אנתרופוסופיה בישראל

אור, חיצוני ופנימי

מאת: גלאדיס מאייר תרגום: דניאל זהבי

התפרסם בחיים האנתרופוסופיים

גלאדיס מאייר הכירה את רודולף שטיינר כשנתן סדרת הרצאות באנגליה לאחר המלחמה, היא למדה את תורתו של רודולף שטיינר בגיתאנום בשוויץ, ובהסתמך על כך ועל ראייתה בעל-חושי היא מביאה גישה חדשה לצבעים היכולה להואיל לצייר ולכל אדם. מהו אור? שלושת הקוסמונאוטים שהקיפו את הירח, עברו בוודאי חוויה מרשימה כאשר חשו במישרין, את מה שכבר היה ידוע לנו מכבר, שאורו המשתקף של הירח מתגלה לנו על כדור הארץ, כך אורו של כדור הארץ שלנו נראה בירח. שניהם קורנים, וכן גם שאר כוכבי הלכת במערכת שלנו, מקרינים את אור השמש. דבר זה יכול לעורר את האדם החושב לעסוק בשאלה: מהו אור? כולנו מכירים את השפעות האור. השמש יוצרת ומשמרת את איברי הראייה בכל היצורים החיים. (מי שחי בחשכה מאבד את ראייתו). כל עולם החיים בטבע מגיב לאור השמש, וללא האור הזה, היה מת. האור מתערב בעולמנו; הפרחים הפונים אל השמש, ומקפלים את עליהם כאשר היא נעלמת: כל שלל צורות החיים על כדור הארץ מהוות עדות שקטה או קולנית לתלותן באור השמש. ועם זאת כל שאנו רואים הוא רק אור משתקף: את האור עצמו כפי שהוא מגיע מהשמש, אין עינינו מסוגלות לשאת. אור ערום מסמא ומעוור את עינינו. אנו רואים אותו תמיד מצועף, ממוסך. עננים, ערפל ואדי מים באטמוספירה מסננים עבורנו את קרינת אור השמש העצומה. גבוה מעל העננים, הופכת קרינה זו בלתי-נסבלת עבור העיניים שנבראו על כדור הארץ. הכוח הזה אשר זורם מהשמש, מאפשר לעיניים שלנו לראות, אך האור עצמו הוא מעבר לראייתנו. החוכמה הקוסמית, הראשונית מספרת שכדור הארץ עצמו נוצר מאור דחוס. זהו רעיון פנטסטי שהאדם המודרני מתקשה לקבלו, ואף על פי כן התגליות האחרונות של הפיזיקה הגרעינית מצביעות על אותו רעיון, אם כי בצורה שלילית, (פצצת האטום). שזה היה בעצם ההתגלות החיצונית של כוח שהיה עצום דיו להרוס את מבנה כדור הארץ. התגלות אשר עשויה לאשר ולאשש למעננו "רעיון" שהוא עתיק יומין בהרבה מהפיסיקה הגרעינית. למען האמת, כל צורה שהיא בטבע חושפת בפנינו את הכוחות המעצבים והצורניים הטמונים באור ופועלים בחומר. צורות בדמות כוכב של פתיתי שלג, השלמות המתמטית של הגבישים ותפרחת הצמחים, הענפים היוצאים כקרניים מגזע העץ, העיניים והכנפיים של החרקים – כל אלה הם עדויות לעוצמתו היצירתית הקורנת של האור. האדם, היצור החי היחיד אשר מסוגל לחשוב, יכול לשקף, גם אם באיחור, את חוכמת-מבנה כדור הארץ בחשיבתו בעיניים פקוחות. בעלי החיים מתקיימים על הארץ בהנחיית החוכמה הזאת הטבועה בהם כאינסטינקט, ולכן הם אינם זקוקים לחשיבה מודעת, רק המין האנושי מסוגל לחשוב. הנס הזה של חשיבה מודעת, אשר נרכש באיטיות במהלך המילניום, התחיל כנראה עם ציור. כבר בשחר האנושות, יצרו בני האדם תמונות בתוכם ואחר כך החצינו והביעו אותן על אבנים וסלעים. הארץ הלכה והתגלתה לעיניו בהדרגה באור והוא שיקף את מה שראה, וכך באמצעות התמונות הפנימיות ההופכות לחיצוניות, נוצר גוף של חשיבה ותקשורת עם עמיתיו. אירועים מצוירים הפכו להיות ההיסטוריה של האדם, כתב החרטומים (הירוגליף) הפך להיות שפתו הכתובה, וכך תוך כדי החצנה של הציור שנעשה באור הפנימי, נולדה החשיבה. רודולף שטיינר מספר לנו שבימים קדומים ההבדל בין תודעת היום ותודעת הלילה של האדם היה קטן: הוא ראה את העולם החיצוני בקווים בלתי ברורים, כאילו בערפל; האור הפנימי הציג עולם עשיר יותר, מלא ביצורים קורנים, שהאדם חווה אותו במין תודעת חלום, כלומר האדם חי בהכרה במין תודעה בתחום דמדומים בין שינה לערות. החלום הוא פעילות פנימית אשר מתעוררת בחיי ערות כפנטסיה, כדמיון אמנותי ובסופו של דבר כתפיסה אימגינטיבית. מדובר כאן ביכולת רוחית, ששום אמנות לא יכולה להתקיים בלעדיה. תוך כדי התפתחות התודעה האנושית, אנו מסוגלים לשקוע כיום לתוך שינה עמוקה יותר, אנו חולמים, אך המעבר להכרה ערנית הוא כה מהיר, עד שאנו בקושי זוכרים את החלומות שלנו. החשיבה האינטלקטואלית שלנו וצבירת הידע החיצוני הם כה מבריקים ושנונים עד שהם גורמים לנו לפקפק בראייה הרוחית הפנימית, יכולת אשר כיום, כמעט אבדה לנו לגמרי. רק במקרים שבהם חושינו החיצוניים מוכרעים או ניזוקים בגלל אסון, פגיעה או זעזוע – אנו מכירים בעל כורחנו את עולם האור הפנימי בחכמתו המאירה. רק מעט זוכים להתנסות באור הפנימי הזה כפי שקרה לז'ק לוסיראן, הנער הצרפתי העיוור, גיבור המחתרת ב-1942. האסון האישי של הנער בן ה-8, אשר עיניו ניזוקו בתאונה, הפך לנס מופלא של לידת אור פנימי וחוכמה פנימית, אשר הציל המוני חברים שלו מצרה ומוות. התרחשות פנימית כזאת משמשת בכל עת כהוכחה לחוויה אנושית. הגישה לגילוי של עולמות חדשים באמצעות מדע הבנוי כולו על קליטה חיצונית נראה על פניו בלתי משביע רצון. אף כי התצפיות המופלאות הן מרשימות ביותר, והתגליות אכן הושגו בעזרת טכניקות מדויקות, ועל אף האומץ וההעזה של חוקרי החלל והאסטרונאוטים אשר ללא ספק הרחיבו את אופקינו ועשו אותנו אזרחי היקום – האם באמת החכמנו יותר באשר למשמעות של נצנוצי האור המרצדים אלינו ממרחק אינסופי, ואשר נחשפו לעינינו בזכות אותם מכשירים מופלאים? האם אנו יודעים היום יותר על יקומים הנוצרים מעצמם כתוצאה מכוכבים מתנפצים? האם תיאוריות אשר מסבירות מה דרוש לשם בינה אלוהית, לא מותירות אותנו במדבר צחיח וקר של שמשות רבות, לא בעתן וללא פשר? כל מה שהתיאוריות האלה מצליחות לעשות הוא להרחיק את אלוהים או את האינטליגנציה העל-ארצית ולהשביע בכך את רצון היוהרה של האדם האינטלקטואלי, אך להותיר אותנו עם יקום חסר משמעות. יש אמיתות שקשה להביע אותן במלים, אך ניתן לצייר אותן. רודולף שטיינר ביקש פעם מתלמידיו לצייר בתוכם ביקור של יצור כלשהו מכוכב אחר המגיע לכדור הארץ, וכיצד ביקור כזה עשוי למצוא את הכוכב שלנו כמעט בלתי-מובן. אך אם יצור כזה היה מוצב לפני היצירה של ליאונרדו ד'וינצי 'הסעודה האחרונה' הוא היה מגלה משמעות עמוקה בכוכב שלנו. זה היה יכול לשמש כבסיס להבנה. קורי המחשבה יכולים להימתח על תהומות ופערים רבים. הטכנולוגיה המדעית מגשרת על הפער בין הארץ והירח. רודולף שטיינר גישר בין הארץ והקוסמוס, או בין המחשבה האינטלקטואלית הארצית והחוכמה הקוסמית. גם האמנות מנסה תמיד לגשר על התהום בין המדע והדת, בין האינטלקט והאמונה ואת התיעוד שלו בציור בעל השראה פנימית וחיצונית אפשר לפענח לאורך הדורות כאמצעי המתאר את הגורם שהפיח חיים בנפש האדם מאז ומעולם. כך יכולה האמנות לדבר בקולה השקט ורב-המשמעות, במקום שבו דרושה חשיבה מעמיקה יותר. אנו יכולים לסקור את האמנות האירופית ולראות את התפתחותה החל מהמורשת המפוארת של ביזנטיון המזרחית, עבור לימי הביניים, שבהם השמימי הפך לארצי; מגיוטו הנער הרועה, החוצב בסלע תמונות אוהבות של הצאן שלו, עבור לציורי הרנסאנס המהוללים, המשדכים בין שמים וארץ עד לציורי העולם הזה של המאה האחרונה, ופנטסיות הנפש והרוח של השליש האחרון של המאה האחרונה, עד ימינו אלה. יש לנו שם תמונה ברורה של התפתחות נפש האדם לקראת ראייה רוחית פנימית, אשר אמנם מתקרבת ועם זאת היא עדיין מעוננת ומבולבלת. מדובר כאן בהוכחה ממשית, שבה אנו יכולים להבחין בבירור בהתעוררות חזקה של החשיבה באמצעות האור החיצוני, וגם במשהו רך וילדותי יותר, אם כי במהותו חזק יותר, בהתעוררות של אור פנימי- "האור אשר מאיר כל אדם בבואו לעולם". אנו יכולים להתחקות אחר העדות הזאת אפילו בעזרת החוויות שעוברים האמנים במדינה שלנו. ווליאם בלייק שראה חזיונות של מלאכים לפני כמאתיים שנה, סיפר על הפעם הראשונה שבה ראה מלאכים בעולם החיצוני, בהיותו ילד בן עשר, ומוסיף כיצד בעקבות זאת הוא הוכה בשל השקרים שסיפר כביכול, אך מסתבר שזה לא הרתיע את המלאכים מלהתגלות לו מעת לעת במשך כל ימי חייו הארוכים, ולשמש לו השראה יצירתית. באותו פרק זמן, סמוך לראשית המאה ה-19 החשוכה, התייחסו אליו כאל שקרן ואולי אף היו רואים אותו כמשוגע, לולא גאונותו המוכחת - וכך הוא נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה, יחיד בדורו, אם כי בדורנו הוא כבר נחשב לאמין יותר, ועתה מתחילים להעריך אותו כראוי. חמישים שנה אחר כך, מגלה ג.מ. טרנר, שהיה מודע לערכה של תיאורית הצבע של גיתה, את האור והצבע בתור המניע העיקרי של האמנות היצירתית. במהלך שנות חייו הוא עשה את כל הדרך מאמנות נטורליסטית בעלת עוצמה, דרך השפעת הגומלין של אור וצל, אל הצבע. הוא צייר את העולם סביבו כפי שראה אותו חיצונית בסגנון נטורליסטי, אך שזר בו אימגינציה פנימית, כפי שכל אמנות אמיתית צריכה לנהוג. ביצירותיו המאוחרות, הנטורליזם התרכך והתרומם למעלת סימפוניות של צבע. שוב, מאה שנים לאחר מכן, חיפשו הציירים המכונים 'הזרם שקדם לרפאל' ראייה עמוקה יותר, וזאת בעזרת צבע ופנטסיה, והם אכן הצליחו בכך אך להרף עין. הכנות העמוקה והלך הנפש המשתקפים מתמונות כאלה, כגון השעיר לעזאזל ואור העולם של הולמן האנט, השפיעו מאוד בזמנם, ויש בהם ראייה פנימית, שגם כיום מדברת אלינו. אף על פי כן, ראייה פנימית ישירה היתה נדירה עד השליש האחרון של המאה ה-19, והיא זכתה להתפרץ בדרך חדשה רק עם הופעתו של ואן גוך. הוא ראה את העולם משנה את צורתו במין אור שוזר, אור חיצוני ואור פנימי מתערבבים זה בזה, הוא ראה את העולם האתרי של האור החי חודר לצורות הפיזיות של הצמחים, האוויר והיקום עד הירח. לדבריו, הוא חווה ייסורי ראייה, אותם לא הצליח לתאר או לצייר מעולם, ובסופו של דבר, המצוקה שלו המובעת במכתבים שכתב לאחיו, הסתיימה בהתמוטטות ובאי-שפיות. ועם זאת, הגאונות שלו מפלסת דרך חדשה באמנות לקראת התגלות של העולם האתרי. בסוף המאה מתרחש תוהו ובוהו של התחלות חדשות. בחלק מהן מהדהדים חלומות, ביצירות אחרות רואים צורות ארציות בתנועה מסוחררת. אלה הן השפעותיה של תפיסה מעוררת של העולם האתרי הנייד. יש מי שתופס בצורות גרוטסקיות, מגוחכות את הסבל, הייסורים, הניוון והייאוש של נפש האדם. זה נובע כנראה מאסטרליות מופרעת, או ממחלת נפש. ציירים זונחים את הנטורליזם ואת השיטות שלו, אשר לדעתם דלדלו את האמנות כבר בתקופת הרנסאנס, והם מתחילים לחפש, אמנם בצורה לא מסודרת, מקורות של השראה פנימית, האור הפנימי שלהם עצמם. בעקבות המופת של רודולף שטיינר המצייר את אחת משתי הכיפות של הגיתהנום הראשון, מנסים ציירים רבים בתנועה האנתרופוסופית לצייר בסוג זה של ציור מפיץ אור עם גלים שקופים, חופשיים של צבע. צורות שהשמש מאירה אותן, יכולות לייצג חפצים חיצוניים, ממשיים וארציים, בעוד יצורים שזורי אור וצבע שקוף יכולים לייצג את המלאכים והמשפיעים על המין האנושי. עם זאת נראה שדרושה טכניקה מורכבת וקשה יותר כדי לצייר את הרוח, הקורנת מבעד לארצי מבפנים. הציירים הראשונים כיוונו לכך באמצעות העצמה של תחושת חיי הנפש. כך אפשר לגרום שמבעד לציורים יזרח האור הפנימי. רודולף שטיינר הביע את ההנחיות בעניין זה בצורה ממצה במשפט: "ציור הוא ציור עם אור". אמנים בודדים בלבד עשו צעד משמעותי בכיוון מטרה זו. הציור חייב לגלות את האור הזה, ועתה בדרך חדשה. במאה הזאת נכנסנו לשלב חדש של ראייה פנימית. כפי שבעבר הרחוק האנשים ראו בראייה רוחנית, במין הכרה של חלום, עתה אנו יכולים לראות את הדברים בהכרה בהירה של ערות. בעוד שבעבר, הונחו בני האדם על ידי יצורים רוחיים, היום, כשאנו נטולי הדרכה, עלינו להנחות את עצמנו באמצעות שילוב של אור פנימי וחיצוני, כלומר בחשיבה מוארת על ידי ראיה רוחנית. רודולף שטיינר כינה זאת "ראייה רוחנית מדויקת". לא צעד לאחור ונסיגה לכיוון הפרימיטיבי, אלא צעד חזק ובוטח קדימה בחשיבה שלנו. האמנות מעוררת את כוחות הלב להאיר את האינטלקט. באמנות, נושם הלב אוויר חדש. בדומה לבלייק אנו מתחילים לחיות עם המלאכים שלנו, והדברים שהחשיבה הארצית לא מסוגלת להקיף ולהכיל, הופכים גלויים לעין באמצעות אור פנימי שבו המלאכים חושפים את השלב הבא, שאותו עדיין לא יכולות לראות העיניים הגשמיות שלנו. כדי לגלות יותר, עלינו לרכוש מחדש אור פנימי שהיה פעם אחת מיכולות הלב האנושי, והדבר יכול להיעשות באחת משתי דרכים, או בדרך כואבת מאוד, דרך תלאות וייסורי החיים או תוך 'חניכה' אשר תשנה ותעצב מחדש את החשיבה שלנו. האור החיצוני הוא על-חושי במקורו, השמש היא התמונה החיצונית שלו. גם האור הפנימי הוא על-חושי במקורו, אך אפשר לחוות אותו כשמש פנימית. אנו יודעים מהחוכמה הקדומה, שלכוכב הארץ יש יעוד וגורל שאינם מתמצים רק בכך שהוא כוכב זוהר בעל אור המשתקף מהשמש החיצונית. ייעודו הוא להשיג לעצמו אור פנימי משלו, להפוך לכוכב חדש. מאין יבוא האור הזה אם לא מטבע הארץ עצמו, וכל הבריאה החיה שלו? מי יכול לקחת ולשאת באחריות לכך מלבד המין האנושי; האחריות כבר שם, גלויה ובלתי נמנעת. אם כדור הארץ עומד להפוך לכוכב זוהר, זה חייב להתחיל ברוח האדם. חשיבה אינטלקטואלית לא תספיק כדי להביא זאת לאנושות. מדובר כאן בלידה מחדש תוך כאב והקרבה. הדבר הזה יכול להתחיל לקרון כאור חי מעיני האדם, ואחר כך אפשר להתקדם וזה יקרין מהגוף האנושי כולו. בשעת שינה ובחלום, החשיבה צפה לה כשהיא משוחררת מחוקי הזמן והמרחב. היא עוזבת את העולם שבו שולטים המשקל והמידה ועוברת לצורה אחרת של תודעה. כאן שולט הרגש ומאדיר כל דיוקן של יופי או חרדה. והרצון, אשר שולט בשלב הראשון והאחרון של הקיום הגופני, מתגלה בשינה כמין שור לא מאולף, הכוח המניע של מעשינו, ועם זאת לא מודע לגבי רוב חיי הערות הבלתי יזומים שלנו. השלושה האלה, אשר בשעת שינה הם רפויים ומדולדלים, ובשעת ערות אנו מודעים להם רק באופן חלקי, יכולים בעזרת לימוד ואימון להפוך לכוחות מבוקרים במודע של ידיעה. נראה שהיציבות והאיתנות של כדור הארץ דרושות כדי להבטיח את השפיות הארצית שלנו. אבל החשיבה הקשורה למרחב, מתה והופכת לסטאטית הרבה לפני שאנו מסיימים את פרק החיים הארצי שלנו. הרגש, בסערת מאוויים, יכול להגביר את כוחותינו, אך יכול גם לעוות את הדיוקן והדימוי שלנו. הרצון אשר הביא ללידתנו לפני היות התודעה הארצית שלנו, ואשר הוליך את נתיבי הגורל בצורה הרבה יותר נבונה ממה שאנו היינו יכולים לתכנן, יכול להישאר חבוי בסתר. האהבה האנושית חייבת לשנות את החשיבה האנושית כדי לתת בידה את הכוח לבצע מעשים רוחניים, יצירתיים, אור הרוח וחום האהבה פועלים יחדיו. רק אז יפציע האור מבעד לחשכת הארץ, ויהפוך את כל החושך לצבע; חמימות האהבה הבאה מבפנים תהפוך את האור לכוח יוצר. הזרע נזרע באדמתנו בראשית העידן שלנו. ויחד עמו, נגאל הנוגה של כל הבריאה, והופך את כל העולם לכוכב אחד זורח וקורן. תורגם וסוכם מספרה של גלאדיס מאייר : שפתה של האמנות – קובץ מאמרים יצא בהוצאת 'קבוצת האמנות'

חזור | לראש המסך