אנתרופוסופיה בישראל

"הגענו אל הפַזה השנייה של חינוך ולדורף בישראל"
ראיון עם גלעד גולדשמידט, מורה הכיתה הראשון בישראל

מאת משה בר נס

מתוך: כתב הòú àãí עולם - גיליון 5 פברואר-מרץ 2009

חינוך ולדורף בישראל מתקרב לשנתו העשרים, ובדומה לאדם בגיל זה, עולה מתוכו השאלה: מה דרכי? מה הדבר הבא העומד להתגשם בחיי?
סיפור חייו של גלעד גולדשמידט, ראשון מחנכי ולדורף בישראל, קשור קשר עמוק בהתפתחותה של הגישה האנתרופוסופית בחינוך. משה בר נס, איש חינוך אף הוא, פגש אותו לשיחה לרגל צאת ספר חדש מאת גלעד: "עולמה של ילדות"

ערב-שבת, נוף גבעות ירוקות, הרדוף, שבילי-אבן, עשבי-תיבול ארץ-ישראליים, ארכיטקטורה אנתרופוסופית טובלת בירק, זוויות נאות ומחומשים, בית מרוּוח, צבעים רכים, קווים זורמים.

גלעד גולדשמידט, 46, הוא בן קיבוץ רביבים שבדרום. לקיבוץ הרדוף בא אחרי הצבא, בשנת 1982, ושם התערה באנתרופוסופיה שלוש שנים. בהֶעדר מוסד חינוך ולדורף בארץ בזמנים ההם, ובוודאי לא סמינר או הכשרת-מורים, יצא גלעד ללימודי חינוך בגישת ולדורף בשווייץ, ועם חזרתו לארץ ולהרדוף השלים תעודת-הוראה בסמינר "אורנים." בשנת 1989 קיבל עליו גלעד לחנך את כיתה א' במחזור הראשון של בית-ספר ולדורף הרדוף, מה שעשה אותו למחנך ולדורף הראשון בישראל. המלצתו של שטיינר כי המחנך ימשיך עם הכיתה עד סיום בית-הספר היסודי בכיתה ח' מוגשמת בידי גלעד. החלוציות של הכיתה הזאת, של ההורים שלה ושל המחנך שלה אינה ניתנת לעצירה, ושנה אחרי-כן הם שועטים הלאה לפתיחת כיתה ט', ובכך נפתח גם תיכון ולדורף הראשון בארץ (ובינתיים היחידי). מאז, גלעד מלמד בתיכון. כמו-כן הוא מלמד בסמינר-המורים בהרדוף, ולמעשה הוא המנהל הפדגוגי של הסמינר ב"אורים" שבכפר הירוק מאז היווסדו.

לפני הריאיון, גלעד, עדיין בבגדים שבהם עבד בגינה, מזכיר לאשתו, מור (שהיא, אגב, מחנכת כיתה ג' בבית-הספר ולדורף הרדוף), שהם יוצאים הערב לסרט. בנם יאיר שבכיתה י"ב עוזר לי במלאכת הסבת הטלפונים הניידים למכשירי הקלטה.
גלעד מודיע לנוכחים כי מביך אותו שהם נמצאים באזור וישמעו אותו, ושהוא קצת מצטער על הישירוּת, אבל הם בכל זאת מתבקשים להתפנות... התגובות המתנגדות שולחות אותנו לרדת לחדר-העבודה של מור, אך נדרש המשך המאמץ כדי לקבל שטח הפנוי מגורמי מבוכה. לבסוף אנו מתחילים.

אתגרי חינוך ולדורף בישראל

גם כדי שלא להביך, נתחיל בדברים כלליים יותר ולא אישיים. הספר מספר על עולמה של ילדוּת מהיבטים רבים, ואפשר לתרגם אותו ולעניין קוראים ברחבי העולם, כי הוא מתייחס לילדוּת בכלל ולאו דווקא לחינוך ולדורף בארץ. הייתי רוצה לשאול על מה שאינו מצוי בספר - איך אתה רואה את האתגרים של חינוך ולדורף בארץ, בעבר, בהווה ובעתיד, לאור עשרים שנות עבודתך?

אני חושב שאנחנו נמצאים היום בפַזה השנייה של חינוך ולדורף, הייתי אומר. הפַזה הראשונה הייתה בכלל להקים את חינוך ולדורף בארץ. היום אנחנו על המפה. זהו גורם משמעותי בנוף החינוכי הישראלי, וזה הישג! זה לקח כעשרים שנה, אפילו פחות. להערכתי, לפני כ-5-4 שנים התחילה לעלות השאלה איך חינוך ולדורף בישראל צריך להתפתח הלאה. אין לי תשובות על השאלה הזאת, אבל אני מרגיש שהיא חיה מאוד חזק; במובן שיש התפתחות עצומה, יש המון גנים שנפתחים, בכל שנה. יש ביקוש עצום לחינוך ולדורף, הוא נעשה יותר ויותר ידוע. ואני חושב שהשאלה היא גם פנימה וגם החוצה. השאלה פנימה היא איך שומרים על האיכות של חינוך ולדורף בתוך עולם כל-כך רחב. והשאלה החוצה היא איך מחברים אותו עם העולם החינוכי שקיים בארץ. היום אנחנו נמצאים במין פַזה של עולם סגור, מאוד אליטיסטי, אזוטרי אפילו. ובנוסף על כל זה, גם מאוד מסורתי ["מסורת ולדורף" – מ"ב]. חסרים לנו שני הכיוונים: הכיוון פנימה – מה נכון לנו? מה נכון עכשיו? מה נכון בארץ-ישראל? – חסרה העמקה, וחסרה לדעתי גם יציאה החוצה, אל החברה הישראלית. בעיניי זה אותו הדבר, אלו שתי תנועות משלימות. אלה האתגרים שלנו היום.

ניקח את שתי השאלות האלה ונתחיל בחוסר ההעמקה. מה אפשר לעשות בנוגע לה? איך אתה מציע לעשות את הצעדים הבאים?
תראה, אני חושב שהעמקה בחינוך ולדורף היא שליחות. מי לוקח את זה? יש הרבה שעובדים על זה, בסופו של דבר. אני מרגיש שזה בוער בעצמותיהם של הרבה אנשים. בחוגים שלי, כשאני עובד, אני מנסה לעשות את זה כל הזמן. אבל אנחנו בראשית צעדינו. זה נכון בכל העולם, דרך אגב, זאת בעיה עולמית. היות שאני נמצא בפורומים בין-לאומיים, אני רואה את זה בכל מקום. בארץ זה נורא בולט משום שאנחנו התרחבנו מהר בצורה מאוד משמעותית. היום אנחנו, יחסית למספר התושבים, אחד המקומות הכי מפותחים בעולם מבחינת חינוך ולדורף. אז  אין לי תשובות, אני רק מרגיש שיש בזה צורך.

איפה עובדים על זה?
בהכשרות-המורים, בבתי-הספר. בצוותים של מורים פה בהרדוף, וגם ככה פשוט בפגישות עם אנשים ובכל מקום. בפורום הארצי [פורום מורים ארצי לחינוך ולדורף] הייתה תקופה שהתעסקנו בזה, עכשיו העיסוק קצת נחלש.
 
אני מבקש לחדד פה – כיצד להתאים את חינוך ולדורף למקום ולזמן?
כן. בעיניי זאת קודם-כול שאלה פנימית של מהו חינוך ולדורף במובן עמוק יותר. מה שאני מתכוון הוא שבגלל ההתרחבות המהירה מאוד, יש סכנה שנבנה על המסורות ועל מה שתמיד היה. ואז מהר מאוד חינוך ולדורף נהיה צעצועי-עץ ומשי בגן ובובות בלי פה; ובבית-הספר זה נהפך ל"תקופות" מאוד ברורות, ש"ככה עושים את זה," ולמתודיקה מאוד ברורה של מה עושים מתי. כל הדברים האלה, רובם לא ניתנו מאת שטיינר אלא נבנו בידי תלמידיו בעקבות כל מיני דברים שאמר. וברגע שאתה לא מעמיק, אתה נשאר עם המסורות, עם כל מיני מתודות כאלה, שהן הרבה פעמים לא רלוונטיות.

אני זוכר את גליה הורביץ [מהגננות הראשונות בארץ בגישת חינוך ולדורף, נפטרה בשנת 93] מקפידה ומתקנת שחינוך ולדורף אינו שיטה אלא גישה. נראה שזה מתחבר למה שאתה אומר.
נכון בדיוק! לכן צריך להעמיק פנימה, ואז לראות מה באמת מתאים לכיתה ד' בתל-אביב, לצורך העניין. זאת עבודה שחייבים לעשות. מה באמת מתאים לילדי גן בירושלים או בערבה, היום ב-2009. זאת העמקה שחייבים לעשות.

וזה לא קורה?
ההעמקה לא קורה מספיק, כי בהתרחבות העצומה שמתרחשת עכשיו, הרבה פעמים לוקחים מורים שלא עברו הכשרת-מורים, והם רק מנסים לשרוד. הם עובדים בתודעה של הישרדות וכאשר אתה מנסה לשרוד, אתה לוקח שיטות ודברים שעבדו במקומות אחרים. וכך אתה מגיע היום למקומות ורואה שאנשים עושים את מה שאנחנו עשינו פה לפני עשרים שנה. זה על הכיפַק, אבל לא מספיק. היום הילדים מביאים דרישות חדשות, צריך הרבה עבודה במישור הזה.

במה הילדים הבאים אלינו היום שונים מאלו שבאו בעבר?
חייבים להכיר בכך שילדים היום מביאים דברים חדשים. בכיתה א' היום יושבים ילדים שונים משישבו בה לפני עשר או אפילו חמש שנים. חייבים התבוננות מחודשת בילדים, אחרת נמות! אחרת ניפול למסורת, למתודות ושיטות, ל"איך תמיד עשו בוולדורף." אך זה אינו חינוך.

ובכל-זאת, האם תוכל לומר משהו כללי על השונה בילדים של היום לעומת העבר?
ובכן, הם מביאים כוחות אינדיבידואליים בגיל צעיר. יש להם יותר עצמאות במובן מסוים. ומול זה, קונסטיטוציה גופנית חלשה. פער בין האיכויות הרוחניות, אפילו של ה"אני," לבין גופניות פיסית ואתרית חלשה. יש להם קושי לקבל סמכות. זה גם משקף את התרבות של המבוגרים. הם משקפים אותנו. "מבוגרים קטנים" שחסרים את הכוחות לממש את הבגרות שלהם. יש פחות ופחות ילדים הרמוניים בעלי כוחות חיקוי, לפחות בכיתות שאני רואה. חינוך ולדורף צריך להשתנות בהתאמה לאיכויות של הילדים! ביסודי ובתיכון, יש צורך בשינוי! בגיל הרך אני מבין פחות.

יציאה החוצה והשפעה על מערכת החינוך

דיברנו על השאלה הפנימית. האם תוכל להרחיב כעת על השאלה של יציאה החוצה?
פה התמונה מאוד דומה. אני חושב שאנחנו צריכים לפעול לתוך האוכלוסייה שבאמת צריכה חינוך ולדורף. לפעול ולהגיע לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר. שחינוך ולדורף לא יהיה רק למען השְׂבעים של רמת-השרון, תל-אביב, קריית-טבעון וכמה יישובים קהילתיים בצפון אלא למען אוכלוסיות יותר מגוונות. צריך שכל-מיני מתודות, שיטות שבהן משתמשים בגישת חינוך ולדורף, יעברו למערכת-החינוך הכללית. יש פה משימה שגם בעולם עוד לא נעשתה, ואני מרגיש אותה מאוד חזק. אני יכול לומר שבאופן אישי אני נקרא למשימה הזאת של הוצאת את חינוך ולדורף החוצה, בכל-מיני מישורים. לכן גם יצאתי ללמוד תואר שני וכעת דוקטורט. אני לא נהנה מהלימודים, אפילו די סובל מהם; אבל נראה שהלימודים האקדמיים והתארים האקדמיים ישמשו את המשימה הזאת בעתיד.

אולי אתה מכיר את תכנית-ההכשרה שנוסדה בידי בטי סטיילי בקליפורניה ונקראת Waldorf Methods for Non-Waldorf Schools [שיטות ולדורף לבתי-ספר שאינם ולדורף]. אלה השתלמויות למורים שבאים בקיץ ללמוד שיטות הנהוגות בוולדורף. האם אתה מתכוון למשהו כזה?
כן, משהו בסגנון הזה. אני עובד כעת חזק מאוד בסמינר הקיבוצים כדי ליצור הכשרה משולבת, כמו שיש בסמינר "דוד ילין" בירושלים. וגם מנסים ללמד שיטות או אלמנטים של ולדורף במסלולים אחרים שכבר קיימים בסמינר. עכשיו אנחנו חושבים על גם וגם: מסלול להכשרת ולדורף בתוך המכללה, ומצד שני הוראה במסלולים קיימים. 

אבל לסמינר המתקיים בבית-הספר "אורים" שבכפר הירוק כבר יש גושפנקה של סמינר הקיבוצים, לא כן? היה פרסום על זה.
בדיוק, אנחנו עובדים על זה, זה עוד לא קיים. הדגם הוא של סמינר "דוד ילין."

אך שם זה מוגדר כמסלול ולדורף, לא כמסלול משולב.
נכון, אבל הסטודנטים הולכים ללמד גם בבתי-ספר ממלכתיים. כך גישת ולדורף יוצאת החוצה. אבל מה שאני חושב עליו עכשיו הוא איזושהי הכשרה משולבת. ומצד שני להפיץ את חינוך ולדורף בצורה יותר רצינית, מעבר לגבולות שלנו.

בזמנו כתבתי מאמר, "הצורך שחינוך ולדורף יפרוץ ממוסדותיו" [החיים האנתרופוסופיים בישראל, גיליון]. שם דוּבּר על הצורך להביא את חינוך ולדורף להורים, הביתה.
כן, גם זאת אפשרות. צריך להוציא את זה. היום העולם הולך בכיוון הפוך לגמרי. בכל המישורים – זה מהר, זה אינטנסיבי; שימוש בטכנולוגיות אלקטרוניות. אנחנו מציעים משהו אחר לגמרי.

בריאיון שהעניקה שרת-החינוך יולי תמיראדם עולם [גיליון 3] היא אמרה ש"כדי להשיג שינוי מערכתי, צריך לדעת לוותר." האם אפשר להבין מדבריך שאתה מסכים עם האמירה הזאת? שהשיטות יופצו במערכת הכללית, מתוך ויתור על העומק של הגישה? מה דעתך על אמירה זו?
כששטיינר הקים את בית-הספר הראשון, הוא לא חשב שיוקמו עוד בתי-ספר שכאלה, לדעתי. אם קוראים את הדברים שלו בקפידה [גלעד קורא גרמנית במקור – מ"ב], אפשר להבין שאו שהוא לא חשב שיוקמו עוד בתי-ספר כאלה בכלל או שהוא חשב שיהיו עוד אחד-שניים. הוא קרא לבית-הספר בשטוטגרט "בית-ספר לדוגמה." כוונתו הייתה שבית-הספר יעבוד כמו שצריך ויהווה אלטרנטיבה. שאנשים יבואו להתרשם וייקחו משם מה שירצו כדי ליישם בבתי-הספר שלהם. כך עולה מתוך השיחות וההרצאות שהוא נתן בראשיתו של בית-הספר, ואפשר שבהמשך זה השתנה. [אז וגם היום הפער בין ולדורף לבין מערכת החינוך הכללית בשווייצריה קטן יותר מבכל ארץ אחרת – מ"ב]. כששטיינר נפטר, לא היו הרבה בתי-ספר; בגרמניה היו ארבעה, אך כבר היה בציריך; היה "מייקל הול" באנגליה, התחיל משהו בניו-יורק; ואם אני לא טועה התחיל גם בהַג. לכן אני בהחלט חושב שצריך שיהיו בתי-ספר ולדורף רציניים שישמשו מעין דוגמה. אבל מצד שני צריך שלא לפחד מכך שאחרים יוכלו לקחת מאתנו כל מיני אלמנטים. אני אתן לך דוגמה מאוד פשוטה. היום כל מי שלומד במערכת הרגילה לומד מסִפְרי-לימוד, וזה נראה מובן מאליו. גישת ולדורף מוכיחה שאפשר להגיע לאותה רמת הידע ואף גבוהה יותר בלי התבססות על ספרי-לימוד בכיתות-היסוד. אם המנהלת לא פוחדת, אפשר לבטל את ספרי-הלימוד.

אבל זה תלוי לא רק במנהלת, זה גם תלוי במורים, שאולי לא ידעו מה לעשות בלי ספרים
נכון. אבל האופציה הזאת בכלל לא מונחת על השולחן. פשוט לא מונחת. אין אופציה כזאת, אתה מבין. או למשל בלי מבחנים עד כיתות ה' או ו'. הרי לא צריך את המבחנים האלה. לא רק ולדורף, כל העולם החינוכי היום יודע שזה מיותר.

האם כל מורה יודע על מצבם הלימודי של 30 תלמידים?
כן, זה מאוד קל. כל מורה נורמלי יכול לדעת מה קורה אצלו בכיתה, פחות או יותר. למה בדיוק חשוב לדעת אם זה 70 או 80? מה זה משנה? הרי המורה יודע מי מצוין במתמטיקה ומי מתקשה.
אפשר לדעת זאת בלי מבחנים. 

אילו עוד רכיבים מחינוך ולדורף היית לוקח לחינוך הממלכתי?
אפשר לקחת את ההתבוננות העמוקה בילדים, באינדיבידואל ובקבוצה המסוימת. את הבנת הילד, צרכיו ואתגריו ואת הנכונות לפגישה אמיתית עִמו. הייתי לוקח את שיעורי האמנות לסוגיהם, את הלימוד הלא-הישגי, לימוד שהוא לא מכוּון-מטרה. לימוד למען הלימוד – העשרה, הרחבת אופקים, מזון לנפש. כן הייתי לוקח את תקופות-הלימוד – לימוד נושא באופן אינטנסיבי יום-יומי במשך כמה שבועות, בדומה לשיטת הנושאים שהייתה נהוגה בחינוך הקיבוצי. כל מיני דברים שהם לא חינוך ולדורף, רק כל מיני שיטות.
הפצה של שיטות ורכיבים אפשרית גם לבתי-ספר תיכוניים וגם להכשרות-מורים. יש כאן משהו שיכול להפרות את המערכת בצורה מאוד משמעותית. אני רואה היום את הכשרת המורים בסמינר-הקיבוצים – ואפשר לעשות הרבה.

אתה מגדיר את חינוך ולדורף כ"גישה," אך כשאתה מדבר על יציאתו החוצה, אתה חוזר לדבר על השיטות של חינוך ולדורף שאפשר לאמץ בחינוך הממלכתי. האומנם גישת חינוך ולדורף היא דבר שהחינוך הממלכתי יכול לאמץ, ולוּ באופן חלקי?
חינוך ולדורף כפי שאני מבין אותו הוא גישה והשקפת עולם. ככזאת אפשר ליישמה באמת רק עם אנשים שקיבלו הכשרה רחבה ועמוקה ויש להם קשר לאנתרופוסופיה. ובכל-זאת, אפשר וצריך לדעתי ליישם חלק משיטותיו וממושגיו גם בכל גן ובית-ספר. וזאת אחת ממשימותינו העיקריות בתקופה הנוכחית.

איך אפשר להפרות היום הכשרות-מורים?
גלעד חושב ושותק ארוכות. ועוד שותק.

ברשותך, אני רוצה לענות במקומך. את כל הדברים שהזכרת כאן אפשר ללמד בהכשרת-מורים. לימוד בלא מבחנים, השיעור האמנותי, התבוננות בילדים – כל מה שהזכרת שרלוונטי בבית-הספר – את כל זה ללמד בהכשרה של המורים לעתיד.
כן, ועוד הרבה דברים. אני עובד כעת עם "סמינר הקיבוצים," ואני רואה במה מדובר. יש פתיחות עצומה בהכשרות-המורים, שבאמת מנסות להכשיר מורים. בשלוש השנים האחרונות פנו אליי כל הסמינרים המובילים בארץ. הם מבקשים שילוב של ולדורף בהכשרות שלהם, כי זה מושך סטודנטים איכותיים, טובים, אידיאליסטיים ואכפתיים, כמו הסטודנטים הבאים להכשרות-המורים של ולדורף. זאת המוטיבציה של הסמינרים, הם לא מתעניינים בתכנים של ולדורף. הם מאוד מאמינים בדרך שלהם; במובן הזה הם אידיאליסטים, ואני מדבר על הסמינרים לא על האוניברסיטאות – שם זה אחרת.

בוגרי ולדורף

גלעד, אתה ליווית את ראשוני בוגרי תיכון ולדורף מכיתה א' ועד שסיימו י"ב בשנת 2000 ויצאו לעולם הגדול. עד כה סיימו את תיכון הרדוף כבר שמונה מחזורים. האם תוכל לומר איך אתה מתרשם מבוגרי תיכון ולדורף?
אוכל להגיד לך בעוד כמה שנים, לכשאסיים את עבודת הדוקטורט שלי, העוסקת בדיוק בשאלה הזאת.

ובכל-זאת, מה תוכל לומר היום, לפי התרשמותך?
היום אוכל לדבר רק מתוך התרשמות אינטואיטיבית שלי, וההתרשמות שלי היא בהחלט טובה.

כלומר?
הם יוצאים לחיים שלמים עם עצמם, בשלים, בוגרים, מוכנים לאתגרים, גם בצבא גם בשנת-שירות. מלאי כוחות. בעיקר בכוחות רגש ורצון – חוזק גדול. בנוגע לכוחות-החשיבה, צריך עוד לראות, לכשיגיעו ללימודים מתקדמים. רואים את הנכונות שלהם לתרום. 50% מהבוגרים  יוצאים לשנת-שירות. רבים מתנדבים בצבא לסיירות ויחידות עילית או לפחות הולכים למבדקים.

יש הכוונה לזה בתיכון?
לא, אין הכוונה, זה בא מהם! קשה להתקבל היום לשנת-שירות, יש מבחנים. יש להם מוטיבציה גדולה ורובם עוברים ומתקבלים. אם בכל קומונה יש -7-8 חבר'ה, ומתוכם 3-2 נושרים במהלך השנה, כי קשה, אלה לא שלנו שנושרים. בבית-ספר ולדורף מחנכים למעורבות, יָזמה, אידיאליזם, ולכן כשיוצאים החוצה – הופכים להיות פטריוטים, רוצים לתרום, להילחם. זה מה שהחברה מציעה היום, ולכן לזה הם הולכים. הם בשלב של נתינה, שזה מאוד נכון בעיניי. כאנקדוטה אפשר לציין בת ואימא בעלות דעות שמאלניות. כאשר הבת התגייסה, היא באופן טבעי השתלבה בצבא, רצתה לתרום לארגון שבו היא פועלת ולהזדהות עִמו. כך קרה שעִם הזמן דעותיה השתנו, ונוצר פער בין האימא לבין הבת. הפער שנוצר בין ההורים השמאלניים לבין הבנים הפייטרים הוא מעניין ומרתק.

הזכרת שאת כוחות-החשיבה יהיה אפשר לראות בלימודים אקדמיים בעתיד. האם כוחות-החשיבה לא מתבטאים כבר כעת, בבחירות שהם עושים או באופנים אחרים?
את כוחות הרגש והרצון אפשר לראות, כפי שאמרתי, באופן ההשתלבות שלהם בארגונים ובגופים החברתיים שבהם הם פועלים. בעניין כוחות-החשיבה – ייתכן שהם פעילים, אלא שאני עוד לא כל-כך רואה אותם. אולי כן אפשר לומר שהם לא ביקורתיים. כעת הרבה מאוד נמצאים בלימודים. מדובר בילידי 82', שהם היום בגיל 27-26, רובם בתחום העבודה הסוציאלית והחינוך.

השוואה לעולם

מה תוכל לומר על חינוך ולדורף בישראל לעומת חינוך ולדורף בארצות אחרות בעולם?
דבר ראשון, יש דמיון מדהים בשאלות שלנו ושל אחרים. זה נכון החל מיפן, ניו-זילנד וכמובן ארצות-הברית ואירופה.
חינוך ולדורף חי מאוד בחברה הישראלית, כולם חברים של כולם, כולם שמעו על חינוך ולדורף. בארץ הוא מאופיין גם בהתרחבות מהירה מאוד, בישירוּת הישראלית ובפתיחות. הוא חי בחברה הישראלית, למשל בסמינר "דוד-ילין," שכמעט אין לו אח ורע בכל העולם, סמינר שבו אפשר לשלב לימודי ולדורף עם לימודים במסלולים אחרים כחלק מהכשרת-מורים הנותנת תעודת-הוראה מטעם משרד-החינוך ותואר אקדמי. בכל העולם, יש בקושי עוד סמינר אחד כזה, אולי שניים. מה עוד שמסלול ולדורף ב"דוד ילין" גדול יותר מהמסלולים האחרים במכללה.
מצד שני, ההתרחבות המהירה גרמה לכך שהחינוך נהיה שטחי, מזכיר יותר ולדורף אמריקני, בניגוד לאירופי. "ולדורף" נהפך למותג. רבים מספור נרשמים לבתי-הספר שבאזור המרכז. הרבה מעבר למה שאפשר לקלוט.

יש אפשרות שהרבים שאינם מתקבלים לבתי-ספר ולדורף במרכז יתארגנו באופן עצמאי לפתיחת בתי-ספר. בגלל המחסור במורים שקיבלו הכשרה, הם ייקחו כל מיני סטודנטים או אחרים בעלי נטיות אנתרופוסופיות שלא קיבלו הכשרה ויפתחו בתי-ספר. מה דעתך על מהלך מעין זה?
זה בהחלט נראה לי, רק בלי השם "ולדורף." לא צריך לקלקל את השם ואת האיכות! אך אפשר לעשות בית-ספר משולב, בלי השם "ולדורף."

על הספר ועל מחברו

התוכל לספר על תהליך יצירת הספר, מתוך מה הוא נולד וכיוצא-באלה?
אני עובד בחינוך זה 20 שנה. בשנה שעברה יצאתי לשנת שבתון, והיה לי פשוט צורך לכתוב. הספר יצא באופן טבעי בלי מאמץ. אלה דברים שהיו בפְנים זמן רב, שעִמם אני חי במשך השנים, והיה לי פשוט לבטא אותם בכתב. רוב העבודה לא הייתה על היצירה אלא על אופן העריכה של הספר וכדומה.
השאלה החשובה ביותר של זמננו היא "מהי הילדות?" - אנחנו חיים בעידן שעושה עוול לילדוּת. אני מרגיש כמו דון קישוט. אני נושא לפיד, אנחנו נושאים לפיד, ואנחנו הולכים בניגוד לרוח-הזמן.

בניגוד לרוח הזמן? האם ולדורף הוא לא בהתאמה לרוח הזמן?
הוא בהרמוניה עם רוח-הזמן הנסתרת, אך לא עם מה שמקובל, לא עם רוח-הזמן המטריאליסטית. זה סינית לכל מיני אנשים. במיוחד בשִבעון הראשון – לבוש, מוסיקה, אוכל וטלוויזיה, כמובן. לך תסביר למה "הביטלס" או מוסיקה אחרת שהמבוגר אוהב לאו דווקא מתאימה לילד הרך.

כתבת כל מה שרצית או שיש עוד?
יש עוד מה לכתוב. למשל ספר רציני על המתודיקה בבית-הספר היסודי. אני עדיין חי את זה, למרות שאני מלמד בתיכון במשרה מלאה.

האם לא קיימים ספרים שאפשר לתרגם?
אני לא מרוצה ממה שיש בשפות אחרות. הנה שם על המדף הספר באדום (בגרמנית) הטוב ביותר שאני מכיר. אבל עדיף בעיניי ספר מקומי בעברית. ספר מקורי, שיהיה גם למורים שאינם מגישת חינוך ולדורף.

דיברת על האינדיבידואליות של הילדים, אבל מה עם האינדיבידואליות של המחנכים? הנה התת-כותרת של הספר שלך, האומרת ילדות, חינוך וליווי מנקודת-המבט של חינוך ולדורף, מציגה את נקודת מבטך כאילו היא נקודת המבט היחידה בוולדורף. האם אין מקום לשנות זאת, במהדורה הבאה, לנקודת-מבט של מחנך ולדורף? - זה יותר אישי ככה.
אתה נוגע כאן בנקודה נכונה. כמובן שכל מה שכתבתי הוא דעתי האישית. עורכת-הספר מחקה בספר עצמו את המקומות שבהם כתבתי "להערכתי" או "לדעתי" או "אני חושב ש..." ואמרה שברור שזאת דעתי, כי אני המחבר.

כן, אבל מצד שני הכתיבה שלך מדעית-אובייקטיבית כמו שאנו קוראים אצל דוקטור שטיינר – אידיאל הצופה והכותב האובייקטיבי שאינו מספר דבר על עצמו. אתה כמעט לא מספר על התהליך האישי שלך בחקירת שאלה מסוימת או על ההתבוננויות הקונקרטיות שלך.
נכון, גם על זה העורכת הצביעה, שהספר אובייקטיבי מדי, פחות מדי דברים אישיים. זו חולשה שלי, שאליה נעשיתי מודע רק תוך כדי הכתיבה. אך זה הסגנון שלי. לעומת זאת יש ספר מאוד מאוד יפה, שעליו אני ממליץ. הוא נכתב בידי ידידי יעקב הכט על-אודות החינוך הדמוקרטי. שם הכּתיבה היא לגמרי אישית.

האם הסגנון הזה לא קשור גם להיותנו גברים, שבאופן טבעי איננו משתפים ברגשותינו ובתהליכים האישיים שלנו?
לא, זאת חולשה של האנתרופוסופים ושל האנתרופוסופיה. חולשה בדרך האנתרופוסופית עצמה. הבסיס לדרך הזאת הוא העבודה המדיטטיבית האישית, כפי שנתן אותה שטיינר. בהתאמה לזמנו, מסיבות שהן עצמן טובות, שטיינר לא יצר דרך משותפת לעבוד על הדברים יחד. יש דרך אינדיבידואלית, אך אין מתודות של עבודה משותפת.

חזור | לראש המסך