אנתרופוסופיה בישראל

 




צלילים פוגשים

מאמר בנושא תרפיה במוסיקה - מאת איתן ליברמן

המפגש

"רק העזרה שבין אדם לחברו, המפגש בין אני לאני- הפיכתנו למודעים יותר לאינדיווידואליות של הזולת מבלי לחקור מהם אמונתו, תפיסת עולמו או עמדתו הפוליטית; רק המפגש עין לעין של שני אנשים- יוצר את החינוך המרפא אשר מסוגל לאזן בצורה מבריאה את האיום על אנושיותנו הפנימית ביותר."

דברים אלה מאת קרל קוניג, מייסד תנועת קמפהיל* ,מהווים הכנה טובה למאמר בנושא תרפיה . שכן הם מצביעים על הלך הנפש הבסיסי שהתרפיסט צריך לפתח בעבודתו עם מטופליו.

במאמר אספר על עבודתי בתחום התרפיה במוסיקה. מטופלי הם ילדים, נערים ומבוגרים אשר סובלים ממגוון רחב של הפרעות. יש ביניהם שנולדו עם פגיעה אורגנית אשר גורמת למוגבלויות פיזיות ומנטליות. אחרים באים מרקע משפחתי וסוציאלי קשה אשר פגע בכוחותיהם הרגשיים והנפשיים. אך בכל מקרה ומקרה יהיה זה הגרעין התקין של כל מטופל- האני שלו או שלה- אשר מסוגל להביא למרפא ולהתחזקות. האני הוא זה אשר מחפש את המפגש עם הזולת- ובמקרה זה עם התרפיסט- בכדי להתרפא. מפגש זה שעליו מדבר קוניג, הוא הבסיס לעבודתי התרפויטית.

המפגש האנושי שבין המטופל לתרפיסט, יוצר את המסד שעליו נבנית העבודה התרפויטית. בו מתמוססות המסכות והמחיצות. נוצרת אצלנו-כתרפיסטים- חוויה מוחשית של האני של המטופל והיא אשר מנחה אותנו ונותנת לנו את הכוח וההשראה בפעילותנו התרפויטית.

במילה נוספת: "אמפטיה" - אפשר לבטא את הפתיחות והקבלה שעלינו לפתח בכדי להבין את המטופל ולעזור לו בבעיותיו. דרך האמפטיה יכול התרפיסט לחוות בתוכו את האני של המטופל לא כמושג צללי אלא כממשות רוחנית אשר מבקשת לממש עצמה בעולם. הגוף הפגוע מהווה מכשול לא פשוט עבור האני בדרכו זו. משימתי כתרפיסט היא להתגבר ביחד עם המטופל על המכשול הזה. באיזה אופן אני נעזר במוסיקה לשירות משימה זו, על כך אספר בשורות הבאות.

על כוחה המרפא של המוסיקה

הבה נתבונן בפגישתה הראשונה של אחת המטופלות במוסיקה עם צלילי הכלים.
רחל (שם בדוי ) היא אישה בת 21 הסובלת משיתוק בכל חלקי גופה. היא נעה על גבי

*קמפהיל – תנועה של קהילות מרפאות שבהן עובדים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בקמפהיל עובדים מתוך הגישה האנתרופוסופית מיסודו של רודולף שטיינר

כיסא גלגלים וזקוקה לעזרה בכל הפעילויות היומיומיות הבסיסיות כגון אכילה, עשיית צרכים וכיו"ב. היא אינה מדברת אך היא תקשורתית ביותר ומבטאת את עצמה על-ידי הבעות פנים,חיוכים ומבט חודר וסקרן. כישוריה המנטליים והקוגניטיביים של רחל גם הם מוגבלים. היא לא יכולה לקרוא או לכתוב וכמו כן ניכר שחסרה לה היכולת הפנימית להפוך את הרשמים שהיא קולטת למושגים פנימיים ברורים. רחל מסווגת בקבוצת האנשים בעלי "פיגור עמוק".

כאשר רחל נכנסת לחדר התרפיה מונחים על שולחן העבודה כלים שונים ומשונים. אני מתחיל את יצירת הקשר אתה על-ידי הצגתם בפניה: אני מראה לה אותם, קורא להם בשמם המוזרים ואח"כ משמיע לה את צלילם.

בחרתי את רחל כדוגמא מובהקת לתופעה שהנה נפוצה אצל אנשים המוגדרים "בעלי פיגור עמוק" ואשר דרכה הייתי רוצה לבחון את כוחה המרפא של המוסיקה: ברגע שצליל עמוק ונעים של הלירה או הקסילופון נשמע בחדר, עולה על פניה של רחל חיוך רחב. חיוך זה מתגלה לעיתים קרובות על פניהם של האנשים המוגבלים מלידה בעת השמעת צליל שכזה. הם ממש מתמוגגים לשמיעת הצליל וכאילו נעלמים לתוך עולם אחר בזמן ההקשבה. הלוואי ורבים מאתנו יכלנו להגיע לעומק ההקשבה ולהנאה כה רבה משמיעת צליל בודד אחד!

מה יש בצלילו הבודד של כלי מוסיקלי אשר מעלה חיוך והנאה כה עמוקה אצל רחל וחבריה ? אין ספק שהתשובה לשאלה זו עוטה במסתורין. קסמה של אמנות המוסיקה הוא בהיותה מסתורית ובלתי נתפסת. בפתח הרצאותיו על חוויית הצלילי באדם, אומר רודולף שטיינר את הדברים הבאים:

 "לכל אלה שתהו על קנקנו היה היסוד המוסיקלי תמיד בגדר דבר מה חידתי בכל הקשור לדרך הראיה האסתטית. המוסיקה היא מצד אחד הדבר המובן ביותר לנפש, להרגשת הנפש הישירה ומצד שני היא קשה לאלה המבקשים להבין את השפעתה. אם נשווה את המוסיקה עם אומנויות אחרות עלינו לומר: למעשה יש לכל האומנויות מעין אב- טיפוס בעולם הפיסי"

מקורה של החוויה המוסיקלית הוא במישור אחר, לא-פיסי, אשר אליו אנו מובלים לרגע דרך הצלילים הקסומים. עבור בעלי הפיגור העמוק המוגבלים מלידה , נגיש המישור הזה יותר מאשר לאלה הנמצאים כל חייהם בפעילות תזזיתית מתמדת. שורר סביבם שקט אשר מאפשר להם חוויה מוסיקלית עמוקה באופן מיוחד. הצליל מעורר אצלם חיוך וחיוך זה הוא הבעת שמחה פנימית עמוקה. בכוחה של שמחה זו להוביל את המטופלים הלאה בדרך של ריפוי והתחזקות .

נזכור שהאני של רחל הוא האיבר בישותה אשר מתקשה לממש עצמו בגוף בגלל מוגבלותו. מוגבלויות הגוף והנפש אינם מאפשרים לה הבנה של מושגים אינטלקטואלים ולו הפשוטים ביותר. המישור השכלי נעול בפניה. הצלילים לעומת זאת, מצליחים בדרכם המסתורית להגיע אל המישור שבו נמצא האני ולעורר בו שמחה. בשלב מתקדם יותר של התרפיה, כאשר רחל כבר תתחיל לנגן, יאפשרו הצלילים לאני גם לחדור טוב יותר לתוך הגוף דרך הנגינה ,לשלוט בו ולהשתמש בו באופן יצירתי. הצלילים מגיעים אל האני מהצד האחד ומהצד השני קוראים לאני להיות במחיצתנו בעולם. בכך מאפשרים הצלילים לבעלי הפיגור העמוק להיות חברתיים, בדרך של עשייה מוסיקלית משותפת עם אדם אחר.

אם כן נוצרה כך, על-ידי הקשבה פשוטה לצלילי הלירה, השמחה הבסיסית שעליה ניתן לבנות את המשך העבודה התרפויטית. מכאן תהיה השתתפותו המוסיקלית של המטופל בדרך של פעילות אקטיבית.

הרצון ליצור
בכדי להמשיך ולהתקדם בעבודה התרפויטית חייבת המוסיקה לעורר את המטופל במקום העמוק ביותר של הנפש – ברצון. העשייה הרצונית – מתוך כוונה ובחירה עצמאית – היא מישור שבו אנו נתקלים בקשיים הגדולים ביותר עם המטופלים. בעלי הפיגור העמוק כמו גם הילדים שבאים מרקע משפחתי קשה, סובלים מחולשה ביכולת להפעיל את הרצון שלהם בדרך יצירתית. אך בכדי להתקדם בפעילות המוסיקלית חייבים המטופלים להשתלב בדרך אקטיבית של נגינה או שירה.

שלב החיוך, שבו הקשיבו המטופלים לצלילים מוסיקליים לאורך זמן, יכול לשמש חימום טוב לשלב הפעילות המוסיקלית האקטיבית. לפתע מתעורר אצלם גם הרצון להיות יצירתיים בעצמם, והם מתחילים לשתף פעולה בנגינה או בהיענות לתמיכה בנגינתם.

שלב הנגינה האקטיבית מגוון ושונה כשם ששונים המטופלים. לכל אחת ואחד צרכים מיוחדים במינם שעליהם לקבל מענה בדרכים שונות. עבור רחל הייתה הפריטה החוזרת ונשנית בלירה "בורדון" , בתנועות גדולות וזורמות של הזרוע ,הפעילות שתמכה בכוחותיה היצירתיים בדרך הטובה ביותר.

הלירה בורדון היא לירה קטנה בעלת מספר רב של מיתרים אותם פורטים בבת אחת כך שעל-ידי הפריטה נשמעים צלילי אקורד. הנגינה החוזרת ונשנית בלירה יוצרת מעין צליל בס הרמוני ורגוע. תוך כדי ליווי נגינתה של רחל בלירה, שרתי שירים שהיא הכירה ואהבה. כך נוצרה בינינו לראשונה פעילות מוסיקלית משותפת.

השילוב של עשייה מוסיקלית משותפת ביחד עם הקשבתה העמוקה לצלילים, עוררו את כוחות הרצון של רחל בדרך יצירתית. היא זכתה עם הזמן לעצמאות הולכת וגוברת בנגינתה, עד שלבסוף הייתי צריך רק להניח לפניה על שולחן את הלירה, בכדי שהיא תפרוט באצבעותיה באופן עצמאי. יכלתי כך לשחרר עצמי מהתמיכה בנגינתה ולפנות לנגינה בחלילית וכלים אחרים תוך כדי הליווי שלה בלירה. בנוסף לכך הצליחה פעילות זו לשחרר מתח גופני רב. הנוקשות שהתגלתה בתנועות הזרוע של רחל בתחילת עבודתי אתה, הלכה והתפוגגה ותנועותיה הפכו משוחררות ונינוחות יותר וכך גם כל שאר הגוף.

הנגינה באופן כזה הכריחה את רחל להתרכז ולפתח מודעות לפעילות הידיים שלה וליצירה המוסיקלית שהיא הייתה שותפה לה. על-ידי כך היה האני שלה נוכח יותר בזמן התרפיה ובדרך זו יכול היה האני לבטא עצמו באופן יצירתי בעולם. במילים אחרות הצליחה רחל, למשך זמן קצר, לממש חלק פנימי וחשוב בישותה - האינדיווידואליות שלה. צלילי הכלים והנגינה המשותפת, עזרו לה להתגבר על גופה הפגוע.

עבור ילדים היפר-אקטיביים שלוקים בחוסר ריכוז ותנועתיות יתר של הגפיים, פותחה בקמפהיל תרפיה שמטרתה לחזק את כוחות הרצון דרך רגיעת הגפיים והשקטת הגוף. תרפיה זו נקראת "מרחב – הקשבה" והיא מיועדת לקבוצת ילדים בגיל בית-ספר.

התרפיה מתקיימת בחדר שבו יש מרחב פתוח להליכה ותנועה (יש לציין שהילדים חייבים להיות בעלי יכולת תנועה סבירה ). תחילה מתרוצצים הילדים באופן חופשי בחדר לצלילי הנקישות המהירות והחודרות של השליש. נגינה זו נמשכת כ- ½ דקה ואז נשמע צלילו החזק והעמוק של הגונג. הילדים צריכים אז ליצור מעגל במרכז החדר ולעמוד בשקט לכמה שניות. לאחר ששקטו מתחיל השליש בנגינתו כמקודם והילדים יכולים שוב להתרוצץ ולנוע בתוך החדר. הפעם זמן התנועה החופשית קצר יותר. בסיום התנועה, יוצרים הילדים מעגל ומקשיבים הפעם לשתי נקישות ארוכות בגונג. התנועה מתחדשת, לפרק זמן קצר עוד יותר בסיומו מקיש הגונג שלוש נקישות. כך מתקצר החלק התנועתי בהדרגה עד להליכה בת כמה שניות בלבד בעוד שהעמידה השקטה מתארכת לחמש נקישות בגונג. בשלב זה מתיישבים הילדים על הרצפה ומקשיבים ליצירה מלודית פשוטה שמנוגנת בלירה.

בשלב האחרון של התרפיה,לאחר ההקשבה ללירה, נעמדים הילדים שוב במעגל ועוקבים בידיהם לצלילי מנגינה שמנגנת החלילית. כאשר המנגינה עולה הם עולים בידיהם ויורדים כאשר היא יורדת.

תרפיית "מרחב – הקשבה" מביאה את הילד ההיפראקטיבי בהדרגה ממצבו הטבעי חסר השקט, למצב של מנוחה ורוגע בגפיים. התנועה הטבעית והמהירה של הגוף מצטמצמת ונעלמת כליל. היא הופכת לתנועה פנימית אקטיבית של הקשבה. תנועה פנימית זו בכוחה להגיע לאני ולעורר את הכוחות היצירתיים שבו. בדרך זו מביאים הצלילים את הילד חסר- המנוח לשקט פנימי שהוא כל-כך זקוק לו.

התבוננו בשתי דוגמאות מאוד שונות, של שימוש בצלילים עם המטופלים במוסיקה. כעת נראה איך המטופל מגיע למעמד יצירתי שווה עם התרפיסט בדרך של שיחה.

השיחה המוסיקלית
השיחה המוסיקלית היא פעילות חשובה ומשמעותית מספיק בכדי שיוקדש לה מאמר נפרד. שכן בשיחה זו מבטאים המטופל והתרפיסט את פנימיותם ופוגשים זה את זה במובן היצירתי העמוק. כאן אוכל רק לתאר אותה בקצרה.

בכדי לקבל מושג על השיחה המוסיקלית, ניקח דוגמא מסגנון מוסיקלי ידוע: הג'אז. המייחד את מוסיקת הג'אז הוא קטעי האלתור הספונטאני בכלים השונים. אלתור זה מקנה לנגן חופש יצירתי בזמן אמת.הנגן מתבסס בנגינתו על שיר ידוע או על רצף של אקורדים שאותם מנגנים יתר חברי הלהקה. כך ממציא הנגן יצירה חד -פעמית חדשה על בסיס נגינתם של חברי הלהקה ומתוך שיחה איתם.

בתרפיה מהווה השיחה המוסיקלית אלתור יצירתי ספונטאני באותו המובן כמו במוסיקת הג'אז. המטופל אשר כבר הגיע לרמה של נגינה עצמאית, חופשי להמציא מנגינות מקוריות על בסיס רצף של אקורדים או צליל בודד אחד. כך נוצרת המוסיקה בשותפות מלאה עם התרפיסט. ההיררכיה בין מטופל לתרפיסט מתבטלת והמטופל חופשי לגלוש מהמסגרת הטיפולית ולמצוא כיווני יצירה חדשים על-פי רגישותו המוסיקלית. בכדי שיוכל לעשות זאת עליו להיות קשוב למה שהתרפיסט מנגן כך שהמוסיקה ששניהם יוצרים תוכל להשתלב בצורה הרמונית.

עבור המטופל מהווה החופש היצירתי דרך לבטא את האני מתוך רצונו הוא. זוהי ההזדמנות שלו לבטא את "הצליל הייחודי האישי שלו". פעילות מוסיקלית זו בחדר התרפיה אינה מנותקת מהחיים אלא להפך: היא מחזקת את המטופל ביתר תחומי החיים בכך שהיא מראה לו את הדרך לבטא עצמו בחברת אנשים ובדרך אומנותית ויצירתית.

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים