אנתרופוסופיה בישראל

זוגיות – אתגר. כיצד הגענו עד הלום?

רינה פפיש – מרחב 'אלונה'

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון יולי-אוגוסט 2008

תמונה של שבר עמוק עולה כשמסתכלים על מצב הזוגיות בתקופתנו.
בראשית המאה ה-20 הנישואים עוד היו כסלע ולקראת סופה ותחילת המאה החדשה, הזוגיות בתהליך התפוררות.
כיצד קרה שמה שהווה בסיס לכל החיים החברתיים, עובר שינוי כה עמוק? האם יש משמעות לכך?
 
כדי לענות על השאלות הללו יש להתחיל מהכוחות שעיצבו את הזוגיות, מבראשית.
"ויפל אלוהים תרדמה על האדם ..ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתיה: ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאנה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". ברא ג' 21, 22 .

בשעה שהאדם נמצא בתודעת חלום ואולי חסר תודעה לחלוטין, נלקחה צלע, איבר מהמערכת הריתמית – הרגשית שלו, ונוצרה דמות. האדם זיהה אותה כחלק ממנו עצמו ויחד עם זה באקט של תודעה ראשונית, הכיר בנפרדות שלה וניזקק לתת לה שם – 'אישה'. בעקבות השם נולדה גם זהותו החדשה של האדם – 'איש', בן זוגה של האישה.

התיאור הזה ומה שקורה בעקבותיו, מאפשר לנו להכיר את המהות של האיש לעומת האישה. האדם נברא מן האדמה. מעובדה זו ניתן לשער שכוחות האדמה יהיו דומיננטים אצלו. אכן, בהתפתחות האנושות בעתיד, יתגלה הגבר כרב עשיה בחומר. האישה לעומתו, נבראה מן הצלע הקשורה לאיזור המערכת הרגשית, ולכן כוחותיה יהיו בתחום הרגשות והאינטואיציה. כילידת המערכת של האויר והרגש, היא תהיה פתוחה לשינויים ופחות נוקשה מהגבר אשר החומר המוצק מונח ביסודו.
מכאן והילך הפיצול לגבר ואישה יהיה לב ההתפתחות האנושית.

הדרמה הבאה היא הפיתוי.
במה מפתה הנחש את חוה? בידע וביכולת להתפתח. למה הוא מפתה אותה ולא אותו?
כפי שאמרנו, האישה במהותה גמישה יותר ופתוחה לשינויים, סקרנית ומחפשת ואולי גם מוכנה יותר להתנסות. האישה התפתתה, טעמה מפרי עץ הדעת האסור ומיד גררה את בן זוגה להתנסות גם הוא. (תמונה מוכרת מחיי היום יום!).
"ותיפקחנה עיני שניהם...". בזכותה של האישה, בכוח הפיתוי והרגש, נולדה התודעה אצל האדם.
יחד עם התודעה שהתעוררה, הגיעו ייסורי המצפון, נולד השקר הראשון ובאה הידיעה של טוב ורע. שערי גן העדן נסגרו, הסבל בא לעולם, נולד הגורל של כל אדם ואדם וגם הגורל המשותף לגבר ולאישה כזוג. הפיצול הראשוני שהתרחש באדם, לאיש ואישה, התרחב עתה. תהום הלכה ונפערה בין בני האנוש והעולם, ובינם לבין עצמם.

כאשר נאמר לאשה בעקבות הפיתוי, "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", נוסד המודל להתנהלות של החברה והתרבות האנושית, שבו הכוח הנשי נמצא ברקע והכוח הגברי בחזית. זה יצר מבנה זוגי מסורתי שיש בו רצון אחד והוא קובע. הדפוס שהתמסד מכאן והלאה הוא פטריאכלי, היררכי.
זה היה נכון להתפתחות האדמה עד לתקופתנו.

ברגע הגירוש מגן העדן התחיל תהליך האינקרנציה – רוח האדם התגשמה בגוף הפיסי והחל המסע ההולך וגובר אל החופש דרך ההתחברות אל כוחות החומר. למסע הזה, אשר יקח אלפי שנים, נדרשו כישורים 'גבריים'- לחשוב,ליזום, לפעול על האדמה ולשנות אותה. האישה וכוחותיה הרגשיים והאינטואיטיבים לא יכלו להיות דומיננטים ומובילים, היות וטיבם היה עשוי לפגוע בתהליך של ההבשלה לחירות האינדיוידואלית.

הכוח של האינדיוידואציה שדחף אותנו, בני האדם, קדימה, הלך והגיע לשיאו במאה ה- 20.
עתה, מצאנו עצמנו נקרעים במתח שבין הרצון לביטוי של רוח חופשית אישית שנושאת בחובה את הכוח של העתיד, לבין כוחות כבירים שעצבו את תרבותנו משחר ההיסטוריה, כוחות הדם, התורשה והמסורת. כל אדם מרגיש עצמו כבעל הבית, כמי שרוצה להוביל את מהלך חייו בעצמו. שום חוק, שום "ראה וקדש" לא מחזיק. האינדיוידואל הוא היזם.

אם בעבר ההחלטה להינשא, חלוקת התפקידים בזוגיות, הציפיות זה מזה ומהחיים המשותפים היו ברורים בתוקף המסורת, הרי היום שום דבר אינו ברור. מה שהיה טבעי עבור הנשים שהיו כפופות לרצון בן זוגן, גם הוא אינו טבעי עכשיו.

מה שקורה יותר ויותר, זה המאבק של המינים על שינוי הבסיס לחיי הנישואין. לא פלא שהולכים ומתרבים הקולות הטוענים שמוסד הנישואין אבד את ערכו וחשיבותו. אנשים מחפשים וריאציות על הנושא: 'נישואין לניסיון', 'זוגיות לא מחייבת', קשר על בסיס תשוקה בלבד,'חד הוריות ' במודעות ותיכנון, 'חוזה אינטרסים משותף' ועוד ועוד.
כל זוג צריך לברוא את הזוגיות שלו מחדש, לפלס את דרכו בקשיים רבים ולעיתים בחשיכה גדולה. התחושה היא שלא תדע אם אתה בנתיב הנכון ואם בחרת נכון אם לא תנסה בעצמך.

יחד עם זאת, למרות הקשיים והספקות, קשר נישואין בין שני בני זוג הופך בתקופה כה מורכבת, לקרש ההצלה, אולי היחיד, הנושא בתוכו תקווה לחיים הסוציאלים של הקהילה האנושית.
האדם בעידן נפש התודעה, היא תקופתנו המודרנית, הוא מעין נזיר הנודד בעולם בבדידות קיומית. התהליך הזה של הסתגרות וניתוק מהעולם, שהיה הכרחי להתגשמות על האדמה, הולך ומתחזק דווקא בתקופתנו המוצפת באמצעי תקשורת. הסכנה היא שהאדם יסגר בתוכו ללא יכולת ליצור קשר אמיתי.
יותר ויותר אנחנו הופכים זרים זה לזה, ובמיוחד קשה עלינו האינטימיות עם הזולת. כיום יש צורך שתווצרנה נסיבות מיוחדות, ודרוש רצון עז כדי שנוכל להתקרב ולהתעניין באמת באחר.

תהליך האינדיוידואציה משול לגילוי האטום. אם הולכים רק עם הכוח הזה הוא יפורר את העולם ואת החברה האנושית לפרודותיה. השאלה המאתגרת לעתיד, היא לא איך אני אהיה אני , אלא, איך אני אפגוש אותך, איך אני אלמד להיות פרטנר שלך. איך אוסיף לתהליך האינדיוידואציה תהליך של סוציאליזציה המפנה מבט לאחרים.

כוח של אגואיזם התפתח אצל כולם ומול הידיעה של האחר - השונה, אנו כולנו בורים.
השוני בין נשים וגברים בולט בזוגיות. הם נבדלים זה מזה כי הם פועלים אחרת, אוהבים אחרת, חושבים אחרת.
רק במסגרת זוגית מחייבת, מתאפשר לנו מידי יום ביומו לפגוש את האחר ולפתח קשר עמוק של אהבה. בכל סוג אחר של מפגש אנושי, אנו ממהרים להתנתק ברגע שמתעורר קושי כלשהוא או שנדרש להשקיע מאמץ. המפגש המתמיד והמחייב במסגרת הנישואין, יוצר הזדמנות נדירה לערוך עיצוב וטרנספורמציה לחיי הנפש של האינדיודואל.

יש פה משימה לשני המינים: לנשים – למצוא את הקול האינדיוידואלי שלהן, לעמוד על ישותן, לתפוש את מקומן, לגברים – לפנות מקום במרכז של החיים המשותפים ולאפשר לכוח אחר חדש לפעול לצידם. הגברים מיומנים יותר בשליטה בעולם, אבל אין להם מספיק כשרים לידיעה עצמית פנימית. זאת חוכמתה של האישה.
יש צורך כעת, להגדיר מחדש את תפקיד האשה ולאפשר לאיכויות המיוחדות שהיא מביאה להיות נוכחות. חשוב ביותר שהגברים יהיו שותפים לתהליך מתוך הכרה שיש פה כוח שאנו זקוקים לו בתקופתנו זו, כדי להתפתח. מדובר פה על יצירה חברתית שהבסיס שלה הוא שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שני אינדיווידואלים שונים זה מזה בגוף ובנפש, ושווים זה לזה ברוחם.

אפשר לומר, שבתהליך נישואין מתמשך אנו עוברים שוב ושוב מעין תהליכי 'מות ותחיה'. אנו 'מתים' בוותרנו על הסימפטיות והאנטיפתיות שלנו, על הפרשנות שלנו את עצמו ואת בני זוגנו ובמיוחד על הרצון הבסיסי להסתגר בתוך קירות עצמנו כאינדיוידואלים.
אנו כושלים שוב ושוב מול ישות האגו של בן זוגנו, מול אזלת ידנו להבין את העולמות הזרים הנפרשים מולנו, נקרעים בין התשוקה לחבור עם האחר ובין הקושי והניכור.
שוב ושוב אנו נכווים בניסיונותינו, אך לא לשווא. אט אט עשויה לצמוח אהבת אמת מתוך התהליך הקשה הזה והיא מחייה אותנו ומעניקה לנו את הכוח להמשיך הלאה ולגדול ולהניח את היסודות להתפתחות של קהילת בני האנוש העתידית.

***
רינה פפיש – יועצת ביוגרפית, יוצרת סרטים דוקומנטרים, מעצבת ובמאית של סדרות ותוכניות טלוויזיה. תואר ראשון באמנות, קולנוע ותקשורת, בוגרת סמינר למורים, בוגרת בית הספר הראשון בארץ ליועצים ביוגרפים, תלמידת מדע הרוח האנתרופוסופי במשך 17 שנה במסגרות שונות. יועצת ביוגרפית במסגרת פרטנית, בסדנאות וכמתנדבת ב'בית-נועם', הוסטל לגברים אלימים במשפחה.
חברה - מייסדת של 'אלונה', מרחב לידע ביוגרפי–אנתרופוסופי בחיבור לשאלות היום יום – סוד אירועי החיים, מפגש עם האחר, זוגיות וכו'.
לתגובות – paprvt@netvision.net.il

חזור | לראש המסך


 

אדם עולם

אדם עולם בפייסבוק אדם עולם ב Facebook
אדם עולם - ראשי »

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים