אנתרופוסופיה בישראל

סיפורו של עידן - שביעון ראשון
גיל 7-0: "ההבטחה" [1]

אורנה בן דור

בתהליך הייעוץ הביוגרפי מתבקשים המיועצים שלי לכתוב לי את סיפור חייהם במפורט כמיטב זיכרונם, ולהגיש לי אותו בפרקים של שבע שנים. לכתיבה זו יש חשיבות משולשת. ראשית, תהליך הכתיבה עצמו, עוד לפני שהדברים עולים ומוערכים בפגישות, הוא תהליך משחרר. עצם הכתיבה מאפשר לתכנים שהיו בתוך הנפש והפעילו את האדם מבפנים החוצה, לצאת ולעמוד באופן אובייקטיבי בין המיועץ לבין המָחְבֶרֶת, ואחר כך בינו לבין היועץ בחלל חדר הייעוץ. כבר בעצם הכתיבה, אם כן, ההזדהות המוחלטת של האדם עם אירועי חייו נחלשת, והוא יכול להתחיל לבחון את חייו בפרספקטיבה אחרת. שנית, תהליך הייעוץ עצמו, דהיינו ניתוח הביוגרפיה מנקודת מבט גבוהה, רוחנית, תוך כדי תשומת לב לאירועים השונים, לקשר ביניהם, ובמיוחד לקשר המסתורי בין גילים שונים בתקופות שונות, מאפשר ליועץ ולמיועץ לפרש את החיים מפרספקטיבה רוחנית אנתרופוסופית באופן שונה מהפרשנות העצמית שהמיועץ נתן לעצמו כל השנים. בכך התהליך עשוי לעזור למיועץ לפענח את העבר ואת ההווה כסימני דרך לקראת העתיד, וכך להיות מכוון אליו טוב יותר. ושלישית, גם אם לא נבחנים כל הנושאים בשעת הייעוץ, הרי שהידע על המיועץ נמצא “in the back of the mind” של היועץ, והוא משתמש בו כדי ליצור הקשרים לנאמר בשעת הייעוץ, לתמוך ולאשש דברים שנאמרים.
כתיבת הביוגרפיה אינה תמיד תהליך קל. יש שחווים אותה כמסע משחרר, ויש שחווים אותה, או חלקים ממנה, כמסע כואב. המיועץ אינו מחויב לכתיבה זו כתנאי הכרחי לקבלתו לייעוץ, אך גם הוא וגם התהליך נתרמים הרבה אם אכן הוא יכול לגייס את עצמו למשימה תובענית שכזו, שעושים אותה באופן הזה כנראה רק פעם בחיים. הסכמה לתהליך הכתיבה מראה גם על הנכונות של המיועץ להתמסר לייעוץ, את הנכונות למאמץ שלו עבור עצמו ועבור התפתחותו האישית, ומהווה הרפתקה בפני עצמה.
במאמר זה ניסיתי להציג מסע חיים של גבר בשם עידן בשביעון הראשון שלו. זהו מאמר ראשון בסדרה. בעקבותיו יבואו מאמרים שישפכו אור על חייו בשביעונים הבאים. במאמר זה אפשר לקבל דוגמא על הדרך שבה מתבצע ניתוח חיים של אדם בכלים הביוגרפים ששטיינר וממשיכיו נתנו. בנוסף, ניתן ללמוד ממאמר זה על החוקיות של הביוגרפיה באופן כללי, וכיצד היא באה לידי ביטוי בחיים האינדיבידואלים של אדם אחד.
בעבודה עם עידן ביקשתי ממנו, בשלב הראשון, להעלות על הכתב את כל הזיכרונות שיש לו משבע השנים הראשונות בחייו. לאחר שעידן עשה זאת, עברנו לאורך הזיכרונות וניתחנו אותם בכלים הביוגרפים שברשותנו. מתוך הזיכרונות הבודדים עלתה תמונה של עידן כפי שהוא בא לעולם הזה והתעצב בשביעון הראשון לחייו. בהמשך אציג בכל פעם זיכרון אחד שעידן הביא מהשביעון הראשון לחייו, ואנסה לדון בו בהקשר הביוגרפי הרחב יותר.
הזיכרון מגיל חמש
"אני במרכז.
ילדי הגן נוהרים אלי, יש לי משהו להראות להם.. אני לא זוכר מה- בכל מקרה הם מחפשים את קירבתי. אני המנהיג.
מזווית העין אני רואה את אסתרקה. ילדה יפה בהירה, כמו מלאך טוב. שערה חום משיי גלי ופה חושני - למרות שכל הווייתה אומרת רוחניות.
אסתרקה מסתכלת אלי באהבה ובהבנה. היא לא נוהרת אלי, שהרי אין לה מה לחפש אצלי. בשבילי היא המלכה הבלתי מעורערת. אף אחד מהילדים לא מבחין בה בכלל. כולם מתקרבים לכיוון שלי.
אני מתבייש.
אני יודע שהיא היא המלכה האמיתית, היא המלכה של הרוח, אני המלך של החומר. אני ההווה, היא החזון, היא העתיד, היא השאיפה.
אסתרקה לא לועגת,לא מקנאה, לא כועסת. היא מסתכלת אלי במבט אוהב ומכיל כמו אומרת –"אני יודעת אותך מבפנים. אתה עדיין זקוק לתשואות הקהל. אני מקבלת אותך כפי שאתה.
ואני יודע באותו רגע, אסתרק'ה היא הגורל שלי."

זהו הזכרון מגיל 5 של עידן. הזכרון המשמעותי הראשון שלו בעצם. אלה מכם שקראו את מאמרי "גיל 5 בראי הביוגרפיה" נתקלו כבר בסיפור זה, שם זהותו של עידן שונתה. לא אפרט כאן את ניתוח האירוע כולו, שכן הוא מפורט במאמר האמור, אך אציין שגיל חמש הוא גיל מכונן בביוגרפיה, גיל שבו נוצר דפוס התנהגות ופעולה מהותי שילווה את האדם בהמשך חייו וימנע התפתחות לכיוון מסויים. בשלבים מאוחרים יותר בחיים יהיה צורך במאמץ מודע כדי להתגבר על המכשול ש"סומן" בגיל זה.
מהזיכרון על אסתרק'ה, עידן ואני הסקנו על קיומן של "שתי ישויות" בתוך נפשו ועל המאבק בניהן. מצד אחד - האישיות המטריאליסטית של עידן, זו המיוצגת בזיכרון על-ידי השאיפה להיות המרכז, להיות המנהיג, ומהצד השני - הישות הרוחנית שעידן מתפתח להיות במהלך חייו בהמשך, זו המיוצגת על-ידי אסתר'קה. מאבק זה צובע את כל הביוגרפיה שלו בצבעים המיוחדים לה, ומביא לידי ביטוי את הקארמה [2] שלו בחייו אלו. בעידן מתרחשת בעוצמה המלחמה בין הרוח לחומר. לאורך השנים, הרוח מכה בו חזור והכה. מכות ותהומות החיים מפתחים בו את הכמיהה לעולם גבוה יותר, את העומק נפשי, את חדות ההבחנה ואת היכולת לטפל באחר מתוך החומרים האלה של חייו. והצד השני, זה המובס, בוכה. ויתורים גדולים צריך עידן לעשות במהלך חייו כדי להגיע לאסתרק'ה שלו.
עידן הוא אדם בעל יכולות מרשימות מצד אחד: נחישות, אומץ, יכולת למידה והתעקשות על האמת הם חלק מהנטיות המאפיינות אותו. לעומת זאת קיימות בו גם יצריות חזקה, נטייה להאמין בחומר, וכן ספקות וחוסר האמונה שהתגבשו בו במהלך חייו כתוצאה מאירועים לא פשוטים. בעידן נלחמים כוחות אלה בעוצמה רבה וקורעים אותו מבפנים, כשהחשיבה המטריאליסטית מאיימת כל הזמן להשתלט. עידן הוא ישות עם שני כוחות מנוגדים חזקים. ואולי זה בעצם אותו הכוח? כמו שנאמר בכתובים "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".
הפגיעה באיבר הרצון
עידן נולד כבן שלישי להוריו. ילד רצוי, אהוב אין על אביו והן על אימו. בתהליך הלידה, הוא מספר, קרה משהו עם היד שלו. לא ברור מה, אבל הוא לא יכל להזיז את היד עד מלאת לו שמונה חודשים. אימא של עידן לא יודעת בבירור להגיד ממה נבע "השיתוק" הזה של היד.
שטיינר מדבר על שלושה כוחות נפש המצויים באדם והוא מכנה אותם בשמות חשיבה, רגש ורצון. החשיבה היא הבהירה מכל כוחות הנפש, אדם יכול לעקוב בצורה מדויקת אחרי חשיבתו, ולהבין אותה. הרגש נמצא בדמדומים - אנחנו לא כל כך מודעים למה שמפעיל אותנו מבחינה רגשית ומאין באים הרגשות שלנו כלפי בני אדם מסוימים ואירועים מסוימים. הרצון נמצא בחשכה, והוא למעשה הגורל. למה הכוונה?
יש שני סוגים של רצונות. האחד הוא שהאדם משתוקק לדבר מה או רוצה לעשות דבר מה. אם הוא נחוש וחזק אנו אומרים שהוא בעל כוח רצון. זהו הרצון הגלוי. ישנם אנשים בעלי כוח רצון חזק, אישיות חזקה, וישנם אנשים עם חולשה בכוח הרצון. הסוג השני של רצון, לעומת זאת, הוא הרצון שאליו אנו לא מודעים בכלל. הרצון השני מביא אותנו לקחת חלק באירועים משמעותיים שקשורים לגורל שלנו שבא מגלגול קודם. שטיינר מביא את הדוגמא על אדם שהולך ברחוב ולבנה נופלת על ראשו. באופן מודע הוא כמובן לא תכנן את האירוע המכאיב הזה, אבל הרצון שלו, כלומר הידיעה הפנימית שאינה גלויה למודע, מביא אותו בדיוק למקום שבו הוא יחווה מה שהוא צריך לחוות כדי לעבור תיקון או התפתחות.
עכשיו נחזור לעידן וליד המשותקת. בראיה אנתרופוסופית אנו מתייחסים לגפיים כאל אברי הרצון, איברים שבעזרתם אנו מגשימים את הרצון שלנו על פני האדמה. המחשבה אומרת "אני רוצה ללכת החוצה מהבית" והרגלים הולכות. המחשבה אומרת "אני רוצה לאכול גלידה" והידיים פותחות את המקרר, לוקחות את חבילת הגלידה, פותחות אותה, ועושות את שאר הפעולות שמאפשרות לנו לבסוף להגשים את רצוננו. אנו רואים שכבר עם צאתו לעולם, חלה פגיעה באיבר הרצון של עידן.
באופן מעניין, בחשיבה הביוגרפית אנחנו מדברים על קשר בין השנה הראשונה לחיים לבין גיל 41-42. בגיל 41 חולה עידן במחלה קשה. כתוצאה מכך הוא מאבד את יכולת ההליכה, ויכולת השימוש בידיים גם היא הופכת מוגבלת מאוד. כמו כן סובל עידן כאבים עזים ברגליו ובידיו למשך תקופה ממושכת. אף אחד מהרופאים לא יכול לנבא אם הוא יחלים או אם יישאר במצב זה עד סוף חייו. גם כאן ישנה פגיעה במה ששטיינר מכנה-איבר רצון.
לקשר בין גילאים שונים בחיים אנחנו קוראים: "השתקפות". ההשתקפות היא החלק המסתורי ביותר בניתוח המפה הביוגרפית של האדם, והיא מצביעה על הקשרים מסוימים בין גילאים שונים. שטיינר מדבר על שלוש תקופות משמעותיות בחיי אדם, כאשר בכל אחת מהתקופות מתפתח חלק אחר של היישות האנושית השלמה. בתקופה שבין גיל הלידה לגיל 21 נוצרים שלושת הגופים (הגוף הפיזי, הגוף האתרי, והגוף האסטרלי), בתקופה שבין גיל 21 לגיל 42 נוצרים חלקי הנפש (נפש התחושה, הנפש השכלית-רגשית, נפש התודעה) ובתקופה שבין גיל 42 לגיל 63 נוצרת הרוח באדם (רוח העצמיות, רוח החיים, אדם הרוח). לכל גיל בשליש הראשון (0-21) יש שני גילים שמשקפים אותו, האחד בשליש השני, והשני בשליש השלישי. משמעות ההשתקפות היא, שאירוע שקרה בגילאים 0-21 בחיי האדם, יחזור על עצמו באופן זה או אחר בגיל המתאים בחלקים האחרים, כאשר הפעם הוא יחווה בתודעה עירה יותר. השיעור שהאדם נדרש ללמוד בעקבות אותו אירוע יוכל להילמד, וכמו כן האירוע המאוחר יזרוק אור על האירוע הקודם, שאירע בגיל שבו התודעה הרוחנית לגבי האירוע עדיין לא הייתה זמינה לאדם.
במקרה של עידן, פגיעה באברי הרצון בגילאים בשנה הראשונה, אירוע שהיה חסר פשר בזמנו, יכול לקבל את פשרו בעקבות ההבנה של האירוע המקביל לו: פגיעה באברי הרצון בגיל 41. באופן כזה אפשר לומר שאנו יכולים ליצור את החיים לאחור. הפרשנות שלנו לגבי חיינו בעבר נתונה לנו בעקבות אירועים שחלים בזמנים מאוחרים יותר בביוגרפיה, וכך למעשה אנו יכולים לברוא מחדש את חיינו ממקום גבוה יותר, ממבט הוליסטי ומפרספקטיבה רחבה יותר.
מדוע הגיעו הפגיעות האלה במה ששטיינר מכנה: "אברי הרצון" - הגפיים. הדבר מצביע על כך שעל פי הקארמה של עידן, הוא חייב להיות מוגבל ברצון שלו. כדי לנסות להבין זאת נפנה לזיכרון נוסף של עידן מהשביעון הראשון:
"פעם אבא הביא ספר שבעמודו האחרון היה חור. כנראה נשרף מגפרור או מסיגריה. אבא ודאי קיבל אותו במחיר מוזל.אני פרצתי בבכי ובצעקות על אבא שלי, ובו בזמן הרגשתי את הכאב שלו וגם את הכאב שלי על היותי כל כך כפוי טובה. לא יכולתי לשלוט בזה. זה היה כאילו היו שני עידן בפנים - זה שאוהב את אבא שלו ומודה לו, והשני, מפונק שמרגיש שהכל מגיע לו ושמשתמש בכוח שלו להכאיב לאבא."
כלומר, הרצון של עידן יכול להכאיב לו ולאחרים, ולכן מהווה סכנה בדרך שלו. ככל שרצונו של עידן חזק יותר, יש סכנה גדולה יותר עבורו שזה יהיה רצון שלא מתאים לדרך הרוחנית שהוא אמור לפסוע בה, ולכן הרצון הגלוי נבלם. כאשר הרצון שלנו אינו עולה בקנה אחד עם הרצון האלוהי עבורנו ישנה אפשרות של פגיעה באברי הרצון, כלומר בגפיים.
שטיינר מדבר על הרצון כעל תכונה חשובה ביותר בהתקדמות בדרך הרוחנית, אבל הוא מוסיף ואומר שישנו שלב שאדם צריך לוותר על רצונו לטובת משהו גבוה יותר ורוחני יותר: הויתור היוצר. מתוך רצוננו אנו יכולים להשיג רק את מה שאנו מכירים, את מה שמוכל בתוך ההכרה שלנו. ואילו הויתור היוצר יוצר חלל ריק שלתוכו אפשר להגיד, נכנס רצונו של האל, רצון גבוה יותר. הכוונה גבוהה כזו, השראה כזו יכולה להתרחש אם ורק אם אנו מגיעים לשלב שבו אנו מוותרים על רצוננו העצמי. לישויות בעלות רצון עז הדבר קשה מנשוא, ולכן ישנו צורך ב"שיעור" קשה במיוחד על מנת שהם יוותרו על רצונם.

"המסר" בשביעון הראשון
"כשהייתי בן 4 וחצי הגננת שלחה מכתב למשרד החינוך שבו היא ציינה את כל מעלותיי, כישורי ובגרותי, והוסיפה שהיא ממליצה להכניס אותי לכתה א' בשנה שלאחר מכן, למרות שמבחינת הגיל הייתי קטן מידי.
התשובה של משרד החינוך הייתה שאין באפשרותם לחרוג מהכללים, ו'אם אכן הילד הוא כל כך מוכשר הוא יקפוץ כתה בהמשך'.
בגן החובה הייתי אהוב על הגננת ועל הסייעת, שיחקתי בתפקידים ראשיים בהצגות, ידעתי גם את התפקידים האחרים בעל פה.
באמצע כתה א' אני אכן קופץ כתה."

"בבית ספר שלמדנו בו הייתה מסעדה. אותי ההורים לא רשמו למסעדה,  כנראה אכלתי ארוחת צהרים בבית. מכל מקום, יום אחד אני וכמה ילדים החלטנו לעמוד בפתח הדלת של המסעדה ול"סחוב" לילדים שיוצאים מהמסעדה את הקינוח. אני זוכר אפילו מה היה הקינוח. מעין לביבה כזו כמו סופגניה.
בדיוק באותו רגע עבר המנהל, דמות שהערצתי מאוד, ליד המסעדה.
'"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?' הוא אמר.
 התחושה הייתה-אני מהארזים."

אחד האמצעים המשמעותיים של היועץ להבין את עולמו של המיועץ ואת דרך התנהלותו בחיים הוא בירור ה"מסר" המרכזי שהוא קיבל בילדותו. המסר יכול להיות קשור לשאלת החיים בכללותה וכיצד כדאי לנהוג בהם, או שהוא יכול להתייחס לילד באופן אישי. מסרים מסוימים הם מסרים מחזקים, אחרים מחלישים, אבל בכל מקרה תמיד צריך לבחון אותם מחדש בעבודה המודעת שמתרחשת בחדר הייעוץ. המסר של עידן בשביעון הראשון היה הבטחה – "העולם הוא מקום טוב, אתה ילד מיוחד במינו, ואתה תגיע רחוק".
השביעון הראשון, אומר שטיינר, צריך לשאת עימו את המסר שיש תקווה. באירוע שהוזכר מקודם, עם אבא והספר התחילה חוויה ייאוש, של חוסר תקווה. עידן ניטש לכוחותיו ההרסניים ואין מי שישים לו גבול לכך. כך, שבמקביל למסר ההבטחה, קיימת תחושה מקבילה של חוסר תקווה, ואלה שני המסרים המנוגדים שמאפיינים את ילדותו של עידן.
המסר האמיתי של השביעון הראשון אינו תמיד ברור, כי הרבה פעמים הוא לא נאמר במילים והוא מועבר באופן סמוי מהסביבה לילד. במשך השביעון הראשון, אומר שטיינר, הילד הוא איבר חוש אחד גדול. הוא קולט הכל לתוך הגוף שלו, לתוך הישות שלו, ועדיין לא קולט דברים דרך התודעה הבהירה אלא דרך החושים. לכן, המסר המילולי הוא לא תמיד זה שנקלט. למשל, ההורים יכולים לדבר עם הילד על כך שצריך לכבד את הזולת, אבל אם הם לא מכבדים זה את זה - את זה הילד יקלוט ויפנים, ולא את המילים. דאגות וחרדות של ההורים נקלטים בגוף הילד, הופכות למסרים, ואפילו מגיעות עד כדי מחלות פיזיות שיתבטאו בעתיד. כך נטבע המסר שניתן בילדות לתוך הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי של האדם. כדי להמחיש את הנושא השונים, הבאתי מספר דוגמאות של מסרים של מיועצים אחרים שלי.
יונית מספרת על בית של כללים, מנוחת צהרים, הכנת שיעורי בית בזמן, שינה בזמן, יום שישי עם טקסים משלו ומטלות ברורות לכל אחד בבית. המסר היה "סדר צריך להיות". עד היום, בגיל 56, יונית נושאת את המסר הזה, ובעבודה שלנו אנו נבחן אותו שוב ו"נאוורר" אותו. נראה אם המסר שרת אותה לטובה ועד כמה אולי הגביל אותה.
שלומית מספרת על כך שאבא תמיד אמר לה "אם לא תעזרי לעצמך, אף אחד לא יעזור לך" ו"את צריכה להיות אמיצה, לא לפחד". לא קל להתהלך עם מסר כזה בעולם. העולם נחווה כבלתי בטוח, ואני צריך ויכול להישען רק על כוחותיי. אומנם המסר האישי כאן הוא ש"יש לך כוח", אבל הכוח הזה מכביד, כי הוא לבדו צריך לשאת את כל קשיי החיים, ללא עזרה מבחוץ.
גם ההורים של מיכל העבירו לה מסר דומה. הם היו ניצולי שואה ובמחנות הם איבדו את האמונה שלהם בכל דבר אחר חוץ מאשר בעצמם. המסר שהועבר אליה היה "את לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מאשר על עצמך". היום בגיל 60, עדיין נושאת מיכל את המסר הזה והוא משמש לה כחרב פיפיות. זה מעייף לסמוך רק על עצמך כל הזמן, ואינך יכול להרפות ולהניח לעולם לדאוג לך, לפעמים.
אצל מיטל בבית היו חוקים, גבולות והמון חשאיות. המסר היה:"צריך להסתיר". היא מתנהלת אחר כך שנים רבות כשהיא מסתירה את העולם הנפשי שלה מפני האנשים הקרובים לה עד שהגיעה למשבר בגיל 43.
מספרת על אימא חזקה, צינית עם הרבה בטחון אבל לעומת זאת אבא שהוא חלש ורופס מול סמכויות, והוא העביר לה את חוסר הביטחון שלו והשליך עליה את מוגבלויותיו. האופק הכי רחוק שהוא ראה עבורה זה להיות מזכירה. והמסר היה: "אין לך מה לשאוף רחוק, היכולות שלך מוגבלות, תתארגני סביב מה שאת באופן המוצלח ביותר". מסר זה כמובן שהשפיע דימויה העצמי של לאה לאורך שנים וכן גם על חוסר ההעזה שלה לגלות עולמות חדשים ולהיווכח שהיא טובה בהם. בגיל 37 היא פורצת את הגבול הזה.
בתיה בת 57 גדלה בקיבוץ, והמסר היה "החברה מעל הכל". נורא חשוב מה אומרים אחרים, לא חשוב מה מרגישים. אמנם היה מסר נוסף, אישי: "את טובה, חכמה, אחראית וגדולה ואת יכולה לעשות את הדברים לבד", אבל עדיין "אל תשכחי שאת בתוך חברה". בתיה מסכמת במילים הקשות "היתה שם עזובה רגשית". אין בכל המסרים האלה שום התייחסות לרגש.
רונן מספר על המסר שניתן לו שהוא לא מספיק שווה בחוץ: "אין לנו ציפיות כלפיך, לא בלימודים ולא בשום תחום אחר אבל בבית אתה צריך לטפל באחותך ולשמש עזר כנגד אבא ואימא. המסר: "נולדתי בשבילם, אני כלי".
נחזור למסר ההבטחה של עידן. למרות המסר הזה הגורל של עידן בהמשך חייו היה כלל וכלל לא פשוט או מבטיח, אלא רצוף כאבים ומשברים. דווקא המסר של ההבטחה הוא הדבר שהחזיק את עידן בחיים במשך תקופות ארוכות של חשכה שבאה בהמשך חייו. לעתים הוא הרגיש שהמסר נכון, אבל לפעמים הוא בכה בתוך ליבו: "איפה ההבטחה שהבטיחו לי?" הייתה לו ידיעה ודאית שאלוהים הבטיח, אבל פעמים רבות הוא הרגיש שאלוהים שכח.
בגיל 37, בנישואין השניים שלו – נולד לעידן ילד בכור. תוך כדי כך שהוא מפנה את כוחותיו לגידולו של הילד האהוב עליו, שאיתו הוא למעשה חווה לידה מחדש, וללימוד מקצוע טיפולי, שגם איתו הוא חווה לידה חדשה מסוג אחר, רק אז הוא מתחיל להרגיש שהמסר לא היה שקרי. הוא יודע שההבטחה מתחילה להתקיים, אבל לא במישור שהוא ציפה לו. לא מעמד, לא כבוד, לא כל מה שעולם החומר מציע, אלא התפתחות רוחנית שמשמשת אותו ואת האחר.
"אני שוב בארזים, שוב מוקד לאנשים שנמשכים. אבל הפעם לא אלי, לא אל האני הארצי הנמוך שלי אלא לכוחות הרוחניים שאני נושא איתי ושנלחמתי כמו נמר דרך כל המכשולים כדי להגיע אליהם."

יחסים עם אמא
"היחסים של אימא איתי ועם שני אחי הגדולים, היו יחסים סימביוטים לחלוטין. וזה הדפוס שאחר כך בבגרותי גם אני נטיתי להעביר ליחסים עם אנשים – דפוס של אהבה כואבת, של כמיהה לבלתי מושג."
"כשנהגנו אנחנו הילדים לשחק ברופא וחולה, אימא באה והסתכלה עלינו כאילו ביצענו חטא. היא לא הסבירה כלום ורק נתנה לי להרגיש שאני עושה משהו לא טוב. המבט של אימא היה גם מנוכר וגם פולשני. הפלישה הזו לתוך המרחב שלי נחרתה בי כמשהו דיסוננטי מאוד בקשר לאימא. דיסוננס שילך ויגדל בין מה שאימא ניסתה להציג כלפינו לגבי מי היא ומה הם החיים, לבין מה שהחיים היו במציאות."
בקשר של הילד והאימא נמצאת הכמיהה לנשגב. האם מסמלת ומהווה עבור הילד את הנשגב, האלוהי. הדבר עולה גם בזיכרון נוסף של עידן, מגיל מאוחר יותר: "אימא הייתה בשבילי כמו אלוהים. ובגיל 15 שלי, כשאימא עברה משבר והתמוטטה, הרגשתי שאלוהים מת, אלוהים נטש". במקרה של עידן הקשר הזה הוא טוטאלי וסימביוטי, והדבר מקשה עליו להשתחרר לדרכו גם בהמשך חייו. במקביל, אימא היא גם פוגעת, בכך שהיא לא יכולה להכיל את העולם המיני הילדותי של עידן ומתנהגת באופן מנוכר ופולשני. כך נוצרת חוויה של פיצול בדמות האם, פיצול הדומה לזה שבין ההבטחה ובין הייאוש שהוזכר קודם. מצד אחד נמצאת ההבטחה הרוחנית, האלוהית, הטוטאלית, ומהצד השני "הנפילה".

ההחמצה
אני זוכר שכשהקפיצו אותי כיתה באמצע השנה של כתה א' לכיתה ב'. הייתי אמור להשלים את החומר שהם למדו בתורה. למרות שהספר לא היה מזמין, התמונות של הדמויות התנכיות נראו לי מסתוריות בשחור לבן, והן קמו לתחייה מול עיני. הייתה אוירה מיוחדת. הרגשה של מסתורין, של עתיקות, של עולם אחר.
רק הצטערתי שמעולם לא עברתי את החוויה שעוברים בוגרי כתה א': להציג בסוף שנה לפני ילדי הגן העתידים להיכנס לבית הספר. שהרי למעשה מעולם לא סיימתי את כתה א'.

התחושה של ההחמצה הזאת מאפיינת את עידן זמן רב גם כבוגר. הדברים לא קורים בזמן "הרגיל" אצלו. כשכולם מתחתנים, הוא עדיין רווק, שלכולם יש ילדים, הוא עדיין לא "בעניין" של בת זוג. שלכולם יש ילדים גדולים נולד לו בנו הבכור. מצד אחד הוא תמיד מרגיש מיוחד ומתקדם לעומת האחרים, אבל הוא לא מוכן לשלם את המחיר. תמיד, במובן מסוים הוא רוצה להיות מעל כולם, אבל הוא גם לא מוכן להפסיד את הדברים הטובים שכולם עוברים. למעשה, באופן סמוי שנמצא מתחת לסף ההכרה שלו, הוא רוצה לגדול רוחנית מבלי לשלם את מחיר הסבל שכל התפתחות דורשת. תמיד מתמרמר ומדוכא בגלל המחיר הגבוה שההתפתחות גובה ממנו.
ואני אומרת לו: "אתה באוניברסיטה של החיים. יש כאלה שהם בכיתה א', ואז הדרישות הם בהתאם. ואילו אתה ישר נכנסת לאוניברסיטה, יש ממך ציפיות. ולכן יש ממך גם דרישות. האם אתה מוכן לכך?" תשובתו הכנה של עידן מצביעה על אנושיותו: "לא תמיד", הוא אומר. "בפרקים הקשים והחשוכים של חיי אני תמיד מוכן להתחלף עם מישהו אחר, סתם מישהו אפילו. אבל אחר כך, כשאני עובר מטמורפוזה כלשהי בזכות השבר, אני לא מוכן להתחלף עם אף אחד. אני מחכה לזמן שגם בשעת משבר, אני לא אבגוד בישותי האמיתית ולא ארצה לעזוב את עצמי. מחכה לכך שבזמן אמת, אפתח את העיניים הרוחיות שלי, ואקבל את גורלי בשלווה. למעשה זה כבר מתחיל לקרות 'בקטן'. היום אני מנסה לבחון משברים גם בזמן אמת ולהתמודד איתם מתוך ראיה רוחנית. היום אני גם במצב נפשי ורוחני שונה לגמרי ממה שהייתי. גם מצבי המשפחתי, ילדי האהובים, הקשר החדש שלי עם אלוהים מקלים עלי לעבור את התקופות הקשות."
שטיינר מצביע על כך שאדם היום צריך להיות מסוגל להסתכל על אירועי חייו בדיעבד, ולהכיר בנכונותם לאחר זמן מה. גם שטיינר עצמו לא מדבר על היכולת לזהות "בזמן אמת" את הקארמה שלך כיכולת שנתונה לאדם בתקופה שלנו.

  1. שם זה נבחר ע"י עידן כדי לציין את השביעון הראשון שלו, ואין הוא מאפיין בהכרח את השביעון הראשון אצל אנשים נוספים.
  2. המילה קארמה משמשת כאקוויולנט למילה גורל, אבל לא במשמעות של משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי על ידי האדם. מדובר על תכנים ומהויות שאדם מביא איתו מעבר ללידה, ושעליהם הוא אמור לעבוד בגלגול החיים הנוכחי כדי לתקן אותם. ביהדות עבודת הקארמה נקראת- ניסיון. אלוהים מעמיד את האדם בניסיון, כלומר מאפשר לו לתקן את הדרוש תיקון, כדי להתעלות לרמה רוחנית-נפשית גבוהה יותר.

עד כאן השביעון הראשון של עידן כמייצג, וגם כייחודי לו.
כתבה: אורנה בן דור יועצת ביוגרפית.
עורך לשוני - גיא אהרון

חזור | לראש המסך