מחוברים

בלהה רוזנפלד

מתוך: אדם עולם - גיליון 15: אביב 2011

המהירות והעוצמה שבהן נכנס פייסבוק לחיינו מעוררות אצל מחנכים והורים רבים התנגדויות ופחדים רבים. מה ההשלכות של האתר הפופולרי על חיי הבית ובית הספר, כיצד ניתן להתמודד עמן, והאם השד באמת נורא כל כך?

בילדותנו נטולת האינטרנט נהגנו לשחק בשכונה משחקים שהילדים של היום כבר שכחו: שוטרים וגנבים, המלך אמר, ג'ולות, אחת-שתיים-שלוש-דג-מלוח, חיי שרה ועוד. כשגדלנו קצת הלכנו ביחד לסרטים, ניגנו, שרנו, התווכחנו והתפתחנו. הטלפון היה צורת המפגש הווירטואלית ביותר שלנו. לפעמים היינו מתכתבים עם חברים רחוקים. חסרי התעסוקה שבינינו ישבו "על הברזלים". אילו היה אז פייסבוק, מן הסתם היו יושבים עליו.
כיום, ברוב המקרים הפייסבוק הוא הדבר הראשון שעושה הילד כשהוא חוזר הביתה מבית הספר. ה"ברזלים" הפכו לחוויה אינדיבידואלית ונכנסו הביתה, ועכשיו הם משמשים לשיתוף בחוויות ותובנות, הבעת דעה, תכנון אירועים (או חרמות על ילדים אחרים), השתתפות בחידונים ומשחקים ונתינת הרבה "לייק" ל"חברים".
מה סוד כוחו של הפייסבוק? ללא ספק, המענה שהוא נותן לצורך אנושי בסיסי ביותר – השיתוף. לא רק בני נוער – גם מבוגרים מתמכרים לפייסבוק. אך בעוד שמבוגרים אחראים על מעשיהם, ההשפעה של הפייסבוק על בני הנוער בכלל ומערכת החינוך בפרט שווה עיון ותשומת לב.

כלי לימודי אולי, חינוכי בטוח לא
אנשי החינוך נחלקים בין אלה שסולדים ממנו בצורה מוחלטת לבין הטוענים שאסור להתעלם ממעמדו בין בני הנוער, ולכן צריך למנף אותו גם ככלי חינוכי או לימודי. ד"ר אברום רותם, מאנשי החינוך המובילים בארץ בתחום הלימוד המקוון, טוען בבלוג שלו (Avrum’s jiva blog), שהעתיד החינוכי בעידן המודרני הוא הוראה ולמידה שמתנהלות באמצעות רשת חברתית, וכי העיקרון של קהילה המַבנה ידע באמצעות רשת מקוונת הוא טבעי ונכון. מכיוון שהפייסבוק היום הוא הרשת החברתית הפופולרית ביותר, צריך לחשוב ברצינות על "פייסבוק חינוכי". אולם בחינה של הכלים שהאתר מעניק, מוסיף רותם, מראה כי לפחות בשלב הזה הוא אינו מתאים למשימה. "אמנם יש בפייסבוק מרחבים קבוצתיים שמאפשרים עדכון של תכנים וחומרים לקבוצה סגורה של בעלי עניין, כמו גם דיון בהם, אך אין כיום אפשרות לתפעול נכון והולם לצרכי הוראה ולמידה. בנוסף, אין בפייסבוק כלים הכרחיים, כמו למשל 'דיסק אישי מקוון' לצורך ניהול מידע אישי ושמירת קבצים". לצורך לימוד מקוון, אומר רותם, קיימים כיום כלים דומים של מייקרוסופט, גוגל ועוד, המממשים רשת של קהילה המַבנה ידע ייעודי לחינוך. גם אם אלה אינם אידאליים, הם טובים בהרבה ממה שפייסבוק מציע. עם זאת, רותם טוען ש"אנשי החינוך מחויבים לפעול בפייסבוק באמתלות שונות, ולו רק כדי להבין את הסביבה שבה מרבית ילדינו ונכדינו מצויים שם זה מכבר. זו חובה חינוכית אזרחית שיש למלא".
את דבריו של רותם מחזקת חלקית דפנה כלפון, בעלת תואר שני בפיתוח תוכניות לימודים במחשבים ותקשורת ומחנכת בכיתות הגבוהות בבית הספר "אורים" שבכפר הירוק: "בעזרת הכוונה נכונה ובגיל המתאים אפשר להרוויח כמעט מכל כלי, שהופך לאמצעי תקשורת עבור מטרה מוגדרת. בגיל החטיבה, בכיתות ז'-ח', אפשר לתת לתלמידים ליצור תקשורת גם בדרך זו. ילד בכיתה שלנו הקים אתר עבור הכיתה ומתפעל אותו. הוא מפרסם באתר שיעורי בית ואירועים, מעדכן תאריכים והודעות. בעתיד יהיה אפשר בהחלט לנהל פורומים ושיחות מונחות, לרתום את האתר לצרכינו ולהראות לילדים איך אפשר להפיק ממנו תועלת. יתרון נוסף של הרשת הוא היכולת להמשיך דיונים בנושאים מסוימים שהתחלנו בהם בכיתה ושנקטעו מסיבות של זמן. ברשת החומר גם נשמר. הוא לא נשאר באוויר כמו בדיון בכיתה, וילדים רבים שניחנו בזיכרון טוב פחות יכולים לראות את הדברים מול עיניהם ומסוגלים לעבד אותם". לסיכום הנושא אומרת כלפון, כי "סביבה מקוונת יכולה להיות מתאימה ככלי לימודי בסיטואציות מסוימות ובכיתות המתאימות". אולם מבחינה חינוכית וחברתית, היא מוסיפה, יש לפייסבוק השפעות שמטות את הכף לרעתו בצורה נחרצת.

סילוף מושג החברות
כלפון מספרת ששמעה על שני תלמידים, חברים טובים, שרבו במהלך יום הלימודים, ובעקבות המריבה נכנס אחד מהם לחשבון הפייסבוק של חברו, שתל אצלו תמונת פרופיל גסה מאוד ושינה את הסיסמה. כל חבריו של הנפגע ראו באתר את התמונה הגסה, ועד שהעניין סודר באמצעות פנייה להנהלת פייסבוק, הנזק כבר נעשה. אף כי מדובר בעברה פלילית, אומרת כלפון, הילד הפוגע כלל לא הבין את חומרת המעשה: "הפייסבוק יוצר אינטריגות והמון תככים חברתיים, ולעתים הוא הורס עבודה של שנה שלמה. יש בו אנטיתזה למה שאנו רוצים להביא בבית הספר. כמחנכים אנו מלמדים לשוחח, לפתח תקשורת, ואילו בסטטוסים המתפרסמים בפייסבוק (עדכונים שמפרסם המשתמש לחבריו – ב"ר) לא נוצר שיח אמיתי. לרוב מוצגים שם רק צדדים חיצוניים, בלא עומק ובשפה דלה".

מצד שני, נוצרות בפייסבוק הרבה חברויות.
"פייסבוק מעודד אותך לצרף עוד ועוד חברים, ואז עולה השאלה – מה זה בכלל חבר? מושג החבר?ת מתעוות: כן ארשה לך להיות חבר, לא ארשה לך – המילה 'חבר' מאבדת את משמעותה. האם מישהו שאינך מכיר יכול להיות חבר שלך? האם אדם מבוגר ממך יכול להיות חבר שלך? יש פה סילוף של מושגי תרבות בסיסיים מאוד, ואני צופה שבעתיד נצטרך לחפש מילה אחרת להגדרת חבר אמיתי, או להגדרת חבר בפייסבוק, כי זה פשוט לא אותו דבר. פייסבוק חודר לתוך השפה ולתוך תפיסות העולם שלנו, מעצב אותן ומדרבן את הילדים להישאר ספונים בחדרם מבלי שירגישו בדידות".

אם כן, יש פה גם הזדמנות לילדים הבודדים?
"לכאורה, אבל יש מתאם ברור בין פופולריות בכיתה לפופולריות בפייסבוק. ייתכן שפייסבוק מפחית את תחושת הבדידות של ילד מסוים, אבל זו אשליה שבעצם מקבעת את חוסר יכולתו ליצור חברויות ולפעול בעולם האמיתי, וסוגרת אותו בתוך בועה".

האם ניתן לאסור על ילדים את הכניסה לאתר?
"יש לי דילמה בקשר לכך. מצד אחד, כמחנכת אני רוצה שלא להרשות לכיתה שלי להשתמש באתר, ושמי שאינו מוכן לכך, לא יבוא ללמוד לבית הספר שבו אני מלמדת. מצד שני, אני חוששת שאז הם יעשו זאת במחתרת, ואני אאבד שליטה ולא אוכל לתקן את הנזקים שנעשו. אי אפשר לסגור אותם, והדרך היחידה היא לספק הכוונה כל הזמן, להעלות במעגל הכיתתי סיטואציות שקורות ולדבר על הדרך שבה ניתן לעשות זאת אחרת. בגיל בית הספר היסודי אני ממליצה לאסור על השימוש באתר, אולם בחטיבת הביניים עדיף לתת לילדים להשתמש בכלי בצורה לגיטימית ובפיקוח, לאחר שהם קיבלו הדרכה ראויה. כמו שלא תשלח לכביש ילד קטן מבלי לתת לו יד, כך גם אין לשלוח את הנערים למרחב הווירטואלי ללא הכוונה נאותה".

מקסימום שעה וחצי ביום
כפי שניכר מדבריה של כלפון, ההשפעה של פייסבוק על חיי הכיתה היא משמעותית ביותר. אולם המקום הפיזי שבו מתרחשת הפעילות של הילדים בזירה הווירטואלית הוא לרוב הבית, וגם ההשפעות שיש לפעילות זו ישפיעו קודם כול על חיי המשפחה והיחסים בין ילדים להוריהם. אפרת גרי, תושבת תל אביב, הרשתה לאחרונה לבתה בת ה-13 לפתוח כרטיס אישי בפייסבוק, לאחר שתקופה ממושכת שתיהן היו שותפות בחשבון האישי שלה. "השתמשנו באותו חשבון עד שהרגשתי שהיא מספיק מבינה את המדיום ומספיק מודעת לסכנות שבו, כך שלא תעשה שטויות".

כיצד את מצליחה לשמור עליה כשהיא במרחב הווירטואלי?
"יש לנו מחשב אחד, הנמצא באמצע הבית, ולפעמים היא משאירה את החשבון שלה פתוח. חלק מההסכם בינינו הוא שאני נכנסת לדף שלה פעמיים-שלוש בשבוע כדי לבדוק. תנאי נוסף הוא שאני אהיה חברה שלה בפייסבוק, כך שבאופן אוטומטי אקבל עדכונים על הפעילות שלה באתר. אני מכבדת את מה שהיא כותבת, ולא מגיבה על התוכן שהיא מעלה. אבל אני מעירה לה על העברית אם צריך. על התוכן אני פחות צריכה להעיר, כי היא נשמרת בדבריה. אני גם מגבילה אותה לשעה וחצי ביום לכל היותר, ושולחת אותה לעיסוקים אחרים שאינם במחשב".

נדמה שמצאת את הנוסחה לשילוב פייסבוק בחיי הילד
"פייסבוק הוא חלק מאוד משמעותי בחיי הנוער היום, ואסור להתעלם ממנו. הוא יכול לתרום מהזווית שמתנהלים בו דיונים והילדים מעזים להגיד זה לזה דברים בפתיחות רבה, כי יש סוג של 'ישירות בלתי ישירה' שמאפשרת זאת. צריך כמובן להיזהר שהישירות לא תהפוך לפוגענות".

האם פייסבוק משמש תחליף לחייה החברתיים?
"היא הבינה שזה נחמד עד גבול מסוים, אבל זה לא תחליף לשיחה עם אנשים. היא בעצמה אומרת שקשר בפייסבוק אינו קשר אמיתי. נחמד לה לצ'וטט עם חברים שהרבה זמן לא ראתה, אבל החברים האמיתיים הם לא אלה שבפייסבוק. לדעתי, הילדים מבינים שזה מדיום וירטואלי, גם אם הם לא אומרים זאת בצורה ברורה. כשהם רוצים קשר אמיתי עם חברים, בסופו של דבר הם מרימים טלפון או נפגשים ומדברים ביניהם באמת".

פאניקת הפייסבוק
בתחילת ינואר 2011 פורסם באתר ynet כי נער מיישוב במרכז הארץ התאבד במהלך "שיחה" שקיים עם "חבריו" בפייסבוק. באותו יום ובאותו אתר פורסמה ידיעה על שני נערים החשודים באונס נערה בת 12 שאותה הכירו בפייסבוק, שם התחזתה לבת 17. בקנדה תלמיד בן 14 פתח בשנת 2008 עמוד שבו הכריז על ה-20 בנובמבר כעל "יום הבעיטה בג'ינג'י", והביא לעשרות מקרים ברחבי ארצות-הברית וקנדה שבהם הותקפו תלמידים ג'ינג'ים בבתי הספר ובאוניברסיטאות.
דיווחים מעין אלו בכלי התקשורת יצרו אווירה שאותה ניתן לכנות "פאניקת פייסבוק". כמובן שהתאבדויות, אלימות פיזית ומילולית והתעללויות היו קיימות לפני עידן הפייסבוק, אולם לרבים נדמה כי הרשת החברתית נותנת כלים נוספים ויעילים במיוחד לאלה שמנסים לפגוע באחרים. אכן, המדיה הווירטואלית בכלל והרשתות החברתיות בפרט יצרו מרחב חדש שבו ניתן גם לפגוע ולהיפגע (למידע נוסף על הסכנות האפשריות וההימנעות מהם הקלידו בגוגל "מדריך הורים לבטיחות ילדים ברשת"). אולם לדעת אברום רותם, רבים מהפחדים שלנו אינם מעוגנים במציאות, ומוזנים בחוסר הבנה וידיעה. "גם אם ידוע כי במרחב המקוון מתרחשות פגיעות מקוונות שתוצאתן לעתים גרועה ופוגענית מפגיעות פנים אל פנים, השיח הציבורי ביחס למפגעים הפוטנציאליים והמוחשיים העולים מהשימוש בה נגוע בפאניקה, החורגת בהרבה מהנתונים האמפיריים היבשים, שמאוששים לגמרי על ידי הניסיון האישי של הרוב המכריע של ילדינו ושל עצמנו. למעשה, הילד מוגן בפייסבוק הרבה יותר מאשר בחצר או ברחוב. התלמידים ברשת אינם זקוקים למשמרות אבטחה והגנה מיידית אלא לחינוך נאות, המכוון לשימוש נבון ובטוח במדיה הזאת, ולמודעות ולערנות מצד ההורים ומערכת החינוך".
גם כלפון מסכימה, כי המבוגרים חייבים להכיר את הכלי ואת עולם הילדים ולדעת להשתמש בו, אם הוא יכול לשרת תקשורת מכוונת מטרה. "אם הכיתה רוצה לאסוף בגדים", היא אומרת, "כדי לתרום אותם לקהילה – אז פייסבוק הוא כלי שיווקי מצוין לשם כך". יש רק להיזהר שלא יבואו לאסוף את החבילה בפינה חשוכה.

תסתכלו עליהם, תראו אותנו
ואולי בכלל ההסבר לפחד שלנו מפני פייסבוק אצל ילדים טמון באופן שבו הטכנולוגיה השתלטה על חיינו? אולי, כשאנו מתבוננים בילדים שלנו מול המחשב, אנו רואים השתקפות לא נעימה של עצמנו? פרופ' שרי טרקל, חוקרת ומרצה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), המתמחה בחקר השפעות המדע והטכנולוגיה על החברה, מציגה בראיון ל"כלכליסט" תרחיש טיפוסי של החיים היום: "אתה חוזר הביתה עייף מהעבודה, השעה כבר 19:30. אתה מכין לעצמך ארוחת ערב זריזה, והשעה כבר 20:30. אתה לא יוצא לאכול בחוץ, לא הולך לבר או לבית קפה, ולא מכיר אנשים. כל מה שאתה עושה הוא לשבת מול פייסבוק, ובמשך שלוש או ארבע שעות אתה מתעדכן מול אנשים, וזהו [...]. אנשים יושבים בפארק כדי להיות עם הילדים שלהם, ובמקום לשחק איתם הם קוראים אימייל בטלפון החכם שלהם. יכול להיות שהם אומרים, 'טוב לי עם הסלולרי שלי', אבל הילדים מרגישים שההורים לא מתייחסים אליהם.
"זה הפרדוקס של החיים המודרניים", היא ממשיכה. "לעתים קרובות נראה לנו כאילו אנחנו ביחד, אבל בעצם אנחנו לבד. זו הסתירה בחיים שלנו, וזו סתירה מסוכנת, כי בסופו של דבר אנחנו מרגישים בודדים גם כשאנחנו ביחד [...] אנשים חווים חוויות ברשת, אולי אפילו חוויות רומנטיות, אבל הולכים לישון לבד".
היבט אחר של הפעילות ברשתות חברתיות, אומרת טרקל, הוא שתפיסת הפרטיות השתנתה, ומשום כך אנשים רואים אחרת גם את האינטימיות: "אנשים כבר לא יודעים להגדיר אינטימיות, כי בעבר המושג נקשר עם סוג של פרטיות. אנחנו מגלים שלקשרים שנוצרים בפייסבוק יש מעט מאוד קשר לאינטימיות במובן המקובל שלה. אינטימיות כוללת הפגנת פגיעוּת אל מול אנשים אחרים והיכרות עמם ברמה מאוד עמוקה, שמצריכה אינטראקציה פנים אל פנים. למעשה, רשת חברתית מונעת אינטימיות, כי לא חולקים בה חדשות רעות. ראיינתי אנשים שלא רצו לדבר בפייסבוק על מות הכלב שלהם, כי חשבו שזה נושא מדכא מדי. קשה להיות אינטימי במדיום שנתפס ככזה שנועד רק לחדשות טובות. זהו דור השונה משמעותית מדורות קודמים, כי מבחינה פסיכולוגית מדובר במאפיין שאני מכנה, 'אני משתף, משמע אני קיים'".
התוצאה של החיבוריות חסרת התקדים שבה אנחנו חיים היא שאנחנו כל הזמן מתפתים לתת פחות תשומת לב למה שאנחנו עושים בהווה. שינוי המצב, לדברי טרקל, מתחיל במודעות לעניין, ובצעדים פשוטים: "צריך להתחיל לכבות את הסלולרים בזמן ארוחת הערב. כשאתה עם המשפחה, מבלה איתה את מעט הזמן היקר שיש לכם יחד, תחליט שזה זמן שמוקדש אך ורק לה. הדבר הבא הוא ללמוד לעזוב את הבית ולצאת לטיול בטבע עם הילדים בלי טלפונים סלולריים; להתרגל ללכת לחנות הפינתית בלי הסלולרי". ובקיצור, להיות קצת פחות מחוברים. האם אתם מסוגלים לכך?