אנתרופוסופיה בישראל

 




גילאים משמעותיים ואירועים מכוננים בחיי אדם - גיל 9 בראי הביוגרפיה

אורנה בן דור יועצת ביוגרפית

חיי אדם מתנהלים לפי חוקים קוסמיים מופלאים. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בגילאים מסוימים הידועים כגילאים בעלי משמעות מיוחדת, גילאים מכוננים.
חלק מגילאים אלה ידוע גם בתרבות שלנו. מי לא מכיר את משבר גיל הנעורים,או משבר גיל העמידה?
אנו יודעים שבגילאים אלו קורה משהו משמעותי שנותן אותותיו באדם ומשפיע השפעה רצינית על חייו.
אלו הם זמנים שבהם כאילו "הרצף" של החיים נשבר ומשהו אחר מתגלה לעיננו .
רודולף שטיינר מדבר על גילאים נוספים שהינם גילאים מכוננים וחשיבותם להבנת החיים, הגורל והיעוד שלנו-גדולה.

אחת מנקודות מפנה חשובות אלו היא גיל 9.
גיל זה מכונה גיל לידת התודעה באדם. ומה פירוש?
עד גיל זה, אומר שטיינר, הילד הוא שלם. אין הוא מרגיש נפרד מההורים, מהעולם. אנו יכולים לראות שעדין הוא מספר לאבא או לאמא את כל מה שקורה איתו ללא יצירת מרחב פנימי סודי ואישי שהולך ומתגבש לקראת גיל ההתבגרות.
הוא מרגיש עצמו ,גם אם באופן לא מודע, כחלק מהרמוניה כללית. לכן גם עדיין לא נולדת בו הבושה.
גיל 9 מקביל לאכילה מפרי עץ הדעת בספר בראשית. "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם.." (בראשית ג' 7) .
עד האכילה היה האדם חלק בלתי נפרד מגן העדן. לאחר האכילה כאמור, נפקחו עיניו לראות את הנפרדות שלו, את התבדלותו מהבורא והבריאה- ובעצם לחוות בדידות.
בתהליך ביוגרפי כשבאים לחקור גיל זה, השאלה היא קודם כל : מהו האירוע הזכור לך מגיל זה? - מדובר פה על אירוע ספציפי ולא על הלך רוח שנמשך לאורך כל השנה.
אירוע זה ,והוא כמובן שונה מאדם לאדם, ישפוך עבורנו אור על האופן בו ינהל האדם את חייו בהמשך לפחות עד אמצע החיים – גיל 35.
בעקבות אירוע זה מתקבלת החלטה. ההחלטה הזו היא לא מודעת . הילד כאילו אומר לעצמו: "כך וכך אני אנהל את חיי כתוצאה מהמסקנה שהסקתי על מה הם החיים. בדרך כלל זו החלטה השרדותית, אם כי לא תמיד.
החלטה זו נלקחת משום שהאירוע מפגיש את הילד עם הניתוק מהשלמות ,ולמעשה עם חרדת המוות. הילד יגיד לעצמו - כמובן באופן לא מודע - "אהה, אם החוויה שחוויתי מביאה אותי להרגשת הבדידות ואני לא רוצה להיפגע יותר ולהרגיש את הבדידות, את האימה שבניתוק מהכל - אז אני אוותר העל החלק (האותנטי) הזה שלי שבא לידי ביטוי באירוע הזה" . (ראה להלן דוגמא).
מבחינת הילד זה המצב העדיף – לחיות את החלק הנותר (לאחר הויתור על החלק שבא במגע עם הבדידות) כאילו היה שלם.
החלטה זו היא תמיד נכונה לזמנה! וכן לכל החלק הראשון של החיים, כי היא החלטה שקשורה להתגשמות, לאינקרנציה.
ובהתגשמות יש חשיבות מרבית ליכולת שלנו לחוות את החיים כאילו הם נצחיים, להתגבש לתוך החיים ללא חרדות וידיעה פנימית שהחיים הארציים סופיים (לפחות לגלגול זה) - כביכול המוות לא אורב לנו בסופם .
אדם צריך ללמוד, להקים משפחה ,להקים בית, לבסס לעצמו פרנסה בחיים ולהרגיש "בבית" בתוך העולם.
 ההחלטה הזו אמורה להשתנות בחלק השני של החיים. כי מאמצע החיים אנו מדברים על אקסקרנציה כלומר-התפשטות הגשמיות . האדם אמור לקחת לעצמו שוב את החלק האבוד כדי לחזור לשלם הרוחני .
הוא כבר לא ילד. יש לו כלים אחרים. הוא אמור לפגוש שוב את ההחלטה ההישרדותית, להבין איך הוא ניהל את חייו תחת מנגנון הגנה – ומתוך התובנה החדשה לשנות את גישתו הבסיסית לחיים,שנקבעה שם –בגיל 9 ובעצם הגבילה אותו .
בעבודה הביוגרפית הטיפולית אנו עושים זאת , וכך מאפשרים לאדם להשתחרר לייעודו ולא להיות כבול למה שאנו קוראים קארמת העבר.

דוגמא:
האירוע של א. התרחש בסוף כתה ג'.
א. חלתה בצהבת שהיא כידוע מחלה זיהומית. לאחר 3 שבועות לקראת ל"ג בעומר, היא החלימה, אך עדיין הייתה חלשה ופגיעה. כל הילדים הלכו למדורה. גם א. הלכה אתם, אבל עליה נאסר לאכול תפוח אדמה אפוי במדורה, כדי להגן על הכבד הרגיש.
כשחזרה הביתה אמה בישלה לה תפוח אדמה בתוך סיר עם מים - כתחליף לתפוח אדמה שנאסר עליה.

עד כאן האירוע.
הרגשות שליוו אז את החוויה היו - "התפוח אדמה הזה הוא לא כמו מה שהם אוכלים במדורה, אצל הילדים יש את תפוח האדמה האמיתי ואני לבד כאן בבדידות אוכלת משהו שהוא חיקוי". הרגשת הבדידות נחוותה באופן הזה לראשונה בחייה.
בעבודה הביוגרפית, כשאנו ניגשים להבין אירוע בחיי אדם עלינו לגשת בכלים חדשים. כלים שעדיין הם בגדר זרע, ולא הבשילו בחשיבה הפסיכולוגית. זו בעצם האומנות של העבודה הביוגרפית! ראשית עלינו להעלות את האירוע כתמונה. לראות בעיני רוחנו את הילדה הקטנה, את המדורה ואת המטבח הקטן שבו מתבשל תפוח האדמה בסיר.
אחרי שאנו חשים שוב את האווירה, את הרגשות שהרגישה אז, אנו מנסים להבין מהי התמצית של האירוע. זה מה שהיועץ שואל את עצמו.
אנו רואים כאן שלתוך הגיל החשוב הזה של בנית הזהות הנפרדת נכנסת קודם כל שאלת האמת.
מה אמיתי ומה לא.
כשאנו משוחחים עם א. מסתבר ששאלה זו מלווה אותה לאורך כל חייה –החיפוש אחרי האמת הוא בתשתית הווייתה!
אבל דבר נוסף נחשף פה - האמת מבחינת א. נמצאת בחוץ!! - אצל הילדים מהמדורה. תפוח האדמה שלהם הוא תפוח האדמה האמיתי. תפוח האדמה שלה הוא בעיניה הזיוף, התחליף .
חקירה נוספת לתוך הביוגרפיה חשפת לנו את העובדה שא. שהייתה ילדה כריזמטית ובטוחה בעצמה, מתחילה לאבד את ביטחונה בהדרגה כתוצאה מאירועים שקורים במשפחתה והיא מחפשת יותר ויותר את האמת בחוץ.
מהו הדבר שא. לא רוצה לפגוש שלמענו היא מוותרת בגיל זה על האמת הפנימית?
אפשר לראות שהיא לא רוצה לפגוש את "תפוח האדמה המבושל בסיר" –זה שהפגיש אותה עם הבדידות –עם התחושה שהיא שונה.
מאמצע החיים לומדת א. לקבל את השונות שלה, להאמין באמת שלה. החיפוש אחר האמת הוא תמיד חוויה של בן אדם בבדידותו, בין אדם לאלוהיו. והתשובות נמצאות תמיד בפנים.
במסעיה אחרי חיפוש האמת היא מגיעה ליוגה, ליהדות ולבסוף לאנתרופוסופיה.

בעבודתי עם המיועצים גיליתי להתפעמותי שההבנה של אירוע שקרה בגיל 9 פתחה בפני המיועץ ובפני שער ענק להבנת שורש הוויתו והבנת ייעודו.
המתבונן מבחוץ יכול לתהות על העיסוק באירוע כה קטן וסתמי. האם העיסוק בתפוח אדמה יכול לשפוך אור על אמיתות כל כך עמוקות?
איפה האירועים המסעירים שמכים בנו ומעצבים בכוחם את חיינו?

אבל היועץ הביוגרפי יודע שלאירוע אין משקל אובייקטיבי. העובדה שהמיועץ בחר באירוע מסוים כסמן של גיל מסוים - ובמקרה זה מדובר על גיל 9 שהוא כאמור-גיל לידת התודעה העצמית - היא החשובה. עבור המטופל יש לאירוע משמעות וחשיבות מיוחדת, הגם שאין לו מושג ברור מדוע זה כך.
עצם הבחירה היא ההצהרה של המטופל על חשיבותו של האירוע ונכונותו.
תפקידו של היועץ הוא לעזור לו לגלות את הסוד של האירוע הזה, וחשוב יותר – כיצד פעפעה המהות של אותו אירוע מעברו הרחוק, והייתה לחלק מהותי מהגורמים החשובים שעיצבו את חייו.
הביוגרפיה של אדם היא מלאכת מחשבת עולמית מופלאה. כאשר אנו יורדים לעומקה ומעבירים חוטים סמויים בין הגילאים השונים מתוך הידע הרוחני שנתן לנו שטיינר, נפרסת לפנינו תמונת חייו של האדם, התיקון שלו בחיים אלו, המשימות שלו וכן היעוד. ובכך אנו יכולים להשפיע על הקארמה.
הקארמה מתרחשת - אומר שטיינר - כשאין תודעה עצמית. אז קורה מה שצריך לקרות. מודעות וחקירה לתוך הביוגרפיה יכולות להסיט את הקארמה ממסלולה הסטיכי לכאורה,(סטיכי-תהליך טבעי שקורה מעצמו) – לתהליך שמושפע מהמודעות הערה שלנו , ובכך נפתח פתח לחופש חדש. חופש ששייך לעתיד.
2000 שנה מעכשיו - אומר שטיינר - תגיע האנושות לזמן שבו כל אדם יוכל לראות את איזון הקארמה שלו במעין תמונת חלום, ולדעת: כך וכך קורה כתוצאה מדבר מסוים זה או אחר שעשיתי בגלגול הקודם. היום בתקופתנו אנו רק מתחילים לפתח את החושים לכך אבל יכולת זאת תלך ותתפתח בעתיד.
עבודת הביוגרפיה - שנשענת על ראייתו העמוקה של שטיינר – מאפשרת כבר היום לאדם להתבונן, להבין ואפילו להתערב ולכוון את חייו דרך תובנות חדשות – לעתיד טוב יותר!

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים