סף השפה והדיבור
מתוך: אדם עולם - גיליון 16: קיץ 2011
אמן האש | יפתח בן אהרון | עריכה לאה שניר | הוצאת הקיבוץ המאוחד | 61 עמודים | 56 ₪
אבנר המאירי
אֲנִי נִטְבָּל
וְטוֹבֵעַ אֶל גַּן הָעֵדֶן,
נִטְבָּל בְּעֵץ הַחַיִּים
נִטְבָּל
בַּמֵּתִים
נִטְבָּל בְּלַהַט הַחֶרֶב הַמְהַפֶּכֶת –
אֵינְסוֹף לַסִּפִּים
שֶׁאֵינָם
שָׂפָה
וְלֹא סִימָן מְהַבְהֵב,
רַק דִּבּוּר
דַּק
מִן הָאוֹר,
כּוֹכָב
הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַמַּיִם
ריבוי המשמעויות והרבדים מדגיש את השאלה הפואטית בשירתו של בן אהרון, המנסחת שוב ושוב את בעיית השפה: את סכנתה התמידית להפוך לסמל ולסימן. השפה היא סוף של מה שניתן לומר על מה שאין לו מילים. כדי לחצות סף זה, כדי ליצור שירה ב"אינסוף הסיפים", המשורר מדבר "דיבור דק". מתוך הדיבור נולדת שפת שירה. שפה זו אינה אומרת משהו; היא לא סמל שיש לו פירוש. הדיבור הוא פעולה. הוא מדבר את העולם, מצטרף אליו, יוצר אותו מחדש וכך מאפשר שירה. הוא מאפשר למילים ולתמונות ללכת אל מעבר להיותן "סימן מהבהב": להיפתח, להצטלצל וליצור יחסים; להיות "כוכב העולה מתוך המים".
אֲנִי קוֹרֵא בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ חֲצוֹת
בִּשְׁמִי שֶׁאֵינוֹ
אוֹת
וְאֵינוֹ שֵׁם
הדיבור שב וחוזר בשירים כמפתח, כמקום מתוכו נולדת השירה. זוהי דרכו של המשורר להגיע אל הדברים; לא לומר עליהם, אלא אליהם ואותם. העיסוק המודע בדיבור ניכר גם בבניית השפה.
לאורך הספר מצליחה השירה לקיים מתח בין רוויה ומלאות התכנים לבין שפה שקולה ונקייה, העושה שימוש עשיר בהצטלצלות התנועות והעיצורים ויוצרת קצב ומנגינה עצמאיים.
דיבור בעץ החיים
אֲנִי דִּבַּרְתִּי אֶל הָאוֹר הַמְדַבֵּר
הָאוֹר רָחַץ אֶת הֶעָלִים
הָאוֹר יָרַד בַּחֲרִיצֵי הַגֶּזַע
בְּשָׁרְשֵׁי עָפָר הָפַךְ זָהָב קוֹרֵן.
אֲנִי דִּבַּרְתִּי אֶל הַקּוֹל הַמְדַבֵּר
הַקּוֹל נִגֵּן בְּרִבּוֹאוֹת עָלִים
הַקּוֹל שָׁטַף בִּמְבוֹאוֹת הַגֶּזַע
וּבְשָׁרְשֵׁי עָפָר צָחַק זָהָב קוֹרֵן.
וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי אֶל הַיֵּשׁ הַמְדַבֵּר
הַיֵּשׁ חָדַר אֶת הֶעָלִים
הַיֵּשׁ חָרַץ בְּגֵאָיוֹת הַגֶּזַע
וּבְשָׁרְשֵׁי עָפָר זָרַח זָהָב קוֹרֵן.
ההתרחשות בשיר זה היא כביכול פשוטה, חיצונית: אור השמש זורח על עץ. העץ קולט אותו – אפשר היה לקרוא לזה פוטוסינתזה. בעיני המשורר, בדיבור שלו את העולם זהו פלא; אירוע המאפשר לו דיבור, הקשבה ושיחה. היכולת להשתתף בתהליך הפשוט לכאורה הופכת אותו לפנימי, והיא שמקנה ל"עץ החיים" את משמעותו המיתית ומאפשרת נגיעה ב"יש המדבר".
ברבים מהשירים מצטיירת תנועה כלפי מטה. הדיבור עובר דרך אלמנטים – אור, אבן, מים ומלח – יורד למעמקים חשוכים, לשורשים, לבטן האדמה, ומחפש חיים ביסוד המת.
קוֹל מְצַוֶּה עָלֵינוּ לוֹמַר לְשׁוֹכְנֵי הַלַּיְלָה,
קוֹל הַנּוֹלָד מִתּוֹךְ קוֹל בְּדַבְּרֵנוּ:
אִמְרוּ שֶׁגָּבְהוּ הַמַּיִם,
אִמְרוּ שֶׁנּוֹלַד,
אִמְרוּ שֶׁבְּלֵב אֲדָמָה זָרְחָה שֶׁמֶשׁ.
התכונה של הדברים לדבר את דברם, לקרוא, להצטלצל, הופכת אותם ממשהו למישהו, והיא שנותנת את החוויה העולה מן השירים, שהעולם מלא, שהדברים קשורים בשיחה ושהם עושים משהו ביחד. אמן האש הוא זה הצורף אותם בדיבורו, מתיך עולמות ותהומות, שוזר עפר ושמשות.