סיפורו של עידן – שביעון שני
בקיעים בתחושת השלמות

אורנה בן דור

"בבית ספר שלנו הייתה מסעדה. הייתה תקופה שבה אנחנו, הילדים שלא אכלנו במסעדה, עמדנו מחוץ לדלת, וכשילד היה יוצא עם הקינוח ביד ניסינו לחטוף לו אותו.
יום אחד תפס אותי המנהל מר ירקוני, בקלקלתי. "אם בארזים נפלה שלהבת,"הוא אמר, "מה יגידו אזובי הקיר?"
אז עדיין הייתה התחושה שאני בארזים. איך קרה הדבר שהפכתי להיות אחד מאזובי הקיר בשביעון השלישי?"

את התשובה לכך מקבל עידן רק בשביעונים החמישי והשישי, שמבחינה ביוגרפית הם השיקוף של השביעון הראשון והשני (על השיקופים נדון במאמר אחר).
 
יחסים סימביוטיים והנזק שהם מסבים:
הקשר בין עידן לבין אימא היה סימביוטי לחלוטין . אימא חיה דרכו ודרך אחיו הגדולים. למעשה לאימא, בעקבות הביוגרפיה האישית שלה-לא היה לה עולם משלה. במשך כל החיים כואב עידן את כאב החיים של אימא שלו . יחסים סימביוטיים מסבים בהכרח ותמיד כאב לנוגעים בדבר.
אנחנו נוטים לפרש לפעמים סימביוזה של האם לילדיה כאהבה. אבל למעשה אין זו אהבה אמיתית. זו אהבה עצמית. האם קושרת אליה את ילדיה כך כדי שימלאו חור רוחני בנפשה . הם משוש חייה –אבל היא לא מניחה להם להיפרד רגשית.
 האירוע הבא מתאר באופן סימבולי איך עידן שילם מחיר על החולשה הרגשית של אימא שלו.

"זכורה לי חוויה טראומטית במיוחד ששם התוודעתי בין היתר לכך שאני משלם על החטאים שאני לא בצעתי.
וכך היה:
אני יורד לקומה הראשונה אל חברי ירון. שנינו לומדים באותה הכתה. כתה ב' כמדומני.
אני נוקש על הדלת,ומכניסים אותי. כשאני עובר במבואה ומגיע לסלון,עומדות שם רמה האם, ירון ואחיו הגדול ומתבוננים בי.
רמה צורחת עלי: "למה אימא שלך קוראת כל הזמן לאבי שלי שמן"? "הסתלק מכאן"!
הייתי המום. הם הכניסו אותי הביתה כדי לגרש אותי !!
לא עשיתי כלום . בכלל לא ידעתי שאימא קוראת כך לאבי. וגם לו ידעתי האם זו ל אשמתי, האם אני אחראי לדבריה של אימא שלי?"

עבור עידן זה היה מפגש ראשון עם הרוע. רוע מתפרץ, שמופנה נגדו למרות שהוא רק ילד,וכלל לא אחראי למעשיה של אימו.
כשעידן משחזר את המקרה הוא אומר שהוא משער שאבי פגע ברמי אחיו של עידן, ואימו של עידן, מתוך הזדהות יתר עם רמי - קראה לאבי שמן, כשהיא שוכחת את הפרש הגילאים בינה לבין הנער, ואת העובדה שהיא המבוגרת!!

"אימא חוותה את הכאב של אחי כאילו היה שלה, והגיבה כמו ילדה. אבל אני ספגתי את ההשפלה והכאב "

שוב, האם אינה דמות סמכותית אוהבת אלא דמות ילדותית, תלותית וסימביוטית. צורת החינוך בשביעון השני, אומר שטיינר, היא דרך סמכות אוהבת. כלומר – דמות שאינה נוקשה מידי ואינה ליברלית מידי וכמובן דמות שאינה מנהלת יחסים סימביוטים.

מנודה, מגורש, עוזב עידן את הבית של החבר מבלי לומר מילה לאף אחד. חווית הנידוי והגירוש, תחזור על עצמה בהמשך החיים.

על הקשר בין האירועים הפיזיים להתפתחות הרוחנית

"בגיל 10 כבר לא הייתי המלך הבלתי מעורער של הכתה. כי כל עניין היופי החיצוני התחיל להשפיע. אני התחלתי להשמין באותה תקופה, (דבר שבעתיד יסתבר כבעיה של בלוטת התריס), והייתי מודע לעובדה הזו מאוד. כל עניין היופי החיצוני מאוד היה חשוב לי . התחברתי לילד היפה ביותר בכתה.
ההופעה החיצונית שלי, במשך כל השנים מאז הלכה ונפגמה, אם בגלל בעיות בריאותיות, תאונות וכו.."

אובדן היופי החיצוני, הוא כלי בידי הקארמה, על מנת לעזור לעידן לתקן את פגמיו, ולהתפתח מעבר להם. השיעור קשור בויתור על הגשמיות. שיעור זה הוא שיעור כואב ביותר עבורו ומלווה את כל הביוגרפיה שלו.

"עדיין נשמר לי מקום מאוד מכובד בזכות האישיות החזקה שלי,אבל כבר אז התחלתי להרגיש את הצביטה הזאת שאין לי את הכוח החזק הזה על הבנות-היופי החיצוני. "

לימים הוא משתמש במיניות פרועה כדי לכבוש את המין השני ולהרגיש קיים.

מפגשים עם הצל:
בסך הכל הייתי ילד מקובל אבל היה ילד אחד הציק לי . ישראל שמו. הוא היה רודף אחרי ואומר לי מילים רעות ואפלות. ואני הרגשתי בעקבות זה שיש בי משהו אפל, ורק הוא מכיר אותו.

שוב מפגש עם רוע. עידן נפגש עכשיו באופן לא מודע עם מה שמכונה בפסיכולוגיה "הצל " שלו. עצם העובדה שהוא חש שיש בו צד אפל, ללא שום סיבה, מצביע על הצל כדבר מטאפיזי. מפגש עם הצל הוא מפגש שאנשים הודפים אותו כל חייהם . עבודה על הצל שלנו, היא עבודה חשובה מאוד בייעוץ הביוגרפי. אדם צריך להיות מודע לכל החלקים שבו, גם אלה האפלים יותר, שמפעילים אותו מהמחשכים ומשפיעים על חייו באופן בלתי מודע.

מושג הצל:
הפסיכולוג הנודע ק. ג. יונג מתאר חלום שחלם בילדותו, חלום שעבורו היה : "חניכה אל ממשות החשכה".
בחלומו הוא יורד אל בור שנמצא מתחת לאדמה, מגלה שם חדר אפלולי ומפואר ובחדר ניצב כיסא מלכות מזהב . הכסא מדהים ביופיו . על הכיסא הוא מוצא דבר ענק שהגיע כמעט עד התקרה, עשוי מעור ובשר ובראשו עין . אימו ניגשת אל מאחורי גבו ואומרת לו-זהו אוכל האדם.
הוא מתעורר מחלומו שטוף זעה וימים רבים אחר כך הוא שרוי בחרדה מהחלום.
אותו סמל פאלי שמצוי על הכיסא בחלום, הוא האנטיתזה לדמות של ישו הטוב, שטבועה ביונג עוד מהתפילה שלימדה אותו אימו על ישו כמגן על ילדים בשנתם. מאז אותו חלום, כל פעם שדיברו בפניו על ישו עמדו לפני עיניו של יונג שני הדימויים – האל וצילו.
דמותו של האנטי ישו לבשה אצלו גם צורה בדמות "האיש השחור"- כומר ישועי שהתקרב יום אחד לביתם ועורר בו חרדה גדולה.

וכך כותב יונג על האירועים בתקופה זו, ועל החלום בפרט:

" מי איפא דיבר אלי ? מי עורר סוגיות שהיו הרבה מעבר לידיעותיי? מי גישר בין העליונים לתחתונים,והניח יסודות לכל מה שעתיד היה למלא את המחצית השנייה של חיי בתשוקה לוהטת? מי אם לא אותו אורח לא קרוא אשר הופיע מעל ומתחת גם יחד? (דגש שלי). באמצעות חלום זה הוכנסתי בסודה של האדמה." (יונג – זיכרונות,חלומות, מחשבות עמוד 27 בתרגום לעברית)

בסוף כתה ג' חליתי בצהבת. הייתי צריך להישאר בבית כ 3 שבועות, לשמור היטב על התזונה שלי ולהחלים. לאחר 3 שבועות לקראת ל"ג בעומר, אומנם החלמתי אך עדיין הייתי חלש ופגיע. כל הילדים הלכו למדורה. גם אני הלכתי אתם, אבל נאסר עלי לאכול תפוח אדמה אפוי במדורה, כדי להגן על הכבד הרגיש.
כשחזרתי הביתה אמה בישלה לי תפוח אדמה בתוך סיר עם מים - כתחליף לתפוח אדמה שנאסר עלי.
המטבח הקטן והחנוק, תפוח האדמה התפל, אימא שמעמדה כבר התחיל להתערער אצלי –כל אלו עוררו אצלי תחושת בדידות ושונות. חשבתי לעצמי: " תפוח האדמה הזה הוא לא כמו תפוחי האדמה שחברי אכלו במדורה. אצל הילדים האחרים נמצא תפוח האדמה האמיתי תפוח האדמה שלי הוא חיקוי תפל וכואב. ".

 הרגשת הבדידות נחוותה באופן הזה לראשונה בחייו של עידן.

(על הבדידות הנולדת בגיל 9 בחיי אדם ראה מאמר שלי באתר זה- גיל 9 בראי הביוגרפיה.)

דיברנו כבר על כך שבעבודה הביוגרפית, כשאנו ניגשים להבנת אירוע בחיי אדם עלינו לגשת אל פיענוח האירוע בכלים חדשים. כלים שעדיין הם בגדר זרע, ולא הבשילו בחשיבה הפסיכולוגית. זו בעצם האומנות של העבודה הביוגרפית.
ראשית עלינו להעלות את האירוע כתמונה. לראות בעיני רוחנו את עידן בן התשע, את המדורה ואת המטבח הקטן שבו מתבשל תפוח האדמה בסיר.
בשלב זה, הן היועץ והן המיועץ מתחילים לחוש את האווירה המסוימת ששררה בשעת האירוע, את הרגשות שהורגשו אז, ואז ביחד, מנסים להבין מהי התמצית של האירוע. מה מסתתר מעבר למלבוש שהוא סיפור המסגרת.
שאלת התמצית, שאלת הלב, שאלת המרכז, שאלת השלד של האירוע - היא השאלה המשמעותית בכל אירוע.
למעשה אפשר להתייחס לאירוע של גיל 9 (וכן של גיל 5, ו-12) כאל אלגוריה.
תוכן האירוע והעלילה שלה הם מעין הסוואה לרעיון שמסתתר מאחריו. ישנם שני מישורים:

1. המישור הגלוי שבו מסופר הסיפור על כל פרטיו.
2. המישור שמכיל בתוכו את המשמעות הנוספת, הסמוי.
   פרטי הסיפור הם הלבוש, המעטפת של העיקר.מעטפת זו יכלה הייתה לצורך העניין, להיות שונה (כמובן שרק באופן תיאורטי, כי הביוגרפיה היא האירועים שקורים בפועל) . סיפור המסגרת הוא רק הרמז לסוד האמיתי. ואת הסוד הזה צריך לפענח. בתורת הסוד היהודית זה מכונה: "נוקבת הקליפה"- כלומר המעטפת החיצונית של הקליפה, שאין צורך להיצמד אליה, כי היא מבחינת הגוף שמכיל את הרוח.

הפענוח זו אמנות ומיומנות שנרכשת בעזרת הניסיון. חשוב לא ללכת שבי אחרי הסיפור עצמו, לא להזדהות איתו, ולא להתייחס אליו כאירוע פסיכולוגי.

אנו רואים כאן שלתוך הגיל החשוב הזה של בנית הזהות הנפרדת נכנסת אצל עידן קודם כל שאלת האמת.
אצל עידן הדואליות בין אמת ושקר, רוח חומר זכורה לנו כבר מגיל 5. האירוע עם אסתרק'ה ( זו שבתוך מחשבותיו של עידן זוכה לכינוי אסתרקה המלכה), וההשוואה שלו אליה גם הוא קשור לדואליות זו.
מה אמיתי ומה לא? מהו הנכון ומהו המתחזה?
שאלה זו מלווה אותו לאורך כל חייו –החיפוש אחרי האמת הוא בתשתית הוויתו.
דבר נוסף נחשף פה והוא – שהאמת, מבחינת עידן, נמצאת בחוץ.
האמת נמצאת אצל הילדים שהלכו למדורה. תפוח האדמה שלהם הוא תפוח האדמה האמיתי. תפוח האדמה שלו הוא בעיניה הזיוף, התחליף .
עידן שעד גיל 9 מופיע לפנינו כילד כריזמטי ובטוח בעצמו, מתחיל לאבד את ביטחונו בהדרגה כתוצאה מאירועים במשפחתו, ומתחיל לחפש יותר ויותר את האמת בחוץ.
מהו הדבר שעידן לא רוצה לפגוש, ושבעבורו הוא מוותר בגיל זה על האמת הפנימית?
אפשר לראות שהוא לא רצה לפגוש את "תפוח האדמה המבושל בסיר" –זה שהפגיש אותו עם הבדידות –עם התחושה שהוא שונה.
רק מאמצע החיים שלו,אמצע שנות השלושים לומד עידן לקבל את השונות שלו, להאמין באמת שלו.
 החיפוש אחר האמת הוא תמיד חוויה פרטית בין אדם לעצמו, בין אדם לאלוהיו. והתשובות נמצאות תמיד בפנים.
אנחנו נראה במאמרים הבאים שבמסעותיו אחרי חיפוש האמת הוא יגיע ללימודי יהדות, הומיאופתיה ורפואה אלטרנטיבית ולבסוף דרך העבודה המשותפת שלנו גם לאנתרופוסופיה .

הציווי לאושר:
"אתה המלך פה ותפקידנו לשרת אותך"- זה היה המסר האישי שעידן קיבל בילדותו. המחיר שעידן היה צריך לשלם היה: להיות שמח ומאושר כל הזמן. מחיר שהיה בלתי נסבל עבורו, מאחר שרב חייו הוא לא הייתה מאושר כלל, ולכן הרגיש שהוא מחמיץ את החיים . הציווי לאושר הוטבע בו בילדות.
מסר מהבית: הוא כמו הטבעה אצל הילד . משתחררים ממנו בדרך כלל רק בעבודה מודעת ורק אחרי שנים רבות.
בעבודה הביוגרפית, בתהליך מודע אנו מלמדים את עידן כיצד לתרגל אהבה מעשית כלפי אישתו, דבר שכלל וכלל אינו טבעי לו- המסר בבית היה שהוא צריך להיות נאהב ולא אוהב.
אבל כשהוא מצליח –הוא חש התרחבות גדולה בלב הנובעת מכך שיכל היה להיכנס לתוך עורה של בת זוגו ולהבין את העולם שלה מתוכה תוך כדי היותו קשוב לצרכים שלה.
המעבר של עידן מהיות ישות צנטרליסטית,אגוצנטרית שמרוכז בעצמו,לישות המבחינה בצרכיו של הזולת וקשובה להם, מתעניינת באחר-ישות אוהבת, היה רצוף מכשולים רבים, נפילות רבות כאבים רבים ודחייה מהעולם. אבל כשהגיע לכך אחרי מאבקים, הרגיש התרחבות פנימית אנחנו נראה בשביעון החמישי שהמקצוע שהוא בחר בו, טיפול באנשים אחרים, מקצוע שהוא גם הגשמת חלק מהיעוד שלו, מאפשר לו לעשות תיקון . להקשיב לאחר, ולהשקיע את מרצו וחשיבתו בעולמו של הזולת.
 
על הרגשת ההתרחבות הפנימית כותב שטיינר:

"כשעובר האדם את סף המוות יש לו בתחילה חווית מוגדרות. החוויה הראשונה מתבססת על כך שיש לו הרגשה כאילו הוא גדל,כאילו צמח החוצה מתוך עורו. מקבל אז ראיה אחרת על הדברים מכפי שהייתה לו לפני כן בחיים הפיזיים. בעולם הפיזי היה לכל דבר מקומו המוגדר,כאן או שם, מחוץ למתבונן. בעולם חדש זה הכל שונה . שם נמצא האדם כאילו בפנים, כאילו היה מתרחב החוצה עם או בתוך הדברים,בעוד שלפי כן היה הוא רק מרכיב במקומו שלו. " ( שטיינר-מתוך עיונים אזוטריים כרך 3 עמוד 7-8 במהדורה העברית.)

אני מצאתי, שגם אם אדם מרחיב עצמו גם כאן, בעולם הזה לכדי עניין אמיתי בעולם של האחר, תוך הקדשה של תשומת לב ואהבה לעולם הפנימי של הזולת, הוא מרגיש גם כאן, על פני האדמה כמתרחב בנפשו, מרגיש חוויה מיוחדת של התרחבות וכוליות, ומשהו מתחושת הנצח נגלה לפניו.
 מכל מקום, אין לזלזל בחשיבות האגואיזם בחיי האדם. אומנם לא כמטרה העומדת בפני עצמה,אבל כן ככלי להתפתחות האני שלו.

בשבח האגואיזם:
במאמרו "על האגואיזם" מביא שטיינר גישה מקורית ומעניינת לעניין האגואיזם: כמו הפרח, גם האדם צריך לקחת מהעולם כדי לבנות את עצמו. כפי שהפרח לוקח את צרכיו מהעולם כדי לגדול ( מים,אדמה,אור השמש), כך אדם צריך להיות במובן מסויים אגואיסט כדי לקחת מהעולם חומרים לבניית עצמו. אבל שלא כמו הפרח, שבאופן טבעי מצמיח את הפרח המרהיב מתוך ה"לקיחה" הזאת מהעולם- ובכך משלם חזרה, ללא מודעות כמובן וללא חופש בחירה- את אשר לקח- האדם יכול להשתמש באגואיזם לטובת עצמו בלבד. כלומר- לאחר שלקח מהעולם די צורכו, הוא יכול להמשיך לקחת ולקחת לשימושו האגואיסטי, ללא נתינה חזרה לעולם.
 הפרח מוותר על עצמו לגמרי לטובת הפרי. לטובת הדור הבא. הוא קמל ונובל וכך מאפשר לזרעים שלו להתחיל מחזור חיים חדש.
האדם, יכול להשתמש בכל מה שלקח מהעולם בצורה אגואיסטית, כדי לפתח את עצמו רוחנית. עליו לוותר על טובת ההנאה שהייתה מנת חלקו בתקופה הראשונה של חייו, לעשות מטמורפוזה בחייו הוא- ועל ידי כך יכול הוא לבחור לתת לעולם או שלא לתת לו. בניגוד לפרח, שאנוס על פי טבעו לתת את הפרי שלו לעולם, האדם יכול לבחור להפוך את האגואיזם המבורך שלו לנתינה לעולם, או לחילופין להתקשות בתכונותיו החומריות, להתעצות, להתייבש ולהמשיך לקחת מהעולם. (ר. שטיינר- "מטמורפוזות של חיי הנפש" כרך ראשון, מאמר על האגואיזם)

מסר כללי בבית של עידן היה כאמור הציווי לאושר. מכיוון שהאם לא הצליחה להיות מאושרת בחיים שלה, והייתה חסרת בטחון עצמי- היה חשוב לה מאוד שעידן בנה האהוב יהיה מאושר. עבור האם אושר זה מעל הכל – מעל לאמת, מעל הכנות ומעל ההתפתחות. שקרים לבנים היו לגיטימיים בבית של עידן, והכל כדי לא לפגוע בתחושת השלמות המזויפת. לא לפוצץ את הבלון הורוד שהאם יצרה עבורה ילדיה.

"הערך העליון אצל אימא היה האושר. "שרק תהיו מאושרים" רק שלא נסבול, רק שלא נתקל בקשיים. אימא מנסה ליצור לנו עולם לא מציאותי, של מציאות ורודה. כל מה שהוא לא כזה- נחווה כטעות! כלא שייך לחיים.
הצורך של אימא נובע כמובן מחסך באהבה ובהכרה, אבל היא מונעת מאתנו את ההבנה שהקשיים בחיים באים כדי לחשל אותך,לפתח אותך.
אימא לא מסוגלת לתמוך בנו בכאבים שלנו, הם מחלישים אותה.
מצד שני המסר האישי אלי היה שאני חכם ומיוחד במינו."

הפרדת כוחות הנפש:

הציווי לאושר מלווה את עידן במהלך כל הביוגרפיה שלו, והוא כשלעצמו גורם לו סבל רב. כך שקורה כאן תהליך פרדוכסלי. מרוב רצון למנוע מהילד את הסבל הלגיטימי בחיים, הסבל שהוא חלק אינטגרלי מחיים של כל אחד בדרכו להתפתחות, גורמת האם לסבל קשה יותר- הסבל של הילד על כך שהוא לא מאושר- ואם כך הוא המצב, המסקנה המתבקשת עבורו היא שמשהו לא בסדר בחייו.
עידן עובר דרך לא פשוטה שנובעת מהצמדה של שני מושגים שלא בהכרח אמורים לבוא יחדיו. אושר ואמת. אם אני לא שמח ומאושר סימן שאני לא במקום הנכון.
חווית האושר היא חוויה של נפש התחושה ושל הגוף האסטרלי. האמת היא חוויה של האני. משאת הנפש של האדם צריכה להיות תמיד מחוברת לאמת, שאינה נחלת הנפש, אלא נחלת הרוח.
יחד עם תחושת האמת יחוש האדם אושר עילאי, אבל לא החיפוש הנואש אחרי האושר צריך להדריך את האדם בדרכו.
התהליך של הפרדת הרגש מכוחות הנפש האחרים בישות האנושית מתואר על ידי שטיינר כתהליך אולי החשוב ביותר בדרך לעליה לעולמות הרוח וביכולת לחוות אותם.

"בתהליכי התפתחות מסוימים (חלים שינויים) בשלושת כוחות היסוד של הנפש: רציה רגש וחשיבה.
לפני ההתאמנות המדע רוחית מתקשרים ביניהם הכוחות הללו לפי סדר מוגדר על פי חוקים קוסמיים עילאיים.
רציה,רגש וחשיבה של האדם אינם פועלים באורח שרירותי. דימוי מסוים, העולה בתודעה גורם על פי חוקים טבעיים להתעוררות של רגש מסוים,או מביא לידי הפעלת רצון,המותנית על ידי דימוי זה ונובעת ממנו. נכנסים אל תוך חדר,מרגישים אוויר מחניק בפנים,ופותחים את החלון.
אדם שומע כי קוראים את שמו, והוא פונה אל הקורא. אדם נשאל והוא עונה. חשים דבר מסריח, ומרגישים רגש בלתי נעים. אלה הם קשרים פשוטים בין חשיבה רגש ורציה. וכאשר בודקים את חיי האדם, יתברר,כי הכל בנוי בהם על קשרים כאלה.... על זה נובע מהעובדה כי בגופי הנפש העדינים של האדם קשורים בניהם באופן חוויתי המרכזים של שלושת הכוחות: חשיבה, רגש ורציה. קשר זה במנגנון הנפש העדין משתקף גם בגוף הפיזי המגושם .גם בו קשורים –במידה מסוימת באופן חוויתי אברי הרצייה עם האיברים של חשיבה ורגש. משום כך מעוררת מחשבה מסוימת כסדר רגש או גורמת להפעלת הרצון. במהלך ההתפתחות העילאית של האדם, ניתקים, איפה, החוטים המקשרים את שלושת כוחות היסוד בניהם . תחילה מתרחש הניתוק רק בתוך מנגנון הנפש העדין המתואר. אבל בהמשך ההתפתחות מתפשט הניתוק גם על הגוף הפיזי.....
עתה אברי החשיבה, הרגש והרצייה נעשים לבלתי תלויים זה בזה והקשר ביניהם אינו מתקיים, מכאן ואילך, על ידי החוקים הטבועים בהם . אלא צריך להתבצע על ידי התודעה העילאית אשר התעוררה באדם. ..... כל קשר אינו עולה מאיליו בין דימוי ורגש או בין רגש ורצון וכו',אלא אם כן הוא עצמו יוצר אותו."

 מכל מקום, המסר האישי שניתן לעידן בדבר היותו מיוחד חכם ומוצלח מהווה משענת רצינית לאורך כל חייו. יש בו את הידיעה הפנימית הזו שמלווה אותו גם בזמנים הקשים ביותר.
ובזה הוא בר מזל. אם אפשר לדבר באופן כזה, שהרי לא מדובר פה על מזל אלא על גורל. ישנם אנשים רבים שהמסר האישי עבורם בילדות הוא שהם לא מיוחדים, אפילו בינוניים,שלא נאמר, לא שווים ולא נחשבים, ועם בסיס כזה קשה ליצור דימוי עצמי אחר במהלך החיים, אם כי לא בלתי אפשרי בעבודה ביוגרפית עמוקה.
במאמר הבא אנו נפגוש את עידן בשביעון השלישי לחייו, השביעון של בניית הגוף האסטרלי, גוף הנפש ונבחן את המסרים של ילדותו כפי שהם באים לידי ביטוי בשביעון סוער זה של התחזקות הניגודים בישות האדם.

 אורנה בן דור-הכותבת היא יועצת ביוגרפית, עובדת עם אנשים באופן פרטי וכמו כן מלמדת קבוצות ביוגרפיה .
הערות ותיקונים-בועז פרי טל

חזור | לראש המסך