אנתרופוסופיה בישראל

 




אנורקסיה ותרפיה באמנות

מאת: דויד בנימין

בשנת 2002 במהלך לימודי בחוג המתמחה בהפרעות אכילה במרפאת טוויסטוק לקחתי חלק בסדנת סוף שבוע בשם:Eating disorders-an illness of our time.
הסדנה, שהתקיימה בלונדון, אורגנה על-ידי גברת מרגלי מתיו דרך המרכז להתפתחות חברתית ויעוץ ביוגרפי; לסדנה הוזמנו מספר מרצים: רופא, תרפיסטית באמנות ויועצת שחוקרת את נושא הפרעות האכילה דרך עבודה ביוגרפית.
משתתפי הסדנא היו סטודנטים לתרפיה באמנות, יעוץ ביוגרפי ואוריתמיה מרפאה. בחלקה הציגה הסדנה חומר תיאורטי רחב מלווה בתמונה רפואית, עבודה אמנותית והצגת ציורים של מטופלים הסובלים מהמחלה.
כתרפיסט באמנות גברה סקרנותי עם הצגתם של ציורים אשר נעשו בידי חולות אנורקטיות; ההתבוננות דרך ציוריהן ביחד עם התיאוריה שנאספה ציירו תמונה של נשים אשר סובלות מחסך עצום בזהות עצמית עצמאית. רוב האלמנטים בציוריהן, לדוגמא: בהירות הצבע עד כדי התאדות, היעדרות צורה, אוירה לא ארצית, ניקיון וריקנות יצרו תחושה חזקה של חוסר רצון להתגשם בגוף הפיסי ובקיום הארצי.
בהקשר לכך מעניינת התבוננותה של גברת קולור דובואה, תרפיסטית באמנות, על חיבתה של האנורקטית לצבעים הסגולים וחוסר החיבה לצבעים החומים. דרך עבודתי אני למד כי חלק מתחושת הריקנות וחוסר הרצון לגדול ולהתגשם בגוף ובקיום הארצי משותפים לרוב סוגי הפרעות האכילה, לא רק לאנורקסיה.
מטופלת שלי, אכלנית כפייתית, סיפרה באחד ממפגשינו כי אנשים סביבה מפסיקים לאכול כשהם עצבנים; אצלה המצב הוא הפוך; כשהיא עצבנית היא אוכלת ואוכלת עד שבא לה להקיא את עצמה, היא מאבדת שליטה ולא יכולה להפסיק.
לשאלתי מה היא הרגשתה הפנימית כשהיא עומדת בפני מצב זה ענתה: כלום, כלום ,אני לא מרגישה כלום אני ריקה מבפנים.
 
במאמרו "בעיות רפואיות בנות זמננו-התמקדות על אנורקסיה" טוען ד"ר James Dayson כי חלק מהפתולוגיה האנורקטית היא התשוקה לסגת, התשוקה לעצור את ההתפתחות מאחור.
נכונה היא העובדה כי אצל אנורקטיות רבות קיים הפחד להתפתח ולתפוס מקום בעולם. האנורקטית מכווצת את עצמה ומצטמצמת עד כדי היותה בלתי נראית. היא אומרת: אין כניסה לעולם ובכך מונעת בין היתר התפתחות של מערכת יחסים נשימתית בין פנים לחוץ.
Gianna Williams's פסיכואנליטיקנית ממרפאת טוויסטוק מדברת על מנגנון האין כניסה בהקשר של אנורקסיה. המנגנון מציג מערך הגנתי מצדו של החולה אשר חוסם יציקת תוכן הן במובן הרגשי והן במובן הפיסי מחשש כי התוכן הוא בעל אופי פולשני ומרעיל.
הפסיכואנליזה מאמינה כי למנגנון האין כניסה שורשים עמוקים בינקות אשר חלקם מבוססים על איכות האינטראקציה בין התינוק לאמו, מצבה הפסיכולוגי של האם בזמן ההנקה ומה עובר אל הילד דרך השד יחד עם החלב.
מאחר והנושא מורכב וטעון ודורש בפני עצמו מאמר נוסף לא איכנס אליו כאן, אך בכל זאת אצטט מכיוון אחר חלק מפרק בנושא תזונה על פי עקרונות האנתרופוסופיה שבו ישנה התייחסות מההיבט הרוחני לדרך תזונתו של הילד הקטן:

"When the little child awakes out of his cosmic slumber - and he awakes but slowly, since otherwise he would be over-whelmed by the earthly impressions - then he needs to be received by forces, which he has come, otherwise the child would feel God-forsaken. The child cries - he cries for his heavenly companions - for food.

If the mother can develop a loving understanding for this, then she offers the child her breast, and with the milk which the baby takes in, all the heavenly companions enter. In their working together, there sounds the heavenly choir of starry harmonies, calling the soul down to earth"

אנורקסיה היא בעצם הפרעת אכילה אשר בבסיסה קשורה לדימוי גוף מעוות. מעבר לפחד מעליה במשקל, להרעבה עצמית, להתעסקות אובססיבית באוכל ולפעילות גופנית מוגזמת, משוכנעת האנורקטית כי היא שמנה וזאת על אף היותה במקרים רבים כשלד מהלך.
רשומה בזיכרוני תחושת הייאוש וחוסר ההבנה במפגשים הראשונים עם גברת צעירה בעלת משקל מבעית אשר טענה בנחישות כי היא שמנה, כי איננה יכולה לסבול את עצמה כך יותר וכי היא מתגעגעת לרזון אותו היא אוהבת ומעריצה.
דרך ראיונות עם נשים אנורקטיות מתבהרת מטרה נוספת למטרת הגוף הרזה והיא גוף טהור ונקי. במאמר בנושא אנורקסיה ורוחניות מתאר המחבר כי הרעבה עצמית החלה במאה ה-12 בידי נשים אשר דחו אוכל דרך השתתפות בטקסי צומות, כאות להתמסרות רוחנית. המאמר דוחה על הסף כי מניעיהן של האנורקטיות בנות זמננו הוא בעל מטרות דומות, זאת למרות המטפורות המקבילות של טוהר ורוחניות.


בהרבה מובנים מספקת האנורקטית את צרכיה העצמיים לא דרך אישורם או הערצתם של אחרים אותה, אלא דרך שכנוע ואמונה פנימית כי היא עצמה בעלת כוחות על-טבעיים אשר מאפשרים לה להמשיך להתקיים ללא אוכל. לעתים ניתן לראות בציורים של אנורקטיות דמויות מלאכיות דקות, מרחפות מעל האדמה, מנותקות לגמרי מכל מגע עם חומר ארצי.
אפשר להגיד כי הרעב אוחז באנורקטית בחוזקה, מנתק אותה מכל קשר אפשרי עם האדמה; לרעוב בשביל האנורקטית זה לגבור על כוחות הגרביטציה ועל-ידי כך לשחרר את הרוח הכלואה בגוף הפיסי.
האובססיה בלהיות רזה הופכת לעיתים קרובות לחרדה מעליה במשקל עד כי הרעב הפיסי מתערבב עם חסימות רגשיות. מטופלת סיפרה כי בשבילה לרעוב זה להרגיש קיימת, אני אוהבת את תחושת הרעב, התחושה כי אני ריקה גורמת לי באופן פרדוכסלי להרגיש מלאה.

כידוע זמן השיא בהתפרצות האנורקסיה הוא גיל הבגרות. גיל זה מכונה על-ידי רודולף שטיינר כגיל ההיאחזות באדמה. זהו זמן שבו האדם הצעיר מפתח תחושת זהות אישית שדרכה הוא מרחיב את ראייתו על העולם סביבו. ישנה התעוררות לא רק למין השני אלא לחלק מהאספקטים והבעיות של החיים.
העולם החיצוני איננו הדבר היחידי שכלפיו מתפתחת מודעות, במקביל יש מודעות לשינוים פנימיים ופיסיים.
תקופת מעבר זו מילדות לנערות בדרך כלל מלאה בחרדות, אי ודאות ופחדים אשר יכולים לשבש את תחושת הרצון לחצות את הסף; אלו אשר נאבקים להבין את עצמם כאינדוידואלים, חשופים עוד יותר להשפעות מכול סוג.
בריחה היא בדרך כלל מוצא ופתרון לאלו אשר לא מוצאים את עצמם ומרגישים פחד מהעומד לבוא. אנורקסיה היא אחד מנתיבי הבריחה; הבריחה לאנורקסיה מסמלת בדרך מסוימת סוג של כשל ביכולת של האדם הצעיר וסביבתו לעמוד בפני שינוי.
נערות היא תקופה של התחלות חדשות, התגשמות וחיבור. זהו זמן של הליכה קדימה לעבר טרטוריה בלתי צפויה ולא ידועה. צעירים אלו אשר בורחים לנתיבי האנורקסיה מוצפים רגשית מעוצמתו של השינוי ובמקום להסתכל קדימה ולמצוא את רגליהם על האדמה, הם מתכווצים חזרה לקוטב ההפוך להתגשמות.
הבריחה של האגו מדרך ההתגשמות היא דחייה של היאחזות באדמה. צעירים אלו מרגישים שהם לא שייכים בשום מקום על האדמה ומשתוקקים לחזור חזרה לעולם הרוח ובשל כך חשים כאב רב כשהם מחוייבים להישאר בקיום הארצי ולקבל את הקשיים והאחריות שבגדילה.

דרכי הטיפול בהפרעות אכילה ובאנורקסיה בפרט הן רבות ומגוונות, מתוך ניסיון טיפולי אני יכול להעיד בוודאות כי נוכחתי בשינוי משמעותי אצל מטופלת אנורקטית רק לאחר שלעצמי הבנתי, כי באמת קשה לה, כי היא באמת שמנה בעיני עצמה וכי היא באמת פוחדת מלעלות במשקל.
לפי תיאורית הפסיכולוגיה של העצמי, כל פרשנות וניתוח בתחילת הדרך הטיפולית מובילה לסגירות, חשדנות ונסיגה אחורנית.
לחולה עדיין אין תחושת עצמי שיכולה לספוג פרשנות לצורך התקדמות טיפולית. אמפתיה והבנה הם הכלים המנצחים. לראות את המטופלת דרך משקפיה הוא כלי רב עוצמה. ברגע שהמטופלת מרגישה כי היא מובנת וקשייה מוכלים, משהו בתחושת העצמי שלה יכול להתחזק ומאוחר יותר לעמוד בפני אותו הניתוח והפרשנות שמציע המודל הפסיכואנליטי.

תרפיה באמנות היא סוג של תזונה אשר בבסיסה לא יוצרת איום. בדרך עקיפה אך בטוחה מאפשרת האמנות על כל פניה, שחרור של המון רגשות כלואים ולא מוכרים אשר דרך שיחה מאבדים את כיוונם הרגשי. העובדה כי אצל רבות מהאנורקטיות רוב הפעילות היא באזור הראש, מחזקת את השימוש באמנות ככלי לא מילולי המביא אמת מסוג אחר.

להלן מספר מצומצם של רעיונות לתרגילים. חשוב להדגיש ולהזכיר כי כל מקרה הוא שונה וכמטפלים חלה עלינו החובה לחקור ולמצוא מה מתאים לצרכים האישיים של כל מטופל ומטופל.

דרך ההתבוננות בתהליכים חיים אשר מתרחשים בטבע כמו התפתחות הצמח, הגשר בין האנורקטית לבין סביבתה יכול להיבנות. ההתבוננות בטבע יכולה להסיט את תשומת ליבה למתרחש סביבה ולהוביל אותה להבנה שהמציאות הרוחית שנפשה חושקת בה, מתגשמת בעולם הצומח כאן על פני האדמה.

לרישום צורות על משטחי דף גדולים יש אפקט מחמם על הגוף. צורת השמונה תדגיש את האיזון והחיבור בין הקוטב העליון לתחתון. הספיראלה בתנועה ממרכז לפריפריה תאפשר לפנימיות הכלואה דרך החוצה. העבודה על רישום צורות תחזק את הגוף האתרי החלש של האנורקטית.

ברישומי צללים נבנה תהליך אינטראקטיבי בין אור וחושך; צורות בתנועה מתגלות דרך הצללים השונים. רישומי צללים יעזרו לחולה להיות פתוחה לרצף שינויי הדימויים ודרך כך יתאפשר שחרור גבולותיה הנוקשים.

ציור הקשת בצבעי מים בטכניקת רטוב על רטוב כמגשרת בין הרוח לפיסי תעזור לחולה להתנסות בפנימיותה בקשר בין שני העולמות.

לפיסול בחמר יש אפקט מחיה על כוחות החיים. עבודת החמר צריכה למעשה להיות מוצבת על פני האדמה בדיוק כמו שבן אדם בריא צריך להיות מוצב. המטופלת יכולה לעבוד על תהליך הדרגתי לעבר צורה אנכית עם בסיס איתן. ישנה אפשרות כי בתחילת הדרך תתנגד המטופלת לעבוד עם חמר מאחר והן אינן אוהבות להתלכלך. במקרה כזה אפשר להתחיל עם שעוות דבורים אשר בבסיסה היא בעלת אפקט מחמם.

אני רוצה לסיים בשיר אופטימי שנכתב בידי חולה אנורקטית, אשר נושא את הכותרת בשאלה: למה אני רוצה החלמה?

אני רוצה חיים לא מוות
חיים שחייתי פעם
אני רוצה בריאות וכוח
לא חולשה ודיכוי
אני רוצה לקבל אושר ואהבה
ללמוד להכיל אוכל, חברים, מחמאות
אני רוצה להזין את נשמתי
לאהוב את עצמי
כדי שאוכל לאהוב אחרים
אני רוצה להגיד את האמת ולהפסיק לחיות בשקר
לעמוד למען עצמי ולא להתפשר
אני רוצה להרגיש, לחלום, לא רוצה יותר למות
לא עוד למנוע מעצמי את האפשרות ללמוד לעוף
בגלל זה אני רוצה החלמה

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים