אנתרופוסופיה בישראל

ילדים על הגבול

ד"ר מירון ברק

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון ספט'-אוק' 2008

בעשורים האחרונים אנו עדים לעלייה בתחלואה הפסיכיאטרית בקרב ילדים ובני-נוער, עובדה המעוררת שאלות מכמה כיוונים בעניין הסיבות לעלייה זו. האם מדובר באבחון יתר כתוצאה מערנות שלא הייתה בעבר? האם התופעה תלויה בתרבות המודרנית ו/או בחינוך המודרני? האם קשורה התופעה לריבוי האירועים הטראומתיים (בעיקר פיגועי טרור ותאונות דרכים) שילדים נחשפים אליהם בזמננו? במאמר זה נדון בתופעה מתוך התמקדות ב"תסמונת הילד הקשה," ניתן לה הסברים מנקודת מבט אנתרופוסופית ונציע דרכים להתמודדות עִמה.

כחלק מהניסיון לתת לתופעה הסברים מהיבט רוחי, אפשר לקרוא כיום את "ילדי האינדיגו"(1), ספר שנכתב (על-פי המחברים) כניסיון להעביר מסר רוחני באמצעות תקשור עם ישות מסוימת מעולם-הרוח. בספר ניתן תיאור על מעין "זן" חדש של ילדים המתגשמים בזמננו ומשימתם היא להעצים את התודעה של האנושות בת-זמננו. לטענת כותבי הספר, הגורסים כי רבים מילדים אלו אינם זוכים להכרה בייחודם וגם לא לחינוך המתאים להם (ואינם זוכים שיראו את הילת האינדיגו שכותבי הספר מתארים אצל ילדים אלו), מפתחים ילדים אלו הפרעות התנהגות שרובן מאובחנות כ-ADD/ADHD. כיוון שמדובר במסרים אשר לדברי המחברים הועברו באמצעות "תקשור רוחני," אי-אפשר להתייחס בהרחבה לתוכנו של הספר במסגרתו של מאמר זה.
עוד תיאור רוחי, הבא מהכיוון האנתרופוסופי, אפשר למצוא בספרו של גאורג קולווינד (2), "STAR CHILDREN." קולווינד מאפיין ילדים אלו כישויות אינדיבידואליות המפותחות מבחינה רוחנית יחסית לילדים האחרים, ומטרת התגשמותם בזמננו היא לאזן את הכיוון המטריאליסטי הקיצוני שהאנושות מכוונת אליו ואת המבוגרים המובילים את האנושות לכיוון זה. קולווינד מאפיין לפרטים את המבנה הנפשי והרוחני של ילדים אלו. מבחינה נפשית הוא מתאר אותם כבעלי אינטליגנציה גבוהה ותודעה עצמית הגבוהה מהנורמה, וכמי שאינם מקבלים את סמכות המבוגרים או נותנים אמון בקלות. יכולותיהם הרוחניות מאופיינות בידי קולווינד כיכולות "אינטואיטיביות" לחוש את הרוחני שבאדם האחר ("חוש אני" מפותח), יכולות להכיר את ההתגשמויות שלהם מהעבר ועוד. עם זאת, קולווינד אינו מזכיר את הקשיים והמצוקות הנפשיות והחברתיות שילדים אלו סובלים מהם ולא את הפתולוגיות הנפשיות שעלולות להתלוות למצוקותיהם. במילים אחרות, מר קולווינד מתייחס אל הפן הגבוה והרוחני שבהם ולא אל הפן הרגשי המוגבל והפגוע שבעטיו לרבים מהם מודבקת אבחנה נוירולוגית או פסיכיאטרית (למעט התייחסותו לעובדה כי רבים מהם מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז). אין ספק שקולווינד מפנה את תשומת-לבנו לתופעה מודרנית ומעניינת המתרחשת לנגד עינינו, אך תיאורו אינו שלם ולוקה בחוסר העמקה אל "תסמונת הילד הקשה" שילדים רבים סובלים ממנה בזמננו.
התבוננות פנומנולוגית  בהפרעות הנפשיות וההתנהגותיות בקרב ילדים ובני-נוער בזמננו מלמדת כי מתקיימת עלייה בשיעור ההופעה של ילדים המפגינים התנהגות מוזרה ומופנמת (כגון PDD, אוטיזם ותסמונת אספרגר, שאפשר לכנס אותם תחת הכותרת "הספקטרום האוטיסטי"). ומנגד יש עלייה בשיעור ההופעה של ילדים המפגינים התנהגות קשה ואקסטרוברטית (=מוחצנת), ואותם אפשר לכנס תחת הכותרת "הספקטרום ההיפראקטיבי." בין שני קטבים אלו אפשר למצוא מגוון רחב מאוד של ילדים בעלי קשיים והפרעות, שלעתים קרובות אין בידיו של הפסיכולוג או הפסיכיאטר שום אפשרות לאבחנם, ובמרכז שבין שני קטבים אלו אפשר כמובן למצוא גם את הילדים הבריאים יותר.

"תסמונת הילד הקשה"

"תסמונת הילד הקשה"(3) מתארת ילד המפגין התנהגות אקסטרוברטית והיפראקטיבית. אין זה מונח רפואי כי אם ביטוי עממי אמורפי, המתאר תחושה סובייקטיבית של המבוגרים כלפי הילד שהם אמונים על חינוכו ואינם חשים נוח בנוכחותו. ילדים אלו בדרך-כלל ערניים מאוד, מתנהגים התנהגות אימפולסיבית, לא שקטה, היוצרת גירויים וחיכוכים אמוציונליים עם הסובבים אותם; הם מתקשים בקבלת סמכות ולעתים אף מלוּוה התנהגותם באלימות מילולית ופיסית. כמובן, מאחורי התנהגות שכזאת מסתתרת אצל הילד מצוקה, חוויה של נטל ומתח נפשי, בייחוד כשמתוספת אליה הדחייה החברתית ותווית "הילד הבעייתי" המופיעות בהמשך. בדיוק כאן בא לעזרתנו האבחון הרפואי המסודר, אשר נושא בתוכו גם את הסכנה המאיימת כי הילד יקוטלג באבחון הפסיכיאטרי, שאותו יאלץ לשאת כמעין "אות קין," וכי הסובבים אותו יתייחסו אליו לפי דימוי מוגבל זה, שיסתיר מפניהם את מהותו האמיתית (את "האני הגבוה" שלו, שעדיין לא התהווה) ובכך יעזרו ליצור את הדימוי המוטעה שלו כ"ילד בעייתי."
שימוש מושכל באבחון הרפואי עשוי לספק "קצה חוט" שבאמצעותו יהיה אפשר למצוא את הדרך הנכונה לפגוש את הילד כך שיוכל לחוש כי מבינים ו"רואים" את מי שהוא. המשמעות של שימוש מושכל באבחונים הפסיכולוגיים, הדידקטיים והפסיכיאטריים היא יצירת מבט מפוכח על הישות של המחלה או ההפרעה אשר דבקה בילד ועברה עליה מעין "קריסטליזציה" לכותרת בספר האבחנות הפסיכיאטרי. שלב מתקדם יותר יהיה לפתוח את האבחנה ולהרחיבה לממדים העל-חושיים שלה באמצעות הידע האנתרופוסופי, ובד-בבד להתבונן בישותו הגבוהה והאינדיבידואלית של הילד, במסגרת העבודה של הצוות החינוכי והטיפולי של הגן או בית-הספר. באופן הזה אפשר להתחיל לממש את ההיבט בחוק הפדגוגי שאותו מתאר שטיינר בקורס לחינוך מרפא (4) בהקשר של הפעילות המרפאת שעשויה לזרום מגוף-הנפש של המחנך אל גוף-החיים של הילד. (על-פי שטיינר, גוף-החיים הוא המקור לכל הפעילויות המרפאות באדם). הדרך הזאת מתחילה בהתעניינות עמוקה בילד ועשויה להתקדם לאמפתיה ולחמלה כלפיו.
"תסמונת הילד הקשה" עשויה להיות מאובחנת כאחד מן המצבים שלהלן.

  1. הפרעת קשב וריכוז עם או בלי תנועתיות יתר (ADD/ADHD) היא ההפרעה ההתנהגותית השכיחה ביותר בקרב ילדי בית-הספר ושכיחותה המשוערת נעה בין 5% ל-7%.
  2. הפרעה מרדנית ומתנגדת (Oppositional defiant disorder) מצויה בשכיחות נמוכה יותר בקרב ילדי בית-הספר בהשוואה להפרעת קשב וריכוז, ומתבטאת בהתנהגות מרדנית, בחוסר יכולת לקבל סמכות ומשמעת, בעימותים תכופים עם מבוגרים ובהתפרצויות זעם.
  3. הפרעת התנהגות (Conduct disorder) היא אבחנה שנועדה להחליף את המונחים "פסיכופתיה" ו"עבריינות" בקרב בני-נוער; ובשל חומרת ההפרעה, מרבית הילדים הסובלים ממנה יימצאו מחוץ למסגרת הלימודים של בית-ספר רגיל.
  4. הפרעות במצב-הרוח (mood disorder) - כאן הכוונה למצבי דיכאון עם או בלי מַנְיָה. הפרעות אלו קשות והן הגורם המרכזי לתמותה בקרב ילדים ובני נוער עקב אבדנות.
  5. הפרעות חרדה – אלו ההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר בגיל הילדות והן מופיעות בקרב 8-10% מהילדים והמתבגרים. במקרים רבים מתלווה הפרעת החרדה להפרעות פסיכיאטריות אחרות, כמו הפרעות במצב-הרוח והפרעת קשב וריכוז, ואינה עומדת בד"כ בפני עצמה.
  6. הפרעת דחק פוסט-טראומתית (Post traumatic stress disorder = PTSD) - זאת אבחנה חדשה יחסית לאבחנות האחרות שצוינו, ומכיוון שהחשיפה אליה יכולה לשמש כוח מניע להתהוות של אחת או יותר מההפרעות שהוזכרו ואין היא רק הפרעה העומדת בפני עצמה, ולכן יורחב הדיון בנוגע אליה בהמשך.

הפרעת דחק פוסט-טראומתית – PTSD

הפרעה זו מופיעה בעקבות אירוע שבו עומד האדם חסר-אונים מול איום חיצוני על קיומו (תאונה, אסון-טבע, פיגוע, מלחמה, אבדן של הורה או בן-משפחה אחר, התעללות מינית או פיסית) וגורמת לתגובות רגשיות, התנהגותיות ופיסיולוגיות בעלות דגם אחיד פחות או יותר.
התסמינים כוללים שלושה מקבצים עיקריים.

  1. חודרנות אשר תתבטא במחשבות, זיכרונות וחלומות הקשורים לאירוע הטראומתי (Flash Back).
  2. הימנעות מכל פעילות שמזכירה את האירוע.
  3. עוררות יתר וסף-גירוי נמוך המתבטאים כהפרעות בשינה, הפרעות בריכוז, התפרצויות זעם ואימפולסיביות.

ההכרה של הממסד הרפואי בתגובה הנפשית על טראומה כב-PTSD חדשה יחסית, הושפעה בעיקר מתיאורי מקרים של נפגעי טראומה ממלחמת העולם השנייה ובעיקר מתגובות הלם-קרב של חיילים אמריקניים במלחמת וייטנַם. עובדה זו גרמה לכך שספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-4) הכיר עד כה רק בדגם סימפטומים צר וחד-צדדי אשר לא הכיל את מגוון התופעות והסימפטומים של התגובה על טראומה נפשית, ולכן במקרים רבים הדגם בלתי-יעיל.
לצד המופע של PTSD בעקבות אירוע טראומתי מג'ורי (,major traumatic event) אפשר להבחין במגוון של מצבי-ביניים קלים עד בינוניים יותר, שלא יתבטאו כ-PTSD אלא באופנים שונים וקלים יותר, בעקבות אירועים טראומתיים מינוריים ומתמשכים (recurrent minor traumatic events). אלו עשויים להתבטא בנסיגה חברתית והתבודדות, דיכאון, חרדה, אי-שקט (שיכול להתפתח בהמשך להפרעת קשב וריכוז,) הפרעות במצב-הרוח ועוד.

הטראומה הנפשית מנקודת מבט אנתרופוסופית

אחת הדרכים שבהן אפשר להבין את התגובה על הטראומה הנפשית היא בעזרת הבנת משמעותו של המושג "טראומה" ביוונית: פצע. אפשר לעשות אנלוגיה בין פציעה בגוף הפיסי ובין פציעה בנפש. פציעה פיסית נוצרת מפריצת הגבול של האורגניזם, בדרך-כלל אובייקט חד ונוקשה החודר את רקמות העור ומעוות את הרקמות שבעומק הגוף. בהמשך התהליך מופיעים הדימום, הכאב והזיהום המשני, בדרך-כלל כווירוס או חיידק. לעתים מלוּוה הפציעה אף בחדירה של גוף זר. בדומה לפציעה הפיסית, כך בפציעה הנפשית נוצרת פריצה של גבולות הנפש. לרוב, האירוע הטראומתי הוא חוויה חושית חזקה ומאיימת החודרת אל הנפש אשר אין הנפש יכולה לעכלה. הרושם החושי הבלתי-מעוכל עלול להתמקם בנפש כגוף זר שאף יכול לפתח חיים עצמאיים משלו ולחיות בתוך הנפש כמעין "פרזיט נפשי" (באנלוגיה לווירוס או החיידק,) כתוך שהוא ניזון מכוחות החיים שבה.
פעילותו של ה"אני" באורגניזם האנושי מתחלקת בין פעילותו בתוך הגוף הפיסי ונוכחותו (באמצעות חום הגוף) בכל הפעילויות הפיסיולוגיות והביוכימיות המתקיימות בו – ובין פעילותו המתרחשת מחוץ לגוף הפיסי (כגון פעילות תודעתית ורגשית). בהרצאות אחדות מזכיר שטיינר כי הגבול שבין הפְּנים לחוץ הוא אחד האתרים העיקריים שבהם נוכחת פעילות ה"אני" באורגניזם הגופני והנפשי של האדם (כפי שאפשר לזהותה, לדוגמה, במערכת החיסון).
מכאן אפשר להבין כי פריצת הגבול המתרחשת בזמן האירוע הטראומתי מביאה לידי ניתוק של כוחות ה"אני," אשר נוכח בגבולות הנפש והגוף. את הדימום של הפצע נוכל לתאר כ"דליפה" של כוחות החיים מהאורגניזם ולכן אפשר לראותו כדליפה של הגוף האתרי (גוף החיים) ושל כוחות ה"אני" אשר חיים בנוזל זה. את הכאב אפשר להבין כחוויה רגשית של הנפש המתרחשת, על-פי שטיינר, כאשר נוצר קשר עמוק מדי בין גוף-הנפש לגוף הפיסי. את שלב הזיהום המשני (שבמקרה של פציעה גופנית מצריך חיטוי ולעתים טיפול אנטיביוטי או חיסון) נוכל לראות כרושם חיצוני אשר חדר את הנפש (דרך המערכת העצבית-חושית) ומוסיף לפעול בה כמעין "פרזיט נפשי." תיאור דומה ניתן מפי שטיינר באחת מהרצאותיו בזמן מלחמת-העולם הראשונה (5); הוא מתאר כיצד בעקבות אירוע טראומתי עשויים להשתחרר חלקי "אני" ממקלעת השמש המצויה ברום הבטן, להלכד אל תוך כוחות זרים הפועלים במערכת המטבולית וליצור בנפש מוקדים של פעילות נפשית זרה ומנוכרת ל"אני", כך שבנפש יכולות לפעול שתי מהויות של "אני": האחת "אני אמיתי" והאחרת מעין "אני מזויף," שעלול לפעול באופן הרסני ולא מוסרי על האורגניזם השלם ועל סביבתו. לסיכום אפשר לומר כי בגלל האירוע הטראומתי מתערער האיזון של המערך האנושי, בעיקר במערכת המטבולית, שבה כוחות ה"אני" מתנתקים במידה מסוימת מנוכחותם בנפש ובגוף, כוחות-החיים דולפים מהנפש ועושים אותה לנוקשה, וגוף-הנפש מעמיק את אחיזתו בגוף הפיסי.

אירועים טראומתיים מינוריים מתמשכים

התחלואה הנפשית בעקבות חוויה טראומתית עלולה להימשך זמן רב לאחר התרחשותה ומשתנה בהתאמה לסוג הטראומה, למשך שלה, לעָצמתה, לכוחות הנפשיים והרוחניים שהילד בא אִתם ולתמיכה מהעומדים לצדו. כך, אירועים טראומתיים בשל אסון טבע או בשל טעות אנוש יגרמו לקשיים קלים יותר מן הקשיים שיגרמו אסונות טכנולוגיים או פגיעות שנעשו בזדון, כמו ניצול מיני. לעומת האירועים הטראומתיים "הגדולים" (major trauma) שחוו ילדים מאז ומעולם ושבנוגע אליהם קשה להעריך אם מתקיימת בזמננו עלייה בשכיחותם, אפשר לומר בבירור כי בעידן המודרני מתקיימת עלייה ניכרת בשיעור החשיפה של ילדים לאירועים טראומתיים מינוריים ומתמשכים (recurrent minor traumatic events) לכל אורך התפתחותם. הגורמים לאירועים האלה רבים ומגוונים, וחלקם ורבים מהם נובעים באופן ישיר מאורח החיים המודרני. החשיפה לאירועים אלו מתחילה עוד בשלבי ההיריון המוקדמים (לדוגמה, בהפריות מבחנה, בדיקור מי השפיר, בבדיקות אולטרה-סאונד חוזרות ובשימוש בטלפונים סלולריים בזמן ההיריון). היא ממשיכה בלידות טראומתיות, בפרידה מוקדמת מהאֵם, בחיסונים ובעומס מוגבר של רשמי חושים חזקים על מערכת-העצבים והחושים מצד המדיה האלקטרונית והטלפונים הסלולריים; החשיפה נמשכת בגישות חינוכיות מודרניות במשפחה ובבית-הספר המושתתות על תחרותיות, הישגיות וגירויים קוגניטיביים בגילים הצעירים (שבהם מערכת העצבים עדיין אינה בשלה לקלטם) ולעתים ביחסים עכורים ומתוחים במסגרת המשפחה. החשיפה עלולה להגיע עד לשימוש בסמים ואלכוהול בגיל ההתבגרות. החשיפה לאירועים טראומתיים מינוריים באופן מתמשך ועקבי תגרום לילד לסגת מתהליך האינקרנציה (=ההתגשמות) אל גופו הפיסי ובעיקר אל מעמקי המערכת המטבולית שבה אמור ה"אני" לחוות את חוויית המרכז שהגוף הפיסי מעניק לו. כתוצאה מכך הוא לא יצליח לשנות את גופו הפיסי וגוף החיים הנורשים וירגיש זר כלפיהם, ופעילויותיו המטבוליות יחלשו. ברמת-הנפש יפתח הילד כוחות רצון חלשים; בספֵרה הרגשית – חוסר אמון בגופו, אשר יוליך לתחושות של חוסר-אמון בעצמו ובקשרים הבין-אישיים שלו; ובספֵרת החשיבה – לפעילות ערה ולעתים קרובות לחשיבה מניפולטיבית וכאוטית. בבגרותו עלולה להיפגע יכולתו לפתח את זהותו העצמית (המקצועית, החברתית והרוחנית) ובעיקר את הפעילות הרוחנית ה"אלסטית" והגמישה של ה"אני," שאמורה לנוע אל פנים-הגוף ומחוצה לו. בנפש יתבטא הדבר כנוקשות ברגש ובחשיבה וכחולשה בכוחות-הרצון. את התופעות הללו אפשר להסביר בניתוק חלקי של פעילות ה"אני," אשר מביא לידי הפרעה בתהליך האינקרנציה של ה"אני" אל גופו ונפשו של הילד, תהליך המתרחש, לפי התיאורים של שטיינר, מהמרכז של המערכת העצבית-חושית דרך המערכת הריתמית (בחזה); היא ממשיכה אל הפריפריה של האורגניזם, אל המערכת המטבולית ואל הגפיים (הכוונה כאן בעיקר לתהליך המתרחש בשני השביעונים הראשונים בחיי הילד). הפרעה שכזאת בנוכחות ה"אני" עלולה להביא לידי ניתוק של נוכחותו בגבולות החשיבה, הרגש והרצון – הפרעה שתבוא לידי ביטוי בעיקר ביחסים החברתיים של הילד עם הסובבים אותו, כך שמחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו יתערבבו עם המחשבות, הרגשות והרצונות של חבריו ולעתים אף ייבלעו בהם. לפיכך יחווה הילד בלבול רב במחשבותיו, חוסר-ביטחון, חוסר-אמון ומתח ברגשותיו ואמביוולנטיות ו/או אימפולסיביות ברצונו.
אפשר לומר כי המצב שבו נפגעים בעיקר כוחות החיים וה"אני" שבאורגניזם האנושי הוא תופעה המאפיינת בכלליות רבה את "המתקפות" שהילד נחשף להן בעידן המודרני במסגרות החינוכיות והרפואיות, מתקפות המכוּונות בעיקר אל ה"אני" וגוף החיים שלו. אחת התוצאות של "מתקפות" אלו היא שה"אני" של הילד אשר אינו נוכח במלואו בגופו ובנפשו מוסיף לפעול על-פני הגבולות של גופו ונפשו של הילד ("לצד הילד") ומנסה שוב ושוב להיאחז בהם מחדש; כך נמנעת מהילד אחת החוויות המרכזיות של הילדוּת – היכולת "לחיות את הרגע," בזמן הווה. כמו-כן, הפגיעה בכוחות-החיים איננה מאפשרת לכוחות אלו להחיות את עולם הרגשות והמחשבות של הילד ולאפשר צמיחה בעולם הרגשות והמחשבות. דיסהרמוניה זו (בין פעילות ה"אני" לפעילות גוף החיים) שהילד חווה באופן בלתי-מודע גורמת לו לאי-שקט פנימי, ואותו הוא מוכרח להחצין באיזה אופן. אחת הדוגמות הנפוצות להחצנה הזאת היא, כאמור, התופעה הנפוצה ביותר בזמננו – "תסמונת הילד הקשה," המאובחנת כהפרעת קשב וריכוז עם/בלי היפראקטיביות (ADD/ADHD); את התסמונת הזאת אפשר לראות כתולדה של מצבים פוסט-טראומתיים מינוריים ומתמשכים אשר ילדים רבים חווים בימינו. גם בה אפשר לראות את התוצאות של הניתוק החלקי של פעילות ה"אני" מהגוף ומהנפש (חוסר יכולת של הילד להתמיר את גופו הפיסי והאתרי עשויה להביא לידי התבטאות גנטית של גֵנים כגון הגן הקרוי 4-DRD, אשר זוהה כבסיס הביולוגי לתופעה, במערכת העצבים). אם-כן, ההפרעה בקשב ובריכוז, האימפולסיביות הרגשית ותנועתיות-היתר הן התמונה הנגלית לעין כאשר מתקיים מצב חוסר הנוכחות של ה"אני" במערכות העצבית-חושית, הריתמית והמטבולית- גפיים, בהתאמה. כאשר חוויית הטראומה עמוקה יותר ו/או מתמשכת ו/או חסרה בכוחות התמיכה הנחוצים, היא עלולה לגלוש אל מצב פתולוגי עמוק יותר מכפי שתואר, אל התעצמות של "הפרזיטים" בנפש הילד ולהמשיך להתארגנות נפשית גבולית, שיכולה להוליך גם להתפתחות של הפרעת האישיות הגבולית. (הפרעה זו נתפסת כאחת מהפרעות האישיות העמוקות ביותר וניתנת לאבחון בדרך-כלל רק מגיל 17-16). כאן המקום להזכיר את עבודתו של ד"ר דיטר בק (פסיכיאטר אנתרופוסוף שנפטר לפני כארבע שנים). הוא זיהה את הפרעת האישיות הגבולית כתופעה מודרנית, היה הראשון שחקר אותה מנקודת מבט אנתרופוסופית והצביע על כך כי שורשיה של ההפרעה נעוצים בהפרעה באינקרנציה של "אני" הילד אל גופו הפיסי בילדות המוקדמת, בשלבים המוקדמים של לימוד ההליכה והדיבור (בין גיל שנה לשנתיים). (6)

כיצד אפשר לרפא את התופעה?

לסיכום נאמר כי תופעת הטראומה הנפשית רחבת-היקף בהרבה מהמתואר כיום וזוכה להתייחסות וטיפול מועטים מדי בקרב המחנכים והמטפלים הפוגשים ילדים אלו. מנקודת-המבט האנתרופוסופית, אפשר להבין כי אצל רבים מהילדים שאובחנה בהם אחת האבחנות של "תסמונת הילד הקשה" נעוצה הסיבה לכך בהפרעה באינקרנציה של ה"אני" אל הגוף הפיסי וגוף החיים, הנובעת משלל חוויות טראומתיות; ברובן חוויות מינוריות שחזרו על עצמן. זאת יכולה להיות הסיבה לכך שמר קולווינד ומחנכים אנתרופוסופיים אחרים שמים-לב לתופעה המעניינת שבה האינדיבידואליות של ילדים רבים בזמננו מופיעה טרם-זמנה. במקרים אלו מן הראוי לא רק להתבונן ולהתפעל מאותה פעילות ה"אני" המתרחשת מחוץ לגוף (היכולות הרוחניות שהוא מתאר) אלא בעיקר אל פעילות ה"אני" הבלתי-מודעת, אשר אמורה לפעול באמצעות חום הגוף (או אורגנזים החום) אל פנים הגוף הפיסי וגוף החיים ולגאול אותם מכוחות התורשה (פעילות אשר שטיינר מכנה בהרצאות לרופאים בשם "מערך האני").(7) אין ספק כי ילדים אלו מציבים לפני מטפליהם ומחנכיהם אתגר יוצא-דופן. בהתייחסות אליהם אפשר לפעול בשתי דרכים תרפויטיות עיקריות המשלימות זו את זו.

  1. הדרך הסלוטוגנטית (=פיתוח כוחות המעוררים בריאות): חשוב לעורר את הילד יותר ויותר אל חוויות שבהן הוא חי בסיטואציית הווה ולשם כך יש לעודד פעילויות רבות ככל האפשר של רצון. בייחוד לילדים אלו חשוב לשים את הדגש בחינוך לעבודת-כפיים על כל גווניה, בבית ובבית-הספר ועל פעילויות בעלות משמעות חברתית, כדי לחזק את היכולות החברתיות שלהם; יש לשים את הדגש בהתייחסות מודעת מצד המבוגרים (בעיקר בינם לבין עצמם וכמובן גם בינם לילד) המושתתת על דוגמה אישית, בהתנהלות היום-יומית: כנות, פשטות, שקיפות, אידיאליזם ומשמעות במעשים ובו-בזמן גם גמישות רגשית. במאמץ יום-יומי, חשוב שיינתן לילדים אלו ניסיון לחוש את ה"אני" שלהם (כמו לדוגמה התובנה בנוגע לילדים המאובחנים כבעלי ADHD – כי הם מגלים עניין וסקרנות גדולים מדי כלפי העולם ולמעשה "מותחים" את עצמם יתר על המידה אל העולם החיצון). וכמובן – ההתנהלות הבסיסית של תזונה בריאה, חיים ריתמיים (אורח חיים השומר על מחזוריות קבועה, שמחזקת את גוף-החיים) ופעילות אמנותית (חיזוק נוכחותו האלסטית של ה"אני" במערכת הריתמית).
  2. הדרך הפתוגנטית (=טיפול המכוון כלפי הפרעה/מחלה מסוימים): יכול להינתן טיפול תרופתי אנתרופוסופי ו/או הומיאופתי ו/או חיצוני (כגון עיסוי ריתמי, הידרותרפיה או קומפרסים,) המיועד מחד-גיסא לעורר את תהליך האינקרנציה הנכון של ה"אני" ומאידך-גיסא לעורר ולחזק את כוחות-החיים של הילד (כך שיפתח לקבל את כוחות ה"אני" לתוכו). כמו-כן אפשר להיעזר בדרך זו בניסיון הרב שהצטבר באחת או יותר מהתרפיות האמנותיות (ובעיקר אוריתמייה ופיסול,) שיכולות לעורר את פעילותם המרפאה של כוחות ה"אני" וכוחות-החיים מהכיוון האמנותי.

ביבליוגרפיה

  1. ילדי האינדיגו, לי קרול, ג'אן טובר, הוצאת אור-עם
  2. Star Children, Georg Kuhlewind, Temple Lodge
  3. תסמונת הילד הקשה, גל שובל ושות', "הרפואה" כרך 144 ינואר 2005, עמ' 29
  4. הקורס לחינוך מרפא, הרצאה מ-26/6/1924, ר' שטיינר
  5. The Karma of Untruthfulness, Vol. 2, 14.1.1917, R. Steiner
  6. Borderline Erkrankugen, D. Beck, H. Dekkers, U. Langerhorst
  7. קווי יסוד להרחבת אמנות הריפוי, ר' שטיינר, א' וגמן, הוצאת תלתן

חזור | לראש המסך


 

אדם עולם

אדם עולם בפייסבוק אדם עולם ב Facebook
אדם עולם - ראשי »

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים