אנתרופוסופיה בישראל

הכמיהה כהלך נפש

אורנה בן דור

"האדם הוא חידה שהעולם פיתרונה"- ר. שטיינר

מ. היא אישה בת 49 . אישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים אחרי חיים רצופי סבל. חיי הנעורים שלה, בעיקר, מאופיינים באין ספור מערכות יחסים מיניות עם גברים, מערכות יחסים כואבות שהותירו צלקות בנפשה.

בגיל 17 כותבת מ. ביומנה:
"זה לא זה לא גבי, זה לא עמוס, זה לא יעקב, זה לא איציק, לא מוני לא רוני.... זה לא אתם, זו אני, זו האהבה שלי שהולבשה עליכם, שרצתה הד, שרצתה להינתן, להישפך, להתמכר, לאחוז ולהירגע..."

למ' היתה השתוקקות למשהו, כמיהה, שלא יכולה היתה לתת לה מענה ביחסיה עם גברים, אך עדיין עוצמתה של אותה כמיהה היתה כה עזה, שלא היה ביכולתה גם להפסיק. שום דבר לא נתן מענה או סיפוק לאותה הכמיהה.
אם נחפש בתוך עצמנו, נדמה שכל אחד מאיתנו יוכל למצוא את אותה השתוקקות פנימית ועמוקה, שלא ניתנת לסיפוק באותו האופן שבו אנו מספקים רעב או צמא. אותה כמיהה נמצאת, כך נדמה לי, בבסיסן של רבות מההתמכרויות – לסמים, לאלכוהול, למין.
וכך כותב רודולף שטיינר על הכמיהה: "בהתקרבנו יותר ויותר אל חייו הארציים של האדם, אנו מוצאים הלך נפש זה בעצמנו - כל אחד מכיר זאת – כחוסר ודאות ובו בזמן כייסורים במישור העשוי להיכלל במעמקיהם הנסתרים של חיי הנפש. הרגשה זו, אותה מכירים כולנו, תופסת אחיזה במעמקים הנסתרים של חיי הנפש שלנו ומפלסת לעתים את דרכה מעלה אל פני השטח של חיי נפש אלה, ואזי יתכן שהייסורים פחותים. אולם אנו בני האדם מתהלכים לעתים קרובות עם הרגשות הללו בלא שנהיה מודעים להן בתודעתנו השטחית, אך בכל זאת הם נמצאים בתוכנו. אם ברצוננו לרכוש מושג על טבעם של ייסורי הלך הנפש הזה,אנו יכולים להיזכר במלות השיר: 'רק זה השואף לדעת ידע את סבלי', אליו קשורה מידה מסוימת של כאב. מה שמתכוונים אליו כאן הוא הכמיהה כהלך נפש, הכמיהה כפי שהיא חיה בנפשות בני האדם" (רודולף שטיינר, האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות, עמ' 54).

המאמר הזה הינו ניסיון להדגים כיצד הבנה עמוקה של מהות רוחנית, במקרה זה הלך הנפש של הכמיהה, יכול לשמש "כאן ועכשיו" בחקירת הנפש של כל אחד מאיתנו. במקרה הזה, בעבודה הביוגרפית עם מ'. מטרתו להראות כיצד ההבנה הרוחנית והעבודה הנפשית מתחברות ומזינות זו את זו.

הכמיהה במבט קוסמולוגי-רוחני
האדם אינו ישות מוגמרת, אומר שטיינר. האדם הוא ישות דינמית, ישות מתפתחת. שטיינר אומר בהזדמנויות שונות שאין דבר כזה שנקרא אדם, יש רק התהוות. אי אפשר בכלל לדבר על ביוגרפיה של האדם ללא ההבנה המשמעותית הזו. כל ענינה של החשיבה הביוגרפית הוא באפשרות להבין את השלבים השונים של ההתפתחות של האדם מתוך נקודת מוצא שהשינוי אפשרי, שהריפוי אפשרי, שאדם יכול בתודעה לשנות את חייו ולמצוא את הכיוון הנכון לגביו, הכיוון שכל חייו הובילו אותו לשם.
בין אם מדובר במהלך חיים אחד, דרך השביעונים (כל שבע שנים), דרך הגילאים הקריטיים בחיים (5, 9, 21, 33, 49) ובין אם מדובר במעבר מגלגול לגלגול-אנו רואים את האדם כישות המתפתחת בזמן. ולקראת מה האדם מתפתח? האדם מתפתח למודעות גדולה יותר,לתודעה רחבה יותר, לאינדיבידואליות ולחופש.
מלכתחילה נברא האדם שלם, בצלם אלוהים. "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" (בראשית א', כ"ו) אבל עדיין לא היווה ישות אינדיבידואלית. הוא היה חלק מההרמוניה האלוהית, חסר מודעות עצמית וחסר חופש. אלוהים שם אותו בגן עדן "לעובדה ולשומרה". כלומר, האדם בהתחלה לא היה ישות שמשנה או יוצרת, אלא רק שומרת על הקיים. שומרת על ההרמוניה האלוהית בגן העדן.
לאחר מכן, אחרי האכילה מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניו של האדם לראות את נפרדותו, והוא גורש מההרמוניה האלוהית להתחיל את חייו, בזיעת אפיו, כישות שהולכת ונפרדת מהאלוהות ומחפשת את זהותה. דרך מהלך חייו, דרך גלגוליו השונים, לקראת סוף התפתחות האדמה, האדם אמור שוב לחזור למצב של הרמוניה, אבל ברמה אחרת. בין גלגול לגלגול, אינקרנציה לאינקרנציה, אנו רואים איך האני הנצחי של האדם, צלם האלוהים שבו, מתלבש בגופים שונים כדי להתפתח, כדי לתקן את הטעון תיקון ואת מה שלא נפתר בגלגול הקודם. האדם מתפתח לקראת השלמות - לא השלמות חסרת המודעות העצמית שהייתה לו כאמור בגן עדן, לא עוד כחיל בצבא אלוהים - אלא כישות אלוהית מודעת לעצמה, ישות בוראת.
אבל לא רק האדם מתפתח. "כמו האדם כן גם האדמה" אומר שטיינר. כל מערכת השמש גם היא עוברת גלגולים. בדיוק כפי שאדם עוזב את האדמה, עובר לעולם הרוח, מעבד את חייו הנוכחיים בעולמות הגבוהים ויורד שוב לאדמה להמשיך את משימתו - כן גם האדמה כולה.

כפי שהוא מתאר בספרו "מדע הנסתר בקויו העיקריים", הרי שהגלגול הראשון של האדמה נקרא "שבתאי קדום" (שאינו זהה לכוכב שבתאי הנוכחי. מדובר פה במערכת השמש כולה). אחרי מנוחה, שאפשר להקביל אותה למוות של אדם פרטי, מתגשמת שוב האדמה- הפעם במצב תודעה גבוה יותר ששטיינר קורא לו –"שמש קדמונית". השלב השלישי בהתפתחות נקרא "ירח קדמון" ושוב אחרי מנוחה בעולמות הרוח מתגשמת האדמה כפי שהיא מוכרת לנו היום, במצב התפתחות גבוה יותר מההתגשמויות הקודמות.

שטיינר אומר שכל מה שקיים בחומר הוא רק מניפסטציה של מה שקיים ברוח. כלומר, כל התפתחות האדמה, כפי שהוא מתאר אותה בספרו "מדע הנסתר בקוי העיקריים", הינה רק ביטוי של התפתחות של ישויות אלוהיות בעולם הרוח. גם האלוהות אינה סטטית. גם האלוהות מתפתחת בזמן. וכתוצאה מהתפתחות האלוהות, מתפתח העולם כולו. הישויות האלוהיות מכונות על-ידי שטיינר ההיררכיות. בקבלה, החוכמה היהודית העתיקה, הן נקראות הספירות.

האלמנטים הנפשיים שאנו מכירים מחיינו, אומר שטיינר, הם למעשה ביטויים של עולם רוחני עמוק שבנוי מתכונות נפשיות טהורות . כל מה שהיה קיים באמת על שבתאי קדמון, שמש קדמונית וירח קדמון הם לאמיתו של דבר מעשים והישגים רוחיים. ולמעשה, כל התכונות שמוכרות לנו היום כעולם הנפש הפנימי שלנו נוצרו כבר בגלגולים הקודמים של האדמה כמצבי תודעה רוחניים של ההיררכיות האלוהיות.

בשבתאי קדמון, אומר שטיינר, אנו לומדים להכיר ישויות שנקראות ישויות הרצון או הכתרים. אלו הן ישויות שמורכבות רק מאנרגיה של אומץ, ולמרות כך הן ישויות מוחשיות ואמיתיות. לצידן פועלות ישויות אחרות שמורכבות לחלוטין מחוכמה, ונקראות ישויות החוכמה, או הכרובים. קשה אולי להבין מה היא ישות שמורכבת רק מאומץ, או רק מחוכמה, אבל זה המצב, אומר שטיינר, שקיים בשבתאי קדמון. מדובר כאן על מצבים על חושיים, ולא על מצבים פיזיים שניתן להרגיש לראות או לדעת בכלים שיש לכל אדם רגיל היום. בכל מקרה, האדם כפי שהוא מוכר היום עדיין לא קיים בשבתאי קדמון.

בסדרה בת חמש הרצאות בשם "האבולוציה מנקודת מבטן של הממשויות" מתאר שטיינר קשר מיוחד בין רוחות הרצון לרוחות החוכמה. רוחות הרצון מציעות את עצם ישותן כקורבן לרוחות החוכמה. באמצעות הקורבן הזה, אומר שטיינר, נולד הזמן. הזמן לא היה קיים מאז ומתמיד. בתחילת השבתאי הקדמון לא היה קיים הזמן ולכן גם אין טעם לדבר על מה שהיה "לפני" השבתאי הקדמון. אין לפני, אין אחר כך, אין זמנים בכלל. כאשר נולד הזמן התחיל העולם. שטיינר לא מדבר על זמן מופשט אלא על ישויות שטבען הטהור הוא זמן. אלו הן רוחות האישיות – הארכאי. רוחות אלה הן הזמן הקדום האמיתי והן ילדיהם של הכתרים והכרובים (רוחות הרצון ורוחות החוכמה).

שטיינר מדגיש כי ההתמסרות של הכתרים לכרובים אינה נובעת מהרגשת קטנות, אלא ממודעותן שיש להם מה להציע. אלו הן ישויות של כוח ואומץ ואת אומץ ליבן הן רוצות להציע. כתוצאה מההקרבה של הכתרים נוצר מה שאנו מכירים היום כחום. אבל אז, על השבתאי הקדום הוא היה חום שמזכיר את חום הנפש שלנו,לא חום כפי שאנו מכירים היום בעולם הפיזי. ההקרבה גורמת אושר גדול למקריב, חום פנימי של אושר.

"ההקרבה של מהות הישות, החלטת הנפש לוותר על מהותה של הישות, כאשר האדם מוכן להקדיש את מיטבו למען רוחות העולם, כשאינו רוצה לשמור מהטוב ביותר עבור עצמו, אלא מוכן להציע זאת בשמחה כקרבן על מזבח היקום, וזה נעשה לאידיאה חיה החודרת את נפשו, אדם המבין זאת יגיע בהדרגה להבנה של מה שמונח מאחורי תופעת החום" (רודולף שטיינר, האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות, עמוד 22).

הכתרים כאמור מקריבים את עצמם לכרובים בשבתאי קדמון, והדבר ממשיך גם בשלב הבא של התפתחות האדמה, בשמש קדמונית. אבל כאן נוצרת תמונה נוספת . חלק מהכרובים אכן מקבל את הקורבן, אולם ישנו חלק אחר שאינו מקבל אותו, ומחזיר אותו חזרה. כתוצאה מהויתור על הקורבן, לא נכנסות ישויות רוחיות אלו לזרם הזמן שנולד, כאמור, מעשן הקורבן של הכתרים לכרובים על כל מתנותיו (ראה שם) - אלא משיגות נצח ואלמוות.

לדחיית הקורבן יש השלכות מרחיקות לכת לגבי התפתחות האדם בכלל ולא ארחיב על כך עכשיו כדי לא לסטות יותר מידי מענייננו. מה שחשוב לגבינו עתה הוא שדחיית הקורבן מעוררת בלב המקריב את הלך הנפש של הכמיהה. אותה כמיהה שנותרה בנפשות האדם עד היום.

" אנו לומדים להכיר הלך נפש זה באמת רק כשאנו מתבוננים אל תוך נפשנו שלנו (הדגשה שלי),..... ומנסים למצוא מצב דומה בנפשנו שלנו היום, וכך לרכוש רמז להרגשה שהתפתחה באינדיבידואלים שמתנת קורבנם הוחזרה." (שם, עמ' 54)

שטיינר מספק כדוגמא את התופעה של "מחלת הבית" (homesickness), אותם געגועים עזים לבית:

"הבה ניטול כדוגמא תופעה שכולנו מכירים - יתכן שאדם החי בעיר הגדולה מושפע ממנה פחות, אך הוא יראה אותה באחרים - התופעה הידועה כ"מחלת בית". אם חוקרים את טבעה האמיתי של מחלת הבית, מוצאים אותה שונה באופן בסיסי בכל אדם. פעם היא נוטלת צורה זו ופעם צורה אחרת. אדם אחד עשוי להשתוקק לסיפורים המשפחתיים בבית הוריו. אין הוא יודע שהוא כמה לבית. מה שחי בו הינו רק לחץ בלתי מוגדר, רצון בלתי מוגדר. השני כמה להרים או לנהר שעל גדותיו נהג לשחק, בהביטו בתנועת המים המשכשכים. האדם מודע לעתים רחוקות ביותר למה שפועל בפנימיותו. אך אנו תופסים את כל מה שנכלל במונח "מחלת בית", כמבטא משהו שיכול היה להיות פעיל באלף ואחת צורות שונות. ניתן להגדירו באורח המדויק ביותר כסוג של כמיהה. אולם מהי כמיהה זו? אמרנו זה עתה כי זהו מעין רצון, ובכל אשר נחקור כמיהה זו נמצא כי היא בעלת טבע של רצון. אך איזה סוג של רצון. זהו רצון אשר בצורתו המיידית אינו יכול להיות מסופק. שכן אילו היה בא על סיפוקו הייתה הכמיהה נפסקת. מה שתיארנו כאן ככמיהה היא תשוקה בלתי מושגת של הרצון. (דגש שלי).

"כך בערך עלינו לציין את הלך נפשן של אותן ישויות שקורבנן נדחה . מה שאנו מסוגלים לחוש במעמקי חיי הנפש שלנו הוא ירושה (דגש שלי) שבאה אלינו מאותם זמנים קדומים בהם מדובר עתה. כשם שירשנו דברים אחרים משלבים עתיקים אלה של האבולוציה, כך אנו יורשים כמיהות שונות, מיני רצונות מודחקים שהגשמתם בלתי אפשרית." (שם עמודים 55-57.)

בנוסף לכמיהה מזכיר שטיינר את האימה, האומץ, הנתינה, הקורבן, הרצון, החוכמה והויתור היוצר כמעשים והישגים רוחיים, שהיו במהותם חלק מתהליך ההתפתחות של הישויות הגבוהות-הכתרים, הכרובים ושאר ההיררכיות ואותם הם הורישו לנו.

בשלב מסויים שואל שטיינר-מדוע בכלל אנו צריכים ללמוד על מה שהתרחש פעם, בשבתאי קדום, שמש קדומה ובשלבי התפתחות השונים של כדור הארץ. מה לנו ולמה שקרה בזמן כל כך רחוק, האם אין לנו מספיק בעיות ועניינים לענות בהם?

והוא גם עונה- "...שכן מה שהתרחש פעם מגשים עצמו בהמשכיות גם כיום" אותה ירושה אבולוציונית שהוא דיבר עליה כאן. הוא מראה כיצד כל המצבים הנפשיים שלנו הם למעשה שחזור של מציאות אובייקטיבית רוחנית שהתרחשה בעבר, לא בנפשות בני אדם, אלא הרבה לפני שבני האדם היו קיימים כפי שהם היום - בתוך הישויות הגבוהות עצמן, ההיררכיות. כל מה שקרה אי פעם באבולוציה קורה גם היום ממש בתוך נפשו של האדם. ולכן אם אנו רוצים להבין את נפשו של האדם לעומק, אנו צריכים להרחיק לכת עד למצבים קדומים מאוד של האבולוציה הרוחנית של התפתחות האדמה.

כל מה שקרה שם מרוכז היום בישות הפוטנציאלית של האדם. קשה לחשוב באופן הזה, אבל אם ניגשים ללא דעה משוחדת להרצאותיו אלה של שטיינר אפשר להבין מהן דברים יקרי ערך על העומד בתשתית נפשו של אדם, ולתת מענה לשאלות בוערות שמעסיקות רבים מאתנו. כשאנו קוראים את החומר של שטיינר אנו אמורים תמיד לתרגם את זה לחיים האישיים שלנו . שאילולא כן – הכל בגדר תיאוריה מופשטת, קשה ולכאורה חסרת קשר לחיינו.


הבנת הכמיהה כבסיס לעבודת ביוגרפיה
כיועצת ביוגרפית, מצאתי שבעזרת הידע הזה והבנתו לעומק, וכמו כן תרגומו לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, אפשר להגיע לתובנות מרחיקות לכת על מצבי הנפש שלנו ולתת פרספקטיבה שונה לגמרי על אירועים מתמשכים שקרו לנו בחיינו ושהביאו אותנו לידי ייאוש, בושה וחוסר אונים. גיליתי שאפשר לעבוד עם כל הידע ששטיינר נתן, לא רק עם הידע על השביעונים, באופן טיפולי רוחני .

תארתי בהתחלה את מ', אישה שאיתה עשיתי עבודה ביוגרפית. חייה, כאמור, היו מלאים בסבל, ומלווים בתחושה עמוקה של כמיהה והשתוקקות, אך בלי יכולת לתת סיפוק לאותה כמיהה. את הכמיהה היא ביטאה בקשרים מיניים תכופים עם גברים, שפצעו את נפשה, אך היא המשיכה בהם מתוך רצון לתת מענה כלשהו להשתוקקות שלה.

בעבודה על הביוגרפיה שלה הבנו, שמה שהניע אותה במשך כל החיים זה הכמיהה לרוח, הכמיהה לאמת ולנשגב,למוחלט ולשלם. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, כדי לעלות לגבהיי מרום הובילה אותה חייה גם לתחתיות שאול.

וכך כותב שטיינר על הכמיהה שעולה בתוך הנפש של הישויות הגבוהות : "...ועל ידי כך עולה הכמיהה בתוך הישויות שנתאוו להקריב וחשות עתה: "אם הייתי יכול להציע את קרבני, היה הטוב ביותר שבמהותי העצמית חי בישויות נשגבות אלה. אך עתה אני סגור בפניהן, אני כאן, בעוד הן נמצאות מן העבר השני" (שם עמוד 72).

מ' מגיעה כבר בנעוריה לתובנה קיומית עמוקה מאוד לגבי הצורך של הנפש להתמסר למשהו גבוה ממנה, להקריב את עצמה לרוח. היא למעשה לא מבינה את גודל התובנה, ולא מודעת כמה חייה האישיים הם דוגמא כואבת ומרתקת למה שמונח בתשתית תהליך קוסמי עצום שהתרחש הרחק הרחק במהלך האבולוציה של העולם. במקום זאת, מתנהלים חיי הנעורים שלה באין ספור מערכות יחסים עם גברים, שבהן היא "מקריבה" את גופה אליהם.

 ידרשו לה שנים רבות כדי להבין שהכמיהה שלה לא יכולה לקבל מענה על ידי גברים. הכמיהה שלה היא לאלוהים, הרצון שלה להציע את עצמה לאלוהים בדיוק כמו הרצון של הכתרים להציע את אומץ ליבם כקורבן לכרובים, הקרבה שגורמת אושר גדול. מ' חווה כל חייה את הכמיהה להרגיש את הקשר שלה עם הרוח, עם האני הגבוה שלה. היא חיה בבדידות קיומית הנובעת מהחור הזה בנפשה, מהריקנות שבחיים ללא חיבור לנשגב. לא כל אחד מרגיש את הכמיהה הזאת בעוצמה כפי שהרגישה מ' אבל היא קיימת באופן זה או אחר בכל אחד מאיתנו .

אנשים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה כמו מ', ומצד שני בעלי אגו חזק, בדרך כלל עוברים בחייהם ייסורים גדולים כדי לוותר על האגו ולמצוא את אשר חפצה נפשם, וכך קרה גם למ'. סוג הגברים שמ' חיפשה כל החיים גם הוא מצביע על הכיוון הרוחני. הגברים שמצאו חן בעיניה היו תמיד בהירים, רזים, עדינים, נעריים משהו, לגמרי לא "מצ'ואיסטים" או שרירניים, למעשה מעין "אנדרוגינוס", מאוד אינטלקטואלים ובעלי מראה "רוחני" ולא "ארצי". מ' ביקשה את התשובה לכמיהה שלה, לרצון שלה להתמסר, במעין "גבר-אל" כזה.

כמובן שהאכזבות הגיעו אחת אחר השניה. אף יצור אנושי לא יכול לתת מענה לכמיהה כזו שנמצאת במעמקי ההוויה של האדם המפוצל. הכמיהה היא תמיד לאלוהים, לאיחוד עם השלם, להרגשת הנשגב. בגיל 33, גיל קריטי מאוד בביוגרפיה הרוחנית של האדם, פוגשת מ' למודת האכזבות את הגבר שבעתיד יהיה בעלה. גם הוא אינטלקטואל, חכם. במהלך יחסיהם מחבלת מ' באופן לא מודע בקשר איתו וחוזרת בתשובה. עכשיו, אחרי שמצאה את הגבר שיקים איתה גם משפחה, היא מתחילה להרגיש את המחנק שבלהיות תלויה בגבר לקיום הרוחני שלה והיא מרגישה שהגיע הזמן באמת לפנות לאלוהים. כעבור שנה, בין היתר כתוצאה מהחזרה בתשובה של מ' אבל גם מסיבות ביוגרפיות משלו, מסתייג הגבר האמור מההחלטה שלו להינשא לה ולהקים איתה משפחה. החיים של מ' נשברים. הקורבן שהקריבה לאלוהים - הרצון שלה להתמסר אליו דרך החזרה בתשובה, הושב ריקם.

הקורבן שנדחה לא נדחה ללא סיבה. גם כאן, כמו בהתפתחות של האנושות, זה המקבל את הקורבן לא לקח לעצמו את המקריב, ועל ידי כך אפשר לו להמשיך להתפתח. החזרה בתשובה לא הייתה הדרך הנכונה עבור אישה זו, בדרך זו היא הייתה הולכת לאיבוד בתוך הדת, בתוך המסורת, המצוות, ולא מוצאת את הקול האינדיבידואלי שלה. האלוהים שדחה את הקורבן לא עשה זאת כדי להתעלל בה, למרות שבאותו זמן היא הרגישה חסרת אונים ואבודה לחלוטין. ההפך – אלוהים הטוב רצה בהתפתחותה.

שטיינר נותן דוגמא לויתור על הקורבן על ידי האלוהים בהקשר של אברהם אבינו:

"בתנ"ך קיים משהו, דרכו יכול האדם לרכוש מושג על הויתור, על החזרת הקורבן . זהו הסיפור על הקורבן שעמד לעשות אברהם, שהיה מוכן להציע את בנו יחידו לאלוהים, ועל ויתור האלוהים על הקורבן שהוצע על ידי אברהם...אנו יכולים להציב הנחה היפותטית, שקרבנו של אברהם היה מתקבל ויצחק היה מוקרב לעולה. על ידי קבלת הקורבן היה האלוהים, מאחר וכל העם העברי הקדום יצא ממנו, לוקח מן האדמה את כל העם הזה. כל מה שנבע מאברהם היה מתנת אלוהים שניתנה באמצעות ויתורו על ספירה המצויה מחוץ לזו שלו. לו היה מקבל את הקורבן היה לוקח לתוך עצמו את כל הספירה שמילאה את תפקידה בתוכו של העם העברי הקדום, שכן יצחק המוקרב לעולה היה נמצא אז עם אלוהים. אך הוא ויתר על כך, ובזאת הניח את כל קו האבולוציה עבור האדמה." (שטיינר- האבולוציה מנקודת מבטן של הממשויות- עמוד 48 ).

באחת מ' הבינה שהחזרה בתשובה אינה הדרך הרוחנית המתאימה לה, אבל בו זמנית היא גם חוותה משבר קיומי כתוצאה מהנטישה שנטש אותה בן זוגה. רגשות כמו אימה, ריקנות חוסר אוריינטציה מוחלטת בעולם, הרגשה שהיא לא ממש נוכחת כאן יותר בעולם כל כך לא קוהרנטי, מילאו אותה. היא חלתה בן לילה גם במחלת עצבים. באותו הרגע היא ויתרה על הכל. כמעט שויתרה על החיים שלה.

מ. מגיעה לייעוץ ביוגרפי שבורה ורצוצה, לא מבינה יותר מה החיים רוצים ממנה. למרבה הכאב, שום שבר יותר קטן מזה לא יכול היה לעשות את העבודה עבורה. לנתק אותה מהחיפוש הנואש של הרוח במישהו בשר ודם. כך הרוח עובדת לפעמים . הרוח לעיתים קרובות היא אכזרית מאוד כדי להשיג את מטרתה, והנפש משלמת את המחיר. בתהליך עמוק של עבודה ביוגרפית, מבינה מ' את עניין הכמיהה שלה לרוח. היא מבינה שהשבר שחרר אותה מהתלות בגברים בחיפוש אחרי הנשגב, מבינה את מערכות היחסים שלה עם כל הגברים באור אחר לגמרי מאשר עד כה. אפשר להגיד בעצם שמ' נגאלה. עכשיו מתחילה עבודת אלוהים האמיתית.

במהלך השנים מ' לומדת בעצמה מקצוע טיפולי והופכת לדמות שעוזרת לאנשים אחרים במשברים של החיים שלהם (שהרי אין כמו ה"מרפא הפצוע" לעזור לאנשים שעברו חוויות דומות לשלו). במהלך השנים הבאות היא נישאת לאותו גבר ממש,שעבר בינתיים גם הוא התפתחות רוחנית, אותו גבר שבאופן האכזרי ביותר היה גם המלאך שלה, וגם מביאה שלשה ילדים מקסימים לעולם. קרה פה שינוי אמיתי, כפי שקורה הרבה פעמים כשמתרחש ויתור אמיתי בחיים (שטיינר מדבר על הויתור היוצר באותן הרצאות ממש) - אבל הכל קורה ממקום אחר לגמרי. ממקום אינדיבידואלי, חופשי, בלתי תלוי. כמובן שזהו תהליך הדרגתי שלא קורה בן יום וגם לא במהלך של שנה. זהו תהליך של שנים.

אם נדבר בשפה של האגדות - זה היה כאילו הוסר ממנה הכישוף, והיא יכולה היתה להתמסר לעבודה הרוחנית האמיתית, לסיפוק הכמיהה שהייתה תמיד בתשתית הווייתה - הפעם ממקום חופשי יותר.

מקבילות לסיפורה של מ' אפשר למצוא בסיפורים רבים אחרים. בבסיס רבות מהתופעות הנפשיות, ובראשן ההתמכרות, עומדת הכמיהה לנשגב. ההתמכרות היא הצד הנפול של הפתרון לחור השחור שהאדם המתמכר חש בתוך נפשו. את החור הזה שיכול להתמלא באופן מספק רק באלוהים, ברוח, מנסים בני אדם באופן נואש למלא בתחליפים למיניהם ללא הצלחה. הבור הזה הוא ללא תחתית. בתוכניות 12 הצעדים הפופולרית למכורים, כגון "אלכוהוליסטים אנונימיים" ו"אכלני יתר אנונימיים", ישנה הצלחה מדהימה בטיפול והפסקת ההתמכרות על ידי הפגישה של המתמכר עם החור השחור הזה, הידיעה שאין שום דבר ארצי שיוכל למלא אותו, והבקשה מכוח עליון לעזור לו.

כשאנו מבינים את הכמיהה כמצב קיומי ומבינים את השורשים הרוחניים העמוקים שלה, אנו יכולים להתחבר למשהו שהוא הרבה יותר נשגב מאיתנו, להפסיק להתבייש במי שאנחנו, להפסיק להרגיש קורבן ולהתחיל לחפש את התשובה לכמיהה במקום הנכון. כל ההתייחסות שלנו לחיינו שלנו משתנה. זה, בעיניי, מה שקורה בכל טיפול ביוגרפי נכון. האדם מקבל עיניים חדשות לראות בעזרתן את חייו, ולמעשה יוצר אותם מחדש. באופן אבסורדי האדם יוצר את החיים שלו לאחור, מקבל שליטה על העבר שלו, וזאת בעזרת פירוש יותר "גבוה" למהלך החיים. זה מביא מרפא לנפש. את הנפש הדוויה אפשר לרפא רק מתוך הרוח, אבל גם, כפי ששטיינר אומר – את הרוח אפשר להבין רק דרך ההבנה של הנפש.

"כך אנו רואים שמדע הרוח מראה, כיצד נבנו המצבים אותם אנו חווים בנפשנו כיום מתוך הקוסמוס. אך אנו רואים גם כיצד מה שאנו חווים כיום בנפש, רק הוא בלבד יכול לספק לנו הבנה של הרוחי שבבסיס הדברים". (האבולוציה מנקודת מבטן של הממשויות עמוד 66-ר. שטיינר) 

* הכותבת הינה יועצת ומטפלת ביוגרפית ברוח האנתרופוסופיה.

מקורות:
רודולף שטיינר, האבולוציה מנקודת מבטן של הממשויות
רודולף שטיינר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים

עריכה לשונית:
גיא אהרון

חזור | לראש המסך