אנתרופוסופיה בישראל

"להיות אסתרק'ה" - גיל 5 בראי הביוגרפיה

אורנה בן דור

"אני במרכז הגן.
ילדי הגן נוהרים אלי ,יש לי משהו להראות להם, אני לא זוכרת מה. בכל מקרה הם מחפשים את קירבתי . אני המנהיגה.
מזווית העין אני רואה את אסתרק'ה. ילדה יפה בהירה ,כמו מלאך טוב. שערה חום משיי גלי ופיה חושני-למרות שכל הווייתה אומרת רוחניות.
אסתרק'ה מסתכלת אלי באהבה ובהבנה. היא לא נוהרת אלי ,שהרי אין לה מה לחפש אצלי. בשבילי היא המלכה הבלתי מעורערת. אף אחד מהילדים לא מבחין בה בכלל. כולם מתקרבים לכיוון שלי.
אני מתביישת.
אני יודעת שהיא היא המלכה האמיתית, היא המלכה של הרוח, אני המלכה של החומר. אני ההווה, היא החזון, היא העתיד, היא השאיפה.
אסתרק'ה לא לועגת ,לא מקנאה ,לא כועסת. היא מסתכלת אלי במבט אוהב ומכיל כמו אומרת –'אני יודעת אותך מבפנים . את עדיין  זקוקה לתשואות הקהל. אני מקבלת אותך כפי שאת.'

ואני יודעת באותו רגע- אסתרק'ה היא הגורל שלי."

זהו הזכרון של עדן (שם בדוי) מגיל חמש. הזכרון המשמעותי הראשון שלה בעצם.

גיל חמש נקרא אצל שטיינר גם גיל לידת התודעה הגופנית, זהו גיל מכונן בביוגרפיה הארצית. בביטוי "גיל מכונן" אנו מתכוונים לגיל שנוכל לראות באופן מובהק השלכות שלו גם בגילאים מאוחרים יותר. בגיל הזה מתרחש אירוע המביא לידי ביטוי דפוס התנהגות שיאפשר מרגע זה ואילך רק לחלקים מסוימים של הישות האנושית לבוא לידי ביטוי .
דפוס התנהגות זה הופך להיות דומיננטי בחייו של האדם, ויבוא לידי ביטוי שוב ושוב כתגובה לאירועים דומים. אפשרויות אחרות של התנהגות מוכחשות ומוסתרות, ולמעשה לא יהיו נגישות יותר לתודעה  עד לשלב מאוחר יותר בחיים.

גיל חמש הוא אחד משלושה גילאים  קריטים מאוד במחצית הראשונה של החיים (עד גיל שלושים ושלוש בערך). השניים האחרים הם גיל תשע  וגיל שתים עשרה. בשלושת הגילאים האלו באה לידי ביטוי רק חלק מהישות השלמה של האדם, למרות שבכל פעם בנסיבות שונות ומסיבות שונות. אם גיל חמש מכונה לידת התודעה הגופנית ,מכונה גיל תשע בספרות האנתרופוסופית כגיל  לידת התודעה הארצית. גיל שתים עשרה הוא הזמן בו האדם  נולד כשייך למגדר -  הזהות הופכת להיות קשורה להיותו של האדם זכר או נקבה. משלושת הגילאים האלה ניתן להסיק הרבה על האופן שבו מתנהל האדם בחייו הבוגרים, על דפוסי ההתנהגות שרכש וכן על החלקים שאותם הדחיק ועליהם ויתר. בכל אחד מהגילאים אפשר לזהות אירוע מייצג, שבניתוח מדוקדק שלו אפשר לאתר את הדפוס שמשתמר להמשך החיים.

בגיל חמש מקשר הילד לראשונה בין מה שהוא מכנה "אני"  לבין גופו. עד אז מהלך הילד בעולם שלנו ללא ההכרה שיש לו גוף. הוא חי בתחושה הרמונית עם גופו ואינו מבחין בו כמשהו ששיך לו. הוא לא מסתכל פנימה אלא מסתכל אל העולם. ראיה זו לא כוללת הבחנה והכללה של משהו שהוא כל כך טבעי, גופו- כמשהו נפרד השייך לו. במשך השביעון הראשון בונה הגוף האתרי, גוף החיים של הילד, את הגוף הפיזי שלו.  זאת אומרת שכל כוחות החיים שהילד נולד איתם מופנים בשביעון הראשון לבניה של גופו הפיזי. עד גיל שנתיים בערך מופנים הכוחות האלו למערכת העצבים והראש; מגיל שנתיים עד גיל חמש ישנה התפתחות של המערכת הריתמית: הלב והריאות; מגיל חמש מופנה הכוח הזה של הבניה לאברים הנמוכים יותר: מערכת העיכול, המין והגפיים;  עד גיל שבע יסיים גוף החיים את תפקידו בפיתוח הגוף הפיזי ויתפנה לתפקידים אחרים.

אפשר להגיד שמערכות הגפיים, העיכול והמין שנבנות בילד בגיל חמש הן המערכות ה"גופניות" ביותר באדם. בתקופה שהן מתפתחות, גיל חמש, הילד גם מזהה את עצמו כישות גופנית, והוא מזהה למעשה את עצמו כישות שקשורה לאדמה ולחוקים שעל פני האדמה (שכן הגוף שלנו הוא חלק מעולם החומר, ולאחר המוות ולפני הלידה אין לאדם גוף פיזי). לכן גם הפחד שמופיע בגיל הזה הוא פחד המוות. ישות שמזהה את עצמה עם גופה מזהה את עצמה עם המוות, כי הרי  זהו הגוף הפיזי שנדון לכיליון. וכך באופן לא מודע, או לעיתים אף במודע, הילד מבין שהוא ישות סופית. בגיל חמש הילד מתחיל לחוות את עצמו כאזרח של האדמה.  חוויה מסוימת שהילד מביא איתו מתקבעת כאן על פני האדמה כדפוס. במקרה של עדן זו החוויה של כל יכולה, של מנהיגה.

הדפוס הזה של האירוע של גיל חמש ושל התגובה אליו, מצביע על משהו שבאנו איתו מחיים קודמים. כל הילדות, אומר שטיינר- היא רקפיטולציה (חזרה)  על הגלגול הקודם. במקרה של עדן , הדפוס שגיל חמש שלה מייצג אותו הוא בחירה ברווחים שמביא איתו עולם החומר -  מעמד, קבלת אהבה מהזולת, כריזמה, וויתור על אסתרק'ה שבתוכה ועל מה שהיא מייצגת – ענווה, רוחניות גבוהה, שלווה, אהבה, והעדר הצורך להערכה מהעולם.  הנטייה שלה להישגים שהעולם הזה מציע, נובעת כנראה ממצב אמיתי שבו הייתה בעלת כוח ושררה בחיים קודמים. הדפוס שמתקבע בגיל חמש ילווה אותה גם בהמשך חייה כבוגרת עד אשר ייפתחו עבורה אפשרויות נוספות בעתיד על-ידי עבודה מודעת.

בעבודה ביוגרפית[1] עם עדן ראינו שכל חייה מתאפיינים בהליכה לקראת התפתחות רוחנית, אבל בו זמנית הכוחות המטריאליסטים היו כה חזקים בתוכה שהם נווטו את חייה לאורך הרבה שנים. המלחמה בין הרוח לחומר התרחשה בה בעוצמה. הרוח הכתה בה חזור והכה בצורת תאונות, מחלות, מוגבלות פיזית לפרק זמן ממושך, פגיעה במראה החיצוני, כאב ותהומות של ייאוש - כל זה פיתח בה את הכמיהה לעולם גבוה יותר, עומק נפשי, חדות הבחנה והיכולת לטפל באחר מתוך החומרים האלה של חייה.

ואילו הצד שנקרא לו כאן החומרי יותר, הצד  המובס, תמיד בכה והתמרמר. ויתורים גדולים הייתה צריכה עדן לעשות במהלך חייה כדי להגיע לאסתרק'ה שלה.  לאורך שנים רבות היא הייתה שבויה עדיין במה שהתגלה בגיל חמש. הדפוס הזה, שבמקרה שלה  התבטא בין היתר בצורך להיות מנהיגה, שיבחינו בה, שינהרו אחריה– דפוס שבא כאמור מחיים קודמים, ישלוט לאורך זמן רב במהלך הביוגרפיה שלה, וידחק את ישותה הרוחנית הצידה. אם נקבל את האמירה של שטיינר לגבי היות הילדות שחזור של גלגול קודם, נוכל לראות איך בעיני עדן כל העולם נוצר לשירותה (חוויה שנלקחה ככל הנראה מגלגול קודם). ההבחנה שלה בצרכים של האחר,  ובכלל בקיומו האוטונומי של האחר נותרה לוקה בחסר, כפי שבא לידי ביטוי בזכרון הבא שלה:
"יש לי תמונה מכיתה ג'. בתמונה מצולמת כל הכיתה. אני נראית שם כשאני מזיזה ימינה שמאלה את שני הילדים הנמצאים בשורה מתחתי, ומבליטה את עצמי. שני המסכנים נראים כפופים ומכווצים , ואילו אני נראת עם בית חזה נפוח.... היום התמונה הזו מעלה חיוך על פני..." 

הבנה של משמעותו של גיל חמש מאפשרת לנועץ בתהליך העבודה הביוגרפית להתבונן בדפוס התנהגות שלו בחיים ולבחון אותו בחינה מחודשת. הבנה נכונה של  אירוע מגיל זה יכולה לפתוח אפשרות לחופש חדש. אצל עדן אנו רואים את התובנה כבר בזמן אמת. "הבנתי", היא אומרת, "שאסתרק'ה היא הגורל שלי". תובנה כזו בזמן אמת אינה שגרתית. למרות  שעדן כמובן לא אמרה לעצמה את זה במילים אלו בגיל חמש, רוח הדברים הייתה ברורה לה כבר אז. כבר אז היא התביישה בעצמה וקלטה שהיא לא במקום הנכון, יש לה עוד דרך לעבור. תובנה זו נשכחה ממנה עד גיל עשרים ושמונה בערך. בדרך כלל החלק המוכחש נסתר בזמן הזה מהילד, ורק בעזרת עבודה מודעת בגילאים מאוחרים אפשר להעלותו לתודעה.

בחרתי להביא את סיפורה של עדן כאירוע מייצג של גיל חמש, אך למעשה המסע של כולנו הוא מהחומר אל הרוח.
כולנו עושים פה על פני האדמה את הדרך לכיוון התפתחות ותובנה הולכת וגדלה של המשמעות הרוחנית של מהלך חיינו. במהלך התפתחותי זה אנו נדרשים בין היתר לוותר על דפוסי חשיבה והתנהגות שלא רלוונטים כבר לחיינו הבוגרים, אבל ששרתו אותנו נאמנה בחלק הראשון של החיים – עד גיל שלושים וחמש בערך.

בהמשך מובאים  זיכרונות של נועצות נוספות מגיל חמש שלהן, כדי לנסות ולאתר את אותו הדפוס שהתקבע בגיל זה. השמות, כמובן, בדויים.

ערפה בת 47 :
"כשהייתי בת חמש, התגוררנו אצל סבתא שלי בחיפה מספר חודשים לפני שנסענו לקנדה.  כנראה שאני הייתי חוזרת לבד לבית סבתא. אני רוצה להקדים ולומר ששחקתי בגן, כהרגלי, רק עם בנות וחשבתי שהבנים פרועים מדי מכדי לשחק איתם. היה שם ילד שהיה נראה לי פרוע ומפחיד במיוחד והתרחקתי ממנו.
יום אחד, בסיום היום, יצאתי מהגן בדרכי הביתה. אחרי כמה צעדים פתאום ניגש אלי הילד שחשבתי שהוא פרוע, לקח לי את היד והלך איתי לכל אורך הרחוב עד לבית סבתי. כנראה שהוא גר באותו כיוון.
נתקפתי בהלה נוראית, חשתי מותקפת, התחלתי להזיע אבל למרות זאת  חייכתי אליו בעצבנות, במחשבה שאולי ככה הוא לא יתקיף אותי.
הוא לתומו הלך איתי ודיבר בנעימות וסיפר לי על עצמו. אני הייתי בחרדה קשה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ברגע שהתקרבנו לבית של הסבתא שלי, קרעתי את היד שלי מידו ורצתי למעלה בבכי נוראי , וסיפרתי לכולם שהילד הזה ניסה להרביץ או להפחיד אותי. זה לא בגלל שרציתי לשקר, אלא בגלל שככה באמת הרגשתי שזה מה שקרה.
למרות זאת, חלק ממני התבונן במצב וידע שזה לא מה שקרה ושאני עשיתי לילד הזה עוול נוראי. למחרת אחי הגדול ירד אליו כשהוא עבר ברחוב ואמר לו שלא יעיז להפחיד אותי יותר.
אגב ,לאורך כל חיי אני בעצם מפחדת מגברים ,למרות שאני חושבת שהאירוע הזה, גם בזמנו, שיקף את ההרגשה שלי ולא גרם לה. "

גם במקרה זה, כמו במקרה של עדן, אנו עדים למודעות בזמן אמת למשמעות של האירוע. במקרה הזה-  לפיצול בתוך הילדה. ישנה האחת שהיא מפחדת פחד מוות מהילד הזה, ומשייכת לו תכונות של רוע, וישנה האחרת שיודעת שהיא עושה לו עוול, ובעצם הדברים לא כפי שהיא חשה אותם. הרגש של ערפה מבטא משהו שלא שייך למציאות האובייקטיבית. בנוסף לצד הפוחד, ישנו גם צד מתבונן שיודע שהיא לא נאמנה לאמת אבל חסר אונים בפני ידיעה זו – כי הפחד משתק.
בתהליך הייעוץ ראינו כיצד במהלך חייה של ערפה היא נותנת למציאות הרגשית שלה להשתלט על סיטואציות, וזאת למרות היותה אישה מאוד אינטליגנטית. הפרשנות שלה למה שאנשים אומרים או עושים נוטה לעיתים קרובות להיות קשורה אך ורק למציאות הרגשית שלה , ולא לעובדות האובייקטיביות. אבל תמיד יש חלק שבה שאומר- "זה לא כך באמת, את לא קוראת היטב את המפה". זמן רב היא הייתה חסרת אונים מול הדפוס הזה.

טליה בת 58:
"היינו בגן  בקיבוץ, בנות חמש לערך. בלילה חברתי הטובה  תמר הקיאה, ואני, ילדה בת חמש, תמכתי בה! ניקיתי את הקיא אחריה. כשהגיעה שומרת הלילה  לא רציתי לתת לה את הסמרטוט ,היא הייתה צריכה להתעקש מאוד שאוותר לה. עשיתי את מה שהרגשתי שאין ברירה. היינו שם שתי ילדות, ונגעלתי ברמות שלא יתוארו. עשיתי ובכיתי."

טליה סיפרה את החוויה בקבוצת עבודה ביוגרפית, וכתגובה כל התלמידים הזדעזעו וחלקם גם הגיבו מתוך הזדהות. עם זאת, בחשיבה הביוגרפית אנו חייבים להיות צלולים כבדולח, להסיט הצידה את ההזדהות וגם את ההזדעזעות, ואף את הסימפאטיה שלנו לנועץ. עלינו לבחון את האירוע כמדענים החוקרים במעבדה. מהי התמצית של האירוע? מה השורה התחתונה?  ואיך  דפוס ההתנהגות  יופיע בעתיד בתור דפוס שאין בו חופש?

וכך אומרת טליה עצמה תוך כדי בירור האירוע:
"התחושה הייתה שאין ברירה. וגם היום, אני עושה דברים שהם מעל לכוחותיי, לא מתחשבת באנרגיות שלי, נשחקת, מתעייפת, לא עושה דברים שמזינים אותי, מזניחה את עצמי. ברגע שאני לוקחת משימה אני משלימה אותה גם אם זה ללא התחשבות ברגשות שלי.
אחרי בירור מעמיק יותר עולה הדבר הבא:  כשאני נותנת ,אני בשליטה. (את הסמרטוט בגיל 5 היא לא מעבירה לשומרת הלילה ,גם כשזו מגיעה.....). אני לא צריכה לפגוש את עצמי ,אני עסוקה בזולת ובחיים שלו .
ברגע שאני נותנת לעצמי –יש שם ריק נורא גדול,יש ווקום. "

בשיחה אנו מדברות על השליטה שבאה לידי ביטוי באירוע ועל המחיר הקשה שהיא משלמת.  מבררים איך אפשר להוריד עומס מהחיים שלה ועל מה צריך לוותר. והדבר המשמעותי ביותר: איך היא  מוכנה לפגוש את הריק שלה, הווקום שלה,  ולא לברוח ממנו, כי רק מתוך האין תבוא הגאולה. "מאין יבוא עזרי" -  אין- במקרה הזה- בבחינת ריק , תהום.

רונית בת 53:
" בגיל חמש אני וחברה שלי צוחקות בשיעור ריתמוסיקה. המורה מוציאה אותנו החוצה ואני מרגישה מאוד נבוכה."

באותה פגישה מספרת רונית על מקרים נוספים שדומים למקרה הזה. למשל, בגיל שש היא הולכת אחרי אישה שמוגבלת בהליכתה ומחקה את תנועותיה ברגלים. היא וחברתה צוחקות. בגיל מאוחר יותר אימא מרביצה לה עם מגבת והכלב מתנפל על האימא – היא צוחקת. בגיל מבוגר כשבעלה כופה עליה את הלכות הדת, היא שמה לו פעם אחת את התפילין בתוך שקית של בשר שאימא שלה קנתה מאטליז לא כשר.

לפעמים אירועים נוספים בחיים זורקים אור גם על גיל חמש. מה משותף לכל המקרים האלו, אצל רונית?
המשותף הוא זה שהיא צוחקת להשפלתו של הזולת או גורמת להשפלה זו בעצמה. יש פה את הנקמה של החלש. רונית היא ילדה שלא התייחסו לאינדבידואליות שלה ולא ראו אותה וכך היא נוקמת את נקמתה מבלי להיות בקשר מודע עם הרוע שלה. החיוך כמסווה למצוקה. גם לפגישות היא תמיד באה עם חיוך, גם כשהיא מדברת על המחלה שתקפה אותה,על כאבים פיזיים ונפשיים - החיוך לא נמחק מפניה. הצחוק והחיוך משמשים אותה ככלי להתמודדות עם השפלה וכאב וככלי שגורם השפלה לזולת.

וכך כותבת לי רונית לאחר צאתה מהפגישה שבה דיברנו על גיל חמש שלה:
 
אם אבדוק את מהלך חיי ובאילו שיטות נקטתי כדי להילחם על האני שלי ועל ההישרדות שלי ושל ילדיי אראה את הכוח ששאבתי בדרך לחימה זו.
לא באמירה בוטה, מסתערת, נוקבת אלא בורך מתחת לפני השטח יוצרת רעידת אדמה קלה.
מחשבות אלו מסכמות ופותחות תובנות נוספות."

גילה בת 36:
"בגיל חמש סבתא שלי נפטרה. אני גדלתי בבית של שמונה ילדים בדירה קטנה וריקה. סבתא שלי הייתה מרוקאית קטנה. תמיד באה עם המטפחת והשמלה הפרחונית, ותמיד עם סוכריות והחיוך הטוב על הפנים הרכות. תמיד באה לעזור, שטפה כלים ועזרה בעבודות הבית. אימא שלי לא הייתה כל כך מסודרת .סבתא תמיד ליטפה וחיבקה.
ואז היא נפטרה במפתיע מדום לב. דודות שלי הגיע לסדר ולנקות והבנתי שמשהו מתרחש. אבא שלי ישב בחדר, באתי אליו ליד הרגלים והסתכלתי מלמטה וביקשתי שייקח אותי ללוויה. הוא עשה את עצמו נחמד, הסביר לי יפה, עשה "הצגה"  של אבא מבין וטוב.
בזמנים אחרים אבא אף פעם לא התייחס אלי ,ואם כן ,אז זה היה בצעקות ובחוסר כבוד. ועכשיו לכבוד הדודות הוא דיבר בסבלנות ,כאילו שהוא מתייחס ברצינות לבקשה שלי ואמר לי שאי אפשר, שאני עוד קטנה.
אני קלטתי את הצביעות של אבא ,לא קיבלתי את זה . אבל לא הייתה ברירה , בסופו של דבר לא הלכתי ללוויה."

בסיפור של גילה אנו רואים שני מוקדים. האחד הוא המוות של הסבתא האהובה ,והשני הוא ההתנהגות הצבועה של האבא. אין באפשרותנו לדעת מה מתוך השניים הוא האירוע המשמעותי של גיל חמש. רק גילה בעצמה יכולה לדעת במה היא רוצה להתמקד, מהו לדעתה האירוע המכונן. כך אנו מתחילות בעבודת סינון ,קילוף של האירוע כדי להגיע לתמצית, לשלד, ליהלום, כדי לראות בבירור מהו האירוע המכונן מבין השנים.

לדבריה של גילה צריך להתמקד בצביעות של אבא. אחרי דיון ושאלות רבות בקבוצת הביוגרפיה,  הבנו שאבא "עשה הצגה" לדודות וציפה שגילה תשתף פעולה. היא אכן שיתפה פעולה באופן פסיבי ,למרות שבפנים היא הייתה מודעת לצביעות. ואז צצה אצלנו ההבנה: גילה חיה בהצגה של מישהו אחר. לא את מופע החיים שלה היא חיה אלא את זה של הזולת. בהמשך חייה הדפוס הזה חזר פעמים רבות, עד כדי כך שהיא איבדה קשר עם "ההצגה" שלה. כלומר לא הייתה ערנית לצרכים שלה ,ונתנה לעצמה להיות כלי בחייהם של אחרים.

שרה בת 50:
"ביום שבת אחר הצהרים חגגו לי יום הולדת חמש בקרב המשפחה המורחבת. שתי דודות שלי קנו לי מתנה זהה: תיק של גברת. אימא שלי נתנה לי חבילת שוקולד כדי שאכבד. עמדתי מול כולם ולקחתי קודם כל לעצמי. כולם צחקו והרגשתי מבוישת. הבנתי שעשיתי משהו לא נכון. "

גם פה יש שני מוקדים לסיפור. האחד הוא המתנה הכפולה של הדודות והשני הוא האירוע עם השוקולד. שרה מצביעה על האירוע עם השוקולד כעל האירוע המכונן. הדפוס שגילינו במהלך העבודה הוא זה: לדאוג לעצמי לפני שאני דואגת לאחר, זה לא טוב. צריך קודם כל להתחשב בזולת. דפוס זה חוזר באופן עקבי בחייה הבוגרים של שרה,  ונמשך עד למשבר קיומי חזק שהיא עוברת בתחילת שנות הארבעים לחייה.

אפרת  בת 49:
בגיל 5 סבתא שלה נפטרה, אימה של אימה, וכך היא מספרת:
"אני זוכרת את עצמי קטנה מאוד ,חולפת בפרוזדור שליש השירותים בביתנו בירושלים, ומציצה בהיחבא לחדר השינה של הורי ,כנראה שדאגתי לאימא,כנראה שחשתי שהיא עצובה. אני זוכרת את אימי שוכבת באלכסון במטה,ראשה טמון בכר,והיא בוכה בשקט. כנראה שהזדעזעתי ,ומיהרתי לעזוב את הפרוזדור ולחזור לענייני.  אבל הזכרון נצרב בי"

האירוע מצביע על מצב של חוסר אונים מוחלט אצל הילדה. מה עושים מול מצב של חוסר אונים? אצל אפרת הבוגרת  התפתח דפוס שליטה, וכך מצב של חוסר אונים מורחק מהרפרטואר הרגשי שלה. היא תמיד שולטת על המצב, לא נמצאת במצבי ביניים או במצבים של אי ידיעה, ולכן היא תמיד ממהרת למצוא פתרון למצב של אי וודאות.  מצב של חוסר אונים מחזיר אותה לסיטואציה הזו של הילדות שבה היא חוזרת לענייניה מהר כאילו לא קרה דבר עם אימא.
חוסר הנכונות לחיות במצב של אי וודאות הוא דפוס שמלווה אותה במשך כל חייה הבוגרים, ודפוס השליטה מפריע לה ולמשפחתה במהלך החיים.

בתיה בת 57 :
"בגיל 5 עברתי ניתוח בעיניים, וכמובן מיד אחרי בית חולים חזרתי לישון בגן. אני זוכרת שהייתי מעירה את אחד הילדים בחדר שלי כדי שילווה אותי לעשות פיפי, כי העיניים שלי היו חבושות."

גם פה מתואר מצב של חוסר אונים. הילדה כאן מגייסת את הזולת לעזרתה כשהיא "לא יכולה לראות". נתמכת על ידי האחר. בחייה הבוגרים אנו רואים שכל פעם שהיא נקלעת למשבר רציני היא נשענת על כוחות הזולת ולא מפתחת את המרכז הפנימי שלה, דבר שמשתנה במשבר גיל שלושים ושלוש אצלה. גיל שלושים ושלוש הוא גיל משמעותי בביוגרפיה, אך לא נדון בו במסגרת זו.

ראומה בת 42:
"בגיל 5 אימא ואבא נסעו לחו"ל והשאירו אותי לבד אצל סבא וסבתא. סבא היה בן אדם שתלטן קר וחרד מאוד לרכוש שלו. בחוויה שלי הרגשתי שסבא לא אוהב אותי. נותקתי מהכל ,מאחותי וגן מהגן .
כשאבא הלך אני נצמדתי  לשער ובכיתי. סבא כעס עלי . סבתא לא הקדישה לי תשומת לב, היא הייתה עסוקה בפרידה מאבא. אף אחד לא נגע בי ולא חיבק אותי. התחושה הייתה שיעבור נצח עד שההורים יחזרו. אני נכנסת לבית של סבא והבית חשוך. התחושה היא של חוסר תקווה, חושך, בית כלא. "

ראומה חשה כאילו היא נכנסת אל  קבר חשוך לנצח נצחים. תחושה שמלווה אותה בחייה הבוגרים, שהיא נמצאת בכלא, בקבר שאין מוצא ממנו. כל חייה הבוגרים היא מנהלת פלירט עם המוות, מסכימה "להיכנס לקבר" ולפעמים אף מייחלת למוות המשחרר מבחינתה. רק הריון ראשון בגיל ארבעים ושתיים משחרר אותה מאופציה אפשרית לקפד את חייה.

דבורה בת 43:
"יותר מכל זכורה לי מהדירה בנתניה השריפה הגדולה. באחד הימים ישנו אחותי ואני, ואימי הסתבכה בהדלקת תנור הנפט במרפסת. שריפה פשטה במרפסת והתפשטה לחדר השינה של הורי. אותנו, שהיינו בפיג'מות וישנוניות, נשאו השכנים החוצה על הידיים. אני זוכרת שורה של שכנים שהעבירו דליי מים בניסיון לכבות את השריפה."
בחקירת המקרה הזה עלה שדבורה כלל לא הרגישה פחד בשריפה אלא הרגישה מוגנת על ידי שכנים . "גברת אבוטבול נשאה אותי על כפיים בתנועת עירסול ,הרגשתי די בטוחה". כשחזרנו לדירה ראיתי שהכל תוקן אבל הכתם השחור שנשאר לא התאים ! לא לעניין בכלל".

שוב ,דרושה חשיבה ביוגרפית יצירתית וכן אפשרית עבודה עם תחושה לגבי הגלגול הקודם של דבורה בכדי להבין שהיא באה ממעמד האצולה. בחשיבה הביוגרפית, שנשענת על הידע שנתן רודולף שטיינר,  אנו מדברים על חלוקה  בעבר לחמש מעמדות : מעמד האצולה, מעמד הנזירים , מעמד הסוחרים , מעמד הלוחמים ופשוטי העם שהיו הרוב.
כל אחד מאיתנו, אחרי הרהור לא ארוך, יוכל בודאות לזהות את עצמו כבא מאחד מהמעמדות הללו בגלגול קודם. הביוגרפיה שלנו בגלגול הזה והתפיסה שלנו את עצמנו , מצביעים על ההשתייכות שלנו לאחד מהמעמדות הללו.

אצל דבורה בכל האירוע הזה לא הייתה חוויה של פחד אלא של בטחון, השכנים מלמטה שהיו במעמד נמוך יותר ממנה (לפי דבריה) היו שם כדי להגן עליה. רק הכתם השחור, החוויה של משהו אפל ומלוכלך לא היה לעניין. זה לא התאים לעולם הנסיכותי שבו היא חווה את עצמה ומזוהה איתו.
במשך רוב חייה הבוגרים מרגישה דבורה שהיא באה ממעמד אחר, מעמד אצולה, ללא שום יכולת להסביר את זה באופן הגיוני, וגם מתנהגת כך. את הדברים  "השחורים" היא לא מוכנה לראות. הם לא מתאימים לדימוי שלה על החיים שלה.  ומכיוון שכך, מכיוון שאין אור בלי צל, התכחשות לצל של עצמה מביאה לכך שהוא פועל עליה מהמעמקים. הצל של דבורה יוצא החוצה ללא שליטה בהתפרצויות זעם על אחרים, בהיותה בטוחה בצדקתה. התפרצויות אלו גורמות לזולת לפחוד ממנה ולהירתע ממנה.

לאה בת 38:
"בגיל חמש הייתה לי דלקת בדרכי השתן. אימא לקחה אותי לבדיקות. הרופא בדק והחדיר מכשירים מברזל . אני זוכרת את  אימא עומדת מאחורי הוילון ואני כועסת עליה שהיא לא לידי, אבל אני לא קוראת לה."
האופציה של קריאה לעזרה בזמן של התעללות לא פתוחה בפניה לא בגיל חמש, ולא בגילאים מאוחרים יותר בהם היא חווה התעללות ממושכת ולא מספרת לאף אחד.

מיכל בת 32:
"הייתי עם אח שלי בדרך לסבתא שאהבתי בבת ים . עמדנו במדרכה. רצתי לחצות את הכביש שלא בזמן ואח שלי כעס עלי ואחר כך סיפר לסבתא ולאימא. נעלבתי פעמים. פעם ראשונה על זה שהוא הראה את קלוני ברבים ,על ידי כך שהוא נפנף במשהו שגוי שעשיתי. ופעם שניה על שום שלא פנה אלי קודם. לא אמרתי לו כלום, התכווצתי בתוך עצמי."

מיכל חוותה ניכור מהאח שנחווה כבגידה ודחייה.  מכיוון שהם היו חברים טובים, הוא היה אמור, לדעתה, להיות קודם כל נאמן לה ואחר כך למבוגרים. הדפוס שאימצה לעצמה שם היה התכנסות מול יחס שנחשב בעיניה לניכור ודחייה כלפיה.

אפשר לראות, איך בכל המקרים שהוצגו, האירוע בגיל חמש מייצג את הבחירה בדפוס התנהגות, שמגביל במידה רבה את חייו של האדם, ומונע ממנו התפתחות בכיוון מסוים.

עדן גיבורת סיפורנו מוותרת על החלק הרוחני שלה לזמן רב, ומתבוססת בכל מה שקשור לעולם הזה בצורות שהן הרסניות לגביה.
אפרת מוותרת על מצב של חולשה של אי וודאות שיכול להוליד דברים חדשים, ומאמצת את השליטה שמגנה עליה אבל גם חוסמת מבעדה את הפתיחות לחוויה החדשה.
בתיה מוותרת על הכוחות שלה, על המרכז שלה, לטובת מישהו אחר שינחה אותה. 
ראומה מוותרת על תחושת החיים לטובת תחושת הקבר, האפלה. רק בגיל ארבעים ושתיים, כשהיא בהריון הראשון שלה, היא מתחילה להרגיש את האחריות שלה לגבי החיים. המוות הוא כבר לא אופציה, היא אומרת .
דבורה מוותרת על החלקים האפלים שבחיים, כדי להמשיך את הנסיכות שלה. וכך היא מונעת מעצמה להיות אדם שלם על כל חלקיו.
וכך כל אחת מהנשים שתוארו לעיל מוותרת על חלק מישותה השלמה, על אופציה לחופש. רק באמצע החיים יבשיל הזמן שבו אפשר יהיה לקחת את החלק האבוד בחזרה ולהטמיע אותו בישות השלמה, לקראת חופש חדש.

*הכותבת היא יועצת ביוגרפית ומנחת קבוצות ביוגרפיה על פי מדע הרוח האנתרופוסופי.
*עורך לשוני- גיא אהרון

[1] עבודה ביוגרפית היא תהליך ייעוצי/טיפולי, שבו יועץ ביוגרפי ונועץ מתבוננים ביחד על קורות חייו של הנועץ ומנסים להבין את הדפוסים, המשמעויות והחוקיות הרוחנית שמלווים את חייו, מתוך חתירה להתפתחותו.

חזור | לראש המסך