אנתרופוסופיה בישראל

גיל 33 בראי הביוגרפיה

מאת אורנה בן דור – יועצת ביוגרפית

"עולמנו הוא החומר המוחשי של חובתנו"– פיכטה.

גיל 33 נחשב לגיל מיוחד ביותר בביוגרפיה של האדם. בגיל זה הזהות העצמית אמורה להתחיל להתבסס על דברים שונים מאלו שעליהם התבססה עד כה.
מה זאת אומרת? מדוע חייב להתרחש שינוי זה?
על פי תפיסתו של שטיינר החיים מתחלקים לשנים: מלידה ועד גיל 35 בערך, ומגיל 35 והלאה.
בחלקם הראשון של החיים מתרחשת האינקרנציה. כלומר- התגשמות של ישות האדם הרוחנית לתוך החומר. כיוון התנועה הוא מעולם הרוח אל עולם החומר, על כל אדם לבסס את חייו כישות ארצית על כל המשתמע מכך (הקמת משפחה, התבססות כלכלית, למידת מקצוע, גידול ילדים, רכישת דעות ואמונות על העולם וכו..)
בחלקם השני של החיים מתרחשת האקסקרנציה. כלומר התפשטות. כיוון התהליכים מתהפך. מתחיל שלב בו האדם צריך להתכונן למותו! אדם באמצע חייו חש את זמניותם של החיים, את העובדה שהוא לא יחיה לנצח. זו כבר לא מחשבה תיאורטית עבורו, אלא עובדה מוחשית יותר ויותר הדורשת התכוונות אחרת בחיים. ומכך נובע שהדגשים וסדרי החשיבות בחייו אמורים להשתנות.

אנו יודעים שמבחינה פיזית תהליכי הבניה הנמרצת נמשכים עד גיל 18. אחר כך, עד סביבות גיל 30 נשמר שיווי משקל בין תהליכי בניה ותהליכים של בליה, ולאחר גיל 30 מתחילים תהליכי הבליה לגבור על תהליכי הבניה בגוף. כלומר המהלך הטבעי של הגוף לאחר גיל 30 הוא כלפי מטה. השאלה של גיל 33 היא שאלת הכיוון של הרוח. האם הרוח האנושית תצטרף למהלכו של הגוף, תלך ותתנוון, תשקע ותדעך - או שכיוון מהלכה יהיה בנסיקה כלפי מעלה –כלפי מקום מוצאה, כשהיא מביאה לעולם הרוח פירות חדשים. פירות שהבשילו כתוצאה מהמאמץ האנושי הנמרץ שעשוי להתרחש מאמצע החיים ואילך, מאמציו של האדם להיות נאמן לייעודו.
שאלת הייעוד של האדם וההכרעות הנלוות אליה מתעוררות רק בחלק השני של החיים.
אדם שמנסה בכוח להיאחז בערכים שבנו אותו בחלק הראשון של חייו עלול להחמיץ את שאלת הייעוד. הוא עלול למשל לנסות להאריך את נעוריו בכל מחיר. בעזרת ניתוחים פלסטיים, טיפוח כושר גופני מוגזם, או לחפש נעורים אבודים על ידי עזיבת משפחה וחיפוש אחר בן \בת זוג צעיר יותר. או שהוא שוקע בצבירה של עושר נוסף, ומעמד גבוה יותר.

כדי להיות נאמן לאמת המתגלה לאדם באמצע חייו, הוא צריך לוותר, ויתור שעלול להיות כואב, על טיפוח עושרו ותדמיתו כדי להיות נאמן לייעוד שלו.

קרל גוסטב יונג הפסיכיאטר השוויצרי הנודע שפעל במאה שעברה, מיטיב לתאר אקט כזה של ויתור שהוא היה צריך לעשות וכן את הכאב הכרוך בו:
"בהכרה צלולה ובשיקול דעת, עזבתי אפוא את הקריירה המדעית. חשתי שמשהו גדול קורה לי, והשלכתי את יהבי על הדבר שנראה לי חשוב יותר אל מול הנצח. ידעתי שהדבר ימלא את חיי, ולמען מטרה זו הייתי מוכן להסתכן בכול.
בסופו של דבר מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור? בוודאי שחרה לי לוותר על כך. באופנים שונים הצטערתי על כך שאינני יכול לאלץ את עצמי לעסוק בחומר המובן לכול. אף היו רגעים שהתקוממתי מול גורלי. אך היו אלה רגשות חולפים ולא שעיתי להם. הדבר האחר היה חשוב לאין ערוך, ואם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחותרת אליו,יימוג הכאב. דבר זה חוויתי שוב ושוב,לא רק כשויתרתי על משרתי האקדמית( ק.ג. יונג –זיכרונות, חלומות, מחשבות)

שטיינר מדבר על כך שככל שהגוף הפיזי מתכלה, כך יש אפשרות לרוח להיכנס לתוך ישותו של האדם. התודעה העצמית של האדם מתפתחת. התודעה, אומר שטיינר היא מצב שנוגד חיים- והוא מרבה להסביר את המשפט הזה בכתביו. ממצב של ילד מלא חיים אבל חסר תודעה עצמית, האדם אמור להתפתח למבוגר בעל תודעה עצמית וניסיון חיים. כתוצאה מניסיון חייו ומהחכמה שהוא רכש במהלך חייו, וכן כתוצאה מהתפתחות אורגנים (איברים) רוחניים בגילאים מתקדמים, יכול אדם להתקרב לעולם הרוח ולאמיתותיו ולשרת אחרים.
לאדם המבוגר יש הרבה מה לתרום לצעירים ממנו, אם רק לא יישאף להידמות להם ולהיות שוב צעיר כמותם מבחינה פיזית, התנהגותית,ערכית. אדם אמור להפוך את מושא הזדהותו – מהזדהות עם החולף להזדהות עם הנצחי שבו. והפרדוקס הוא שמעין הנעורים חדש יפתח בפניו. מעין נעורים רוחני נצחי שיחליף את מעין הנעורים הטבעי, והוא שייתן לו אנרגיה חדשה, התלהבות חדשה ושמחה חדשה.

גיל 33 הוא נקודת מפנה קריטית בביוגרפיה של האדם. כאן נטמן הזרע של העתיד. העיניים הרוחניות של האדם מתחילות להיפתח לקארמת העתיד שלו. להיפתח לאמת, לישות השלמה שלו.

בגיל 33 קורה לאדם אירוע מיוחד ומשמעותי. אירוע ספציפי, מובחן.
במאמר קודם שלי – "גיל 9 בראי הביוגרפיה"כתבתי - שכתוצאה מהאירוע המשמעותי שקורה בגיל 9, הילד בוחר לחיות את חייו כשהוא מוותר על חלק מהישות השלמה שלו. זאת הוא עושה כדי להדוף את תחושת הבדידות ואת פחד המוות שניעורו בעקבות האירוע המיוחד לגיל הזה.

גיל 33 הוא הזמן שהאדם יכול להתחיל להחזיר לעצמו את ישותו השלמה. באירוע של גיל 33 מתגלה משהו מהעתיד. השאלה שעומדת בפני האדם בגיל זה היא האם לתת אמון בתהליך המתחיל, והאם יעז ללכת עם דחף הפעולה החדש. אדם יכול לבחור להתעלם ממה שנפתח לפניו. זוהי חירותו של האדם. הוא יכול לבחור שלא להתפתח.
אדם שמתעלם מהזרע הרוחני שהוטמן בו, יחווה בדרך כלל את גיל 42 כמשבר. האמיתות שנטמנו בצורת זרע ולא זכו להכרה, יטפחו על פניו במהלך השנים שבין 33 ל- 42 ובמלוא העוצמה. זה יופיע בצורת משבר נפשי או גופני, או שניהם ביחד. ומאחורי המשבר הגלוי מסתתר המשבר האמיתי – הרוחני - שהוא משבר זהות. האדם ירגיש כאילו הוא נמצא על פי תהום. כל המוכר לו יתחיל להשמט מתחת רגליו, והוא יגיע למצב שבו לא יהיה לו מושג מה החיים מבקשים ממנו.
כמובן שגם בגיל 42 אין זה מאוחר מדי לעשות את העבודה הרוחנית הנדרשת. אבל התהליך יהיה קשה יותר.
האירוע של גיל 33 כאילו אומר לאדם: ראה - כאן טמונה ישותך השלמה. שים לב, מעתה והלאה עליך לשאוף לאמת. עד עכשיו פעלת מתוך הסובייקטיבי, מתוך ישותך שלא הייתה חופשייה. ואילו עתה עליך להתחיל להסיר מעליך דעות קדומות, רעיונות שגויים שכבר לא שייכים לחייך, להסיר את ההזדהות החזקה עם החומרי שטרחת כל כך לבנות בשנים הקודמות כשביססת את חייך הארציים על פני האדמה.
קרל גוסטב יונג טבע את המושג פרסונה בהקשר הפסיכולוגי. הפרסונה היא האישיות להבדיל מהמהות. הפרסונה יכולה להיות המקצוע, המעמד,המגדר ובעצם כל דבר שהוא לא האני האמיתי שלי אלא חלק מהדברים שאדם רכש לו בחיים ומזהה את עצמו איתם.. ("אני עו"ד מפורסם",אני עשיר", "אני אנתרופוסוף"....).
באמצע החיים על האדם להתוודע לפרסונה שלו, ולהפסיק להתייחס אליה כאילו היא האני השלם שלו. עליו לוותר עליה – לפחות בינו לבין עצמו גם אם הוא עדיין נזקק לה בעולם.

כמובן שלא כל הסודות הרוחניים נגלים לאדם בגיל הזה. אדם ששואף לאמת יצטרך לעבוד קשה כדי להשיגה. היא לא ניתנת כמתנת חינם. שטיינר אומר שהמלאך האישי של האדם נסוג לאחור בגיל הזה, ולכן מתאפשר חופש חדש. מן הצד השני יש פחות השגחה צמודה, והדרך כבר לא ברורה.

בביוגרפיה של יונג, כמו בביוגרפיות של אנשים מיוחדים אחרים הדברים קורים באופן מדויק, בהתאם לגילאים ששטיינר דיבר עליהם כעל גילאים קריטים בהתפתחות האדם. בגיל 33 נטמן הזרע ויונג בחר להיות נאמן לעצמו ולדרכו. מה שסימן את תחילת המהלך הוא תהליך הפרידה מפרויד. כידוע, יונג הושפע מאוד מפרויד בתחילת דרכו. אך בהמשך הפנה עורף לרעיונות שעמדו בתשתית התיאוריה של פרויד - הרעיונות בדבר היות יצר המין כוח המניע העיקרי באדם. פרויד, בניגוד ליונג, היה אתיאיסט, מטריאליסט ואולי יותר נכון לומר- פחד פחד קמאי מכל מה שקשור לאוקולטיזם.

לעומתו, הגישה של יונג לעולם הרוח הייתה בלתי אמצעית כבר מילדותו. עולם הרוח היה נגיש לו באופן ישיר. בגיל צעיר מאוד (גיל 5), החליט יונג לוותר על הישות הרוחנית שלו ולדבוק בערכי העולם הזה. יונג סלק לשוליים את מה שהוא כינה-אישיות מספר 2. זו שיש לה גישה וזיקה אל הרוח.
האירוע של גיל 33 סימל את תחילת החזרה של יונג למהות השלמה שלו.
בספרו האוטוביוגרפי: "זיכרונות חלומות, מחשבות"מספר יונג על התנסות מסוימת שהייתה לו עם פרויד, התנסות שסימנה את תחילת הפרידה הכואבת אך ההכרחית, עם מי שהיה עבור יונג דמות מופת בחלק הראשון של חייו.

"...בתקופה שפרויד המשיך בכך( המשיך לבטל את הפאראפסיכולוגיה – א. בן דור),התנסתי התנסות מוזרה. היה זה כאילו הסרעפת שלי הפכה ברזל מלובן –קמרון לוהט. באותו זמן נשמע רעש חזק בכוננית הספרים שניצבה מאחורינו,עד כדי כך שנינו נחרדנו,שמא תתהפך עלינו הכוננית. אמרתי לפרויד: "זהו,זוהי דוגמה של מה שנקרא תופעת ההחצנה הקטליטית".
"הו באמת", הוא אמר. "אלו הם הבלים". "בהחלט לא", עניתי. "אתה טועה, אדוני הפרופסור. וכדי לאשש את טענתי אני צופה עתה שבן רגע יופיע מסר נוסף מאותו סוג!" ואכן,בעוד עומדות המילים על קצה לשוני, אותו רעש עלה מכוננית הספרים.
עתה אינני מבין מה גרם לי להיות בטוח כל כך. אך ידעתי מעבר לכל ספק שהמסר יופיע שוב. פרויד רק נרתע ממני בפחד. אינני יודע מה חלף במוחו, או איזה מובן היה למבטו. מכל מקום, מאורע זה עורר בו אי אמון כלפי, וחשתי כי פגעתי בו. מעולם לא חזרנו לדון במאורע זה. שנת 1909 הייתה גורלית לחברות ביננו". (שם, עמודים 151-152. )

זהו כאמור הזרע הראשון שנטמן ביונג בן ה33. בגיל זה עדיין לא יוצא יונג בגלוי נגד פרויד.הניתוק הסופי יתרחש בניהם רק בהמשך כאשר יונג יפרסם את ספרו הראשון.

אירוע נוסף שהתרחש באותו הקשר היה גילוי החלומות ההדדי בין יונג לפרויד. כל אחד מהם גילה לשני את חלומו כדי שזולתו יוכל לעזור לו בניתוח החלום.
יונג מתאר את חלומו של פרויד:
"פרויד חלם חלום – לא נראה לי מן הראוי להציג את הבעיה הקשורה בו. פירשתי אותו כמיטב יכולתי,אך הוספתי שניתן להרחיב את הפירוש,אילו היה פרויד מוכן לחשוף לפני פרטים נוספים מחייו הפרטיים. בתגובה נעץ בי פרויד מבט מוזר- מבט המבטא חשדנות קיצונית. ואז אמר: "אינני יכול לסכן את סמכותי!"באותו רגע הוא איבד אותה לחלוטין. משפט זה ננעץ במוחי. ועמו נחרץ גורלה של ידידותנו. פרויד הציב סמכות אישית מעל האמת. "(שם –עמוד 154 ).
בעקבות חלומו הוא וחלומו של פרויד מבין יונג שהידידות הסתיימה.
"המשותף ביני לבין פרויד היה מועט. כל ישותי נועדה לחיפוש משהו שטרם נודע ושבכוחו להעניק משמעות לחיים ולשיממונם"(שם 161. )

ואילו כל מה שפרויד תמיד חתר אליו זה, לדבריו: להפוך את הסבל הנוירוטי לסבל נסבל. שאלת משמעות החיים לא עניינה את פרויד מעולם.

כאמור, הניתוק הסופי של יונג מפרויד חל עם פרסום ספר שכלל את הבנותיו הרליגיוזיות העמוקות של יונג, ושילב בתוכו בחינה של מיתוסים כעומדים בתשתית המשותפת של נפש האדם. שם הוא סתר את מושגיו של פרויד לגבי גילוי עריות ובחן את עניין גילוי העריות כסמל רוחני.( במצרים העתיקה למשל היה נהוג שהפרעונים מתחתנים עם בנותיהם כדי לשמור על השושלת של אדם-אל, ולא להתערבב בבני אדם הנחותים).

ספרו של יונג הוכרז כהבל הבלים, ידידיו נטשו אותו והוא הוכרז כמיסטיקן –מילת גנאי באותה תקופה. זה היה המחיר שיונג שילם על היותו נאמן לאמת שלו.

זה עלול גם להיות המחיר שכל אדם נדרש לשלם בגיל הזה, כשהוא מתחיל להיות נאמן לישותו השלמה. כשהוא מחזיר לעצמו את מה שנטש בילדות, בגיל 5, 9, 12 (ראה מאמר שלי על גיל 9 באתר אנתרופוסופיה). אם בגילאים המוקדמים מחיר ההישרדות הוא הוויתור על הישות השלמה, באמצע החיים האמת היא שעומדת כנר לרגליו של האדם שרוצה להתפתח.

במקום לברוח מהבדידות שהתגלתה לאדם בגיל 9,הוא אמור להזמין אותה עכשיו לחייו. האמת חשובה מהצורך ההישרדותי, והבדידות נחווית עכשיו כמחיר שראוי לשלמו ולשאת אותו בגאון.
..."ידעתי שעל כל זה נגזרה כליה, ועלי לעמוד על דעתי. היה נהיר לי שהפרק (בספר) "הקורבן"משמעותו הקורבן שלי. כשהגעתי לתובנה זו, יכולתי לשוב ולכתוב, אם כי ידעתי שלהבנה לא יזכו רעיונותיי"( שם 163).

התקופה שבין הפרידה מפרויד עד לגיבוש דרכו העצמאית, הייתה עבור יונג תקופה של בלבול וספקות פנימיים, הוא מדבר על חוסר האוריינטציה, ועל הרגשת היותו תלוי באוויר. יונג איבד את דרכו הישנה ועדיין לא מצא את הקול החדש.

בהקשר זה של הכניסה לתהום, עזיבת המוכר לטובת הלא ידוע - אני רוצה להציג כאן את הסיפורים המקראיים מיתולוגיים על מגדל בבל ועל אברהם אבינו.
ר. שטיינר אמר לעיתים קרובות שעל מנת להבין את מהות האדם אנו צריכים להבין את ההתפתחות של האנושות ככלל. יש השתקפות הדדית בין המיקרוקוסמוס ובין המקרוקוסמוס-כלומר יש הקבלה בין שלבי ההתפתחות האנושית הכללית וההתפתחות האישית של הפרט.

בנית מגדל בבל אירעה במפנה זמנים. בדיוק כשנכנסה תקופת החשכה לתוך האנושות. מה שמכונה הקאלי יוגה שתחילתה 3000 שנה לפני הספירה וסיומה בעת שלנו לפני כמאה שנה. בסך הכל ארכה תקופה זו 5000 שנה.
בתקופה זו סרה הראיה הרוחית הקדומה, הטבעית מעל האדם. האדם נשאר נטוש. בין הראיה הקדומה לתובנה חדשה שאמורה להגיע מהתפתחות השכל האנושי.
הייתה תקופת ביניים שכוחות הרוח העתיקים עזבו את האדם ואילו כוחות השכל עדיין לא התפתחו בו. השכל האנושי שהתפתח רק בתקופת אברהם עם אברהם. וממנו והלאה, הוא שהחליף את הראיה הקמאית.

האדם חווה זו כחרדה גדולה. מתוך חרדה זו החלו בני האדם בבניית מגדל על מנת לצאת מהחושך לכיוון האור. "ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"(בראשית פרק י פסוק ד)
עד אז ניתן האור מלמעלה כלפי מטה, ועכשיו האדם בחרדתו, ניסה להביא את האור שוב, הפעם מלמטה למעלה.
הבניה של המגדל התרחשה כתוצאה מהבהלה שאפפה את האנשים שרצו למצוא פתרון מיידי כדי לצאת מהחשכה הרוחנית שהחלה לשרור.
אנשי בבל חוו את נסיגת הכוחות הטבעיים כמשבר גדול ורצו לדבוק בישותם הקודמת. אך הזמנים האלו כבר עברו, ולכן בנית המגדל היה מעשה שלא בעיתו. וככל מעשה שלא בעיתו היה זה מעשה של רוע. "רע הוא טוב שלא בזמנו "– אומר שטיינר.
בספרו "בראשית "אומר אמיל בוק,תלמיד של שטיינר ואדם יוצר בזכות עצמו, שהיה ראש התנועה לחידוש דתי משנת 1938-1959 על בנית המגדל את הדברים הבאים:
"תולדות בבל, עם הערבוביה הבלתי נסבלת של שבטים ושושלות מושלים, מהווים סימבול של ממש למבוכת התודעה שאליה כצורך נקלעה עכשיו האנושות-("בראשית"עמוד 117-אמיל בוק הוצאת חירות).

מבוכת התודעה הזו שאליה נקלעו האנשים בתקופה מכוננת זו מאפיינת גם את האדם באמצע חייו החל מגיל 33 ועד שנות הארבעים.
הכוחות הטבעיים הולכים ונוטשים את האדם, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. וכמו כן נאמר גם שהמלאך של האדם עוזב אותו בגיל 35.
 גיל 33 מסמן תחילה של תקופה שבראשיתה ישרור קודם כל הבלבול. אנשי בבל פחדו לעבור דרך תהום חוסר הודאות. הם דבקו בכוחות הנמוכים. ישנה סכנה לכל אדם לנסות להיאחז במה שכבר חלף, לדבוק בכוחות העבר שבו ולנסות להעפיל משם למעלה כפי שעשו אנשי בבל. לעשות "עוד מאותו דבר". אם האדם מסכים ללכת בחשכה לזמן מה, מופעים כוחות אחרים שמדריכים אותו, הכוחות מהעתיד. הקושי הוא שבזמן ההליכה בתהום, אדם שרוי לעיתים בחרדה אמיתית, שמא לא יתגלה לו החדש, והוא יישאר במבוכה ובסבל נצחיים.
בכל מקרה, אין קיצורי דרך. התהום חייבת להחוות ככזאת שאם לא כך, היא לא תהום אמיתית.

האנטיתזה של אנשי בבל מופיעה בדמות אברהם. האגדה מספרת על אברהם אבינו שהוחבא במערה כדי להינצל מגורל שפקד את כל התינוקות בתקופת נמרוד- השמדה.
מערה היא תמיד סמל לאינקובציה, לאפשרות של שהיה לקראת לידה מחדש. בהקשר הזה אפשר לדבר על הרחם של האישה כאקוויוולנט למערה וכן על הקבר בו הונח החניך המצרי במקדש בתקופת מצרים העתיקה, ו"נולד"לאחר שלושה ימים כמקודש.
המשמעות של המערה היא הפניה פנימה, כדי להוציא משם כוחות רוח חדשים.
משבר הוא תמיד הזדמנות להיכנס למערה, ללקק את הפצעים, להחלים, ולגבש משהו חדש שמהווה אפשרות לטרנספורמציה של התודעה.

מגדל בבל היה מרד נגד שינוי מצב התודעה, וניסיון נואש להמשיך את מצב התודעה שחלף. המערה של אברהם אבינו הייתה לעומת זאת הסכמה לשינוי.
אצל יונג ראינו הסכמה לשינוי. הסכמה לשרור בחשכה לתקופה מסוימת.

אספקט נוסף שעליו מדבר בוק בספרו, זו המאגיה השחורה שבה נקט המלך נמרוד כדי להרוג את כל הילודים.מאגיה שחורה היא תמיד שימוש בכוחות כדי לבצע פעולות לא נכונות. המאגיה השחורה חדרה לתרבות החיצונית של הבבלים והאשורים (שם, עמוד 122).

(אני לא יכולה להימנע מלחשוב על כל ניסיונות ה"הצערה"המודרניים: ניתוחים פלסטיים, מילויי קמטים, כמות אינסופית של תעשייה קוסמטית – כעל מעין מאגיה שחורה שמטרתה להחזיר את האדם (בדרך כלל האישה...) אחורה. לחזור לתקופה שכבר פגה. תקופה שבה היה האדם צעיר ורענן בקיום הפיזי, אבל לא מפותח בתודעה –לעומת ההליכה לקראת בגרות פיזית, וזקנה – ויחד עם זה תודעה רוחנית יותר מפותחת.
בחברה המערבית המודרנית, כל מה שקשור לזקנה מורחק מהתודעה. הזקנה מתרחשת במחשכים, בבתי אבות, בבתי חולים (למרות שאנו עדים היום גם למגמה הפוכה). הזקנה נחשבת לדבר בזוי ומפחיד. סוד נורא שכולם מכחישים אותו ונאבקים בו עד כמה שניתן.
"העולם שייך לצעירים". זו היא הסיסמה השלטת. אנו איבדנו את הקשר עם החוכמה ועם הרוחניות שהזקנה מביאה איתה.)

שטיינר מדבר על כך ש אברהם אבינו היה האדם הראשון בעל תודעת 'אני'. והוא גם הראשון שתפס את האלוהות כאחדות שעומדת מאחורי כל התופעות.

גיל 33, ובעקבותיו גיל 42 מביאים את האדם לגלות את האני הרוחני שבו, אותו 'אני' שבפעם הראשונה התגלה אצל אברהם. לא סתם נאמר על אברהם ששיבה זרקה בראשו, כסמל לגילו המופלג.
"האדם נעשה לאדם בעל אגו, שמצא את אחדות ה'אני' באלוהות. ברם, הוא השיג מטרה זו אך ורק כשוויתר על זיקתו הקודמת לכוחות החיים והעלומים- (דגש שלי ), גבר מספר ה"אורחים האפלים"על האדמה. למוות ולחולי התווספה הזקנה. אולם האדם הסתגל לשאת בכבוד את קשיי הגורל. "(בראשית אמיל בוק עמוד 127).

נציג נוסף ומובהק של האנושות המודרנית הוא איוב שבשעתו יעבור סבל נוראי כדי לבוא שוב בסודות הבריאה שאלוהים גילה לו לאחר מכן (זוהי פרשנותו של אמיל בוק, ואני נוטה להסכים איתה, לאור הנימוקים שהוא מביא בסיפרו "בראשית.") מאז אברהם אבינו עלינו לשלם בסבל כדי להתפתח. הסבל הוא הכלי שלנו לידיעה.

לא תמיד ניתן להבין את האירוע של גיל 33 בזמן התרחשותו. אבל אפשר להסתכל עליו במבט לאחור בגילאים המאוחרים יותר, ולדעת שזה הוא האירוע שבו נטמן לראשונה הזרע לעתיד, הזרע לאמת, הזרע לישות השלמה.

עבודת הביוגרפיה מסייעת לאדם להתחבר בזמן אמת למאורעות המכוננים בחייו, כשהיא מביאה למיועץ את הידע הרוחני השלם על אודות שאלת הישות האנושית ומחברת אותו לחוויה הקונקרטית שהוא עובר.(ראה מאמר שלי "הכמיהה כהלך נפש"המפורסם באתר אנתרופוסופיה. )
על האדם להשתמש בביוגרפיה האישית שלו ככלי להכרת האמת הנצחית, ולהפך- הביוגרפיה האישית שלנו יכולה להיות כלי עבורנו להכרת ההתפתחות האנושית ככלל.
הביוגרפיה הופכת להיות הזדמנות או תנאי הכרחי שדרכה אנו מגלים את עולם הרוח ועולם זה מבטא בתורו התגברות על ההיסטוריה האישית של האדם- כלומר, נותן פרספקטיבה גבוהה יותר על החיים. פרספקטיבה זו מאפשרת לאדם להתנתק מההזדהות הפסיכולוגית שלו עם האירועים ולראות אותם מנקודת מבט רוחנית יותר, וגבוהה יותר.

מקרה טיפולי:
ב. הוא אדם מיוחד מאוד, בעל פוטנציאל רוחני גבוה. בילדותו לא קיבל ב. אישור מהסביבה ומאמו להרגיש טוב עם מי שהוא. הוא נחשב לילד בעייתי. גילויים של יצירתיות ומקוריות נתקלו בחומה אדישה ובדחייה של הסביבה הקרובה.
האירוע של גיל 9 שלו (ראה מאמר שלי על גיל 9 בראי הביוגרפיה ) השאיר אותו עם ההנחה הבאה, כפי שהוא ניסח אותה בפגישת הייעוץ :
"היצירתיות שלי היא טמטום גדול. אין מה לסמוך עליה בחיים. במקום שבו אהיה יצירתי העולם יטמון לי מלכודת. זה לא בסדר להיות אני. "
במשך נעוריו ובגרותו המוקדמת ב. הסתובב בעולם בתחושה שלא מקבלים אותו. גם אלוהים לא מחזיר לו את האהבה העזה שב. רוחש כלפיו. מעין ילד חורג לעולם ולאלוהים.
במשך השנים למד ב. להחביא חלק מהישות שלו כדי להתקבל על ידי העולם. את החלק הסוער, המתלהב, המטורף, היצירתי.
כשהוא בא אלי לייעוץ אחת מהאמירות החוזרות שלו הייתה שהוא רוצה ללמוד "לדבר עם העולם." לא לדבר עם העולם מתוך ויתור על היצירתיות שלו, אלא דרך היצירתיות שלו.

בגיל 33 נולד הזרע של השינוי. אבא של ב. נפטר. אבא היה דמות משמעותית בחייו של ב. מקור לאהבה והערצה. עם אבא ב. חש חיבור רוחני עז במשך הילדות. במהלך השבעה התחבר ב. שוב לישות הגבוהה שלו והבין שהוא בסדר, שאין בו שום פגם, ושהיצירתיות שלו חייבת לצאת שוב לעולם, גם אם הוא מסתכן בדחייה. הנאמנות לעצמו הפכה להיות גדולה מהפחד מפני הבדידות. הוא הרגיש את נוכחותו הרוחנית של אבא שלו בשבעה וידע שהוא תומך בו.

בגיל 33 וחצי הגיע ב. אלי לייעוץ.התפקיד שלי כיועצת היה לחזק אותו ואת הביטחון שלו ברוחניות הגבוהה שלו. להדהד לו את מה שבעבר הוא לא זכה
בו – שהוא אדם מיוחד עם רעיונות ממשיים ולא הזויים, ולעזור לו בתהליך של חיפוש האמת לקראת הייעוד שלו.

במסגרת הייעוץ כל מיועץ צריך לכתוב את הביוגרפיה שלו ולשלוח לי אותה. וכך כותב ב.:
"השבוע של השבעה על אבא, תחילת גיל 33 היה השבוע הנכון ביותר בחיי. הכרתי את מהות קיומי,את האהבה לאנשים סביבי ואהבה לעולם.... בשבעה,למדתי המון על אהבה לאנשים סביבי על קבלה של עצמך מול בני אדם,הרגשתי אוהב ונאהב על ידי כל מה ומי שסבב אותנו ואותי. "
בשבעה חש ב. חוויות רוחניות. הוא חש שאבא נמצא שם איתו. בניגוד לילדות הוא לא פיקפק בנכונות החוויה הרוחנית.
בעבודה הביוגרפית חזרנו לחוויות הרוחניות שהיו גם בגיל צעיר,גיל 5, ושהוכחשו על ידי הסביבה ומכיוון שכך, הוכחשו גם על ידו של ב.
אנו נתנו להם תוקף חדש,פרשנות חדשה- הוצאנו אותם מהאפלה אל האור. לא עוד ילד תמהוני, לא עוד ילד שאינו מתאים לעלות לכתה א'– אלא ילד יצירתי, מלא השראה שלא הובן כהלכה על ידי הסביבה. כמובן שמדובר באירועים קרמתיים וביוגרפיים. אנו לא הפנינו אצבע מאשימה כלפי ההורים או כלפי הסביבה בילדות שלו.

"בגיל 33.5 התחלתי לקבל טיפול \הדרכה נפשית\ פסיכולוגית \רוחנית.(הכוונה לייעוץ הביוגרפי-א.ב.דור). תוך כדי הטיפול,קבלתי בטחון באישיותי הגם שהיא נזילה מאוד ולא כל כך יציבה והתחלתי לחפש רעיונות. איפה שהוא בקיץ של בין 33-34 הגיע הרעיון עם הפיתוח הטכנולוגי, ומאז אני משקיע את מירב זמני בניסיון להביא את הרעיון הזה לעולם.
בגיל 34 הפסקתי לעשן.
בגיל 35 אני מרגיש מעט יותר בטחון בחיים. "

אותו "עובר רוחני" שלו שבילדות נתקל בדחייה מהעולם,נולד שוב הפעם במסגרת של המצאת פטנט יצירתי בתחום הטכנולוגיה, תחום התקשורת – הוא מתחיל לממש את החלום שלו -"לדבר עם העולם". הוא מתחיל לממש את עצמו, את ייחודו בעולם.
ב. הוא בתחילת דרכו הרוחנית, עוד צפויות לו נקודות מפנה בגילאים מבוגרים ביותר. אבל אפשר בהחלט להגיד שהוא בחר בדרך הקשה אבל הנכונה. קרמת העבר הולכת ומתרחקת ממנו והוא מתחבר לפנימיות שלו. לבחור בעתיד זאת אומרת לבחור ביעוד.
היעוד היא הדרישה מהאדם, אם מידי אלוהים או מידי האני הגבוה שלו.
דרישה זו מבטאת את עצמה בגורלו הייחודי. על ידי עבודה ביוגרפית אדם יכול לקבל את התשובה לשאלה: מה גורלי רוצה ממני, מה גורלי דורש ממני ?

או כפי שאמר הפילוסוף הדני הרגיש והנפלא קירקגור: "הדבר המכריע הוא להבין את ייעודי,לראות מה באמת האל רוצה שאעשה".
קירקגור מדבר על כך שהחירות של האדם היא לבחור את הגורל שלו מחדש. הגורל נתון, אין לאדם חופש לגבי עובדת נתינותו של הגורל. גם שטיינר מדבר על כך שאין לנו עדיין חופש בזמננו מול האירועים שקורים לנו. אבל האדם לפי קירקגור יכול לבחור מחדש בגורלו, בקיומו הקונקרטי,לא להתכחש אליו או לנטוש אותו. הכחשת הגורל וניתוק ממנו הוא בעיני קירקגור חופש שרירותי מדומה, החופש אינו בריאה של יש מאין לפיכך אינו מנותק מן החיים הקונקרטים, מביוגרפיה הקונקרטית של האדם. מה שנתון בגורל, מאומץ בייעוד על ידי האדם עצמו.
הייעוד אינו נבחר באופן שרירותי,האדם אינו ממציא את ייעודו,הוא חושף אותו בתהליך ממושך של עימות עם גורלו, שכן הייעוד נמצא בתוך הגורל של האדם. היעוד הוא אתגר! פיענוח היעוד הופך את הגורל למשהו שאינו כפוי מראש אלא למיסתורין שאדם יוצא לקראתה ומפענח אותו. זהו המסע אל האני הגבוה של האדם.
ברגע שהתשובה על השאלה הזו ניתנת, כל החיים, כל העבר מקבלים משמעות חדשה ומלאת תקווה.
וכמו שכתוב בספר איוב לגבי דמותו של איוב, ישות שהינה אב הטיפוס לאדם המודרני הסובל –"ואדוני ברך את אחרית איוב מראשיתו"-(איוב פרק מב פסוק יב.) – ובשפה שלנו- כל הביוגרפיה שלנו מבורכת לאחור, גם המקרים הקשים והמשברים.אור מוטל עליה, אור יקרות.

ביבליוגרפיה:
1. קירקגור –"דת ואקזיסטנציה"-המסע של האני \אברהם שגיא מוסד ביאליק ירושלים.
2. אמיל בוק-"בראשית"הוצאת חירות.
3. ק. ג. יונג –"זיכרונות, חלומות,מחשבות"- הוצאת רמות –אוניברסיטת תל אביב

חזור | לראש המסך