אנתרופוסופיה בישראל

הרהורי פלאפון - מכתב בנושא השימוש בפלאפונים

נשלח על ידי המחנכת שלומית מזומר להורי כתה ג

הורי כתה ג' היקרים,

כמה הרהורים על המכשיר שהפך חלק בלתי נפרד והמשך לזרוע וליד שלנו.

המציאות וקצב החיים היום מאפשרים, אולי מכתיבים, הרגלים שקשה להימנע מלאמץ אותם, גם מטעמים טובים של נוחיות. שאלת הפלאפונים לילדים והלחץ שלהם עליכם רלוונטית, וודאי רק תגדל עם הזמן. כדאי כבר עכשיו להרהר, להבין, לקבוע עמדה ולנסות להקדים אותם בחצי צעד. עכשיו עדיין אפשר...

כנקודת מוצא, אני מביאה את עצמי כדוגמה, דרך רשימה מדוקדקת של גינוניי הפלאפון וגינוניי שלי, כדי לתאר לכם תמונה כללית ואופיינית של סגנון חיים, התניות, הרגלים והלכי מחשבה שהפלאפונים הביאו לחיינו. מהות הפלאפון טמונה בפרטים הקטנים, הרחוקים ממה שהעין והאוזן קולטות ביומיום. ניסיתי לגלות את האיכות וההשפעה הסמויה של המכשיר וגם להתבונן בצד הנסתר של חוויה מאוד שגרתית - שיחה בנייד. בעיקר כדי להבין איך פעלוליו משפיעים על ילדינו.

היחס שלי לפלאפון, ששדרגתי אותו לא מזמן, הוא ללא ספק – "עבד כי ימלוך". הוא העבד והוא המולך. בחרתי בשם "פלאפון" ולא "נייד" או "סלולארי", כי זה השם האולטימטיבי, זה באמת פלא.

אם אגלה שיצאתי מהבית ושכחתי את המכשיר, אחזור לקחת אותו. אם יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית, וגיליתי שהוא נשכח בבית, גם אחזור לקחת אותו. אם נסעתי כמה קילומטרים מהבית ויצאתי ליותר משעתיים ושבע דקות, וגיליתי שהוא נשכח, גם אז אחזור לקחת אותו.

אם יצאתי, אפילו רק  לשעה קלה ומסיבה כלשהי איני יכולה לחזור לקחת אותו....אני בטוחה שכמה מכם יוכלו להזדהות איתי במה שעובר עליי ברגעים האלה  בלי הפלאפון:

אני צוברת מתח, מרגישה מבודדת, עוטפת אותי תחושה סופנית של החמצה, צומחת בי אט, אט, הרגשה מדכדכת של תלישות מהעולם. הנה אני הולכת לבד ברחוב, בלי שכל חבריי, מכריי ומשפחתי מלווים אותי וצמודים אליי בלחיצת כפתור. הנינוחות הנעימה, שהייתה יכולה ללוות אותי אילו החזקתי בפלאפון שלי, נגוזה. נדמה שללא היכולת להשיג את "כולם" בלחיצת כפתור, הם כולם רחוקים ממני  בערך כמו יבשת אוסטרליה. שעה שלמה לא אוכל לשמוע אף אחד מהם, דווקא בדקה, בשנייה שצץ בי קצה הרצון לכך. אני כמובן בטוחה שכל הדברים הכי חשובים ומשמעותיים ודאי מתרחשים בדיוק עכשיו- ושעה שלמה אין דרך לדווח לי על כך.

כל המצוקות והצרות... עומדות לקרות, והנה, אפילו להזעיק אותי אי אפשר. עכשיו אני מרגישה אשמה וחסרת אחראיות.

"איך לא היית זמינה לפני 18 דקות?" (זה במקום להגיד: "איזו טיפשות להסתובב בלי פלאפון") ...אח...כמה דברים נפלאים הפסדתי דווקא לפני 18 דקות תמימות...איזה מחיר כבד יש לעובדה שלא מוצאים אותך בלחיצת כפתור, כמו שמעלים בקסם הולוגרמה.

בדיוק "אז" הפסדתי שקבעו טרמפ - ועכשיו כבר אין עבורי מקום. בדיוק "אז" החליטו לא לקנות "גם לי", כי ליד הקופה, בדיוק כשהוציאו את הכסף לא הייתי זמינה. "הם" לא באו לבקר אותי, כי לא עניתי בדיוק "אז" כשהיו בצומת הרמזור ממנה התקשרו לפלאפון הלא זמין שלי, בסוף נסעו ימינה במקום שמאלה אליי.

כל הטרגדיות האלה מתחדדות ומתעצמות אם אי-הזמינות שלי הייתה רק בגלל חמש הדקות בהן יצאתי לתיבת הדואר או גרוע מזה- אם בכלל לא עזבתי את ביתי, אבל גם לא הקפדתי לקחת איתי את הפלאפון, כשטיפסתי על סולם בסלון להוריד משהו ממרומי הספרייה. 

מיותר לציין את האכזבות והכעסים המצטברים עליי כשאני לא זמינה:

"התקשרתי ושעה שלימה לא השגתי אותך", "חשבתי שקרה משהו", "השארתי הודעה כבר לפני שעתיים, הכול בסדר איתך?", "לא חזרת אליי כבר שעה, את בטח כועסת",

"התקשרתי, למה לא יכולת לענות? מה היה יותר חשוב באותו רגע?"

אתם ודאי מכירים את ההתנצלויות כשאינכם עונים לשיחה נכנסת, מה רבות ומוצדקות הסיבות הטובות לא להצליח להיות זמין. כמעט אינסופיות. אצלי למשל, כי אני סוחבת המון דברים כבדים ואין לי יד פנויה למקם את הפלאפון בין האוזן לכתף. מעליות, חניונים תת- קרקעיים, סתם שיחת נפש עם בן אדם אחר. תמשיכו אתם עם עוד אלף סיבות אחרות...באמצע חיתול, באמצע סיפור, החביתה לילד שלכם וכו'....

לסיכום היום, אני עומדת מתוך נימוס, סקרנות וחובה בפני רשימת מחויבויות כלפיי  "שיחות שלא נענו". כולנו סומכים על הברית הסמויה: שאין צורך אפילו להשאיר כבר הודעה, "היא כבר תראה שניסיתי ליצור קשר". התעלמות מהרשימה הזו בלמעלה ממחצית המקרים נגמרת בהיעלבות ובירור.

אני בעצמי לא דורשת בירור כשאני לא נענית, אבל הפנים שלי תמיד מרצינות כשאני שומעת "קו הטלפון אליו חייגת לא זמין" או "הגעתם לגרשון, אני מצטער אני לא זמין, נסו פעם אחרת" – קשה לא לקחת את זה באופן אישי. לשבריר שנייה אני אוספת לתוכי אכזבה כבדה. צריך לעכל את הסתירה הפנימית בהודעה, הרי התשובה הזו מנוגדת למהותו של המכשיר. עוד לא המציאו את תת-המכשיר שיערוך את הבירור, יתגבר על המכשול הזה, יאתר ויקשר אותך לכל הלא זמינים, המופתעים.

האסונות המתרחשים במוחנו בהיעדרה של הזמינות, רבים. אם אתקשר לאבא שלי (פנסיונר, שזמינותו כעת היא מהותו) והוא לא ייענה, יהיה לי קשה מאוד לגרש מחשבות ותמונות על התקף לב, אמבולנס, התקף שכחה או ששוב מישהו שדד אותו ברחוב וגם את הפלאפון לקח. תודו שתחסירו פעימה אם תתקשרו לפלאפון של הילד שלכם ולא תשמעו מיד את קולו, גם אם תדעו שאין סיבה ממשית לדאגה, אי- נחת תלווה אתכם עד....עד...עד שייענה.

כשהפלאפון לא יוצר את הנוכחות המיידית של הילד שלנו, גם אם הוא אצל הדודה, תיווצר תחושה לא טובה. "משהו לא בסדר...",  "לא יכול להיות! אחרי שכבר קנינו לו/לה פלאפון, להימרט בדאגה". הרי הפלאפון בידיהם של ילדינו, נועד להפחית  את סף חרדותינו.

עכשיו אתם מתקשרים לדודה. רק כדי לדעת: "למה הפלאפון של דני לא מצלצל?",

"דני לא שמע את הצלצול?"... ואם הוא כן שמע, תכעסו:

"למה אתה לא עונה כשאתה שומע צלצול?" הרי בלבכם אתם רוצים להיות בטוחים שדני מאומן לענות תמיד ובעיקר מיד.

כנראה קשה היה להחמיץ לטובת הצלצול הכנסת גול בשער, או לרדת מהעץ שטיפס עליו. עכשיו אצל הדודה הדאגה סתם מעצבנת, אבל עוד ארבע שנים כשדני יהיה במסיבה ולא ייענה לכם מאוחר בלילה זה ידאיג אתכם יותר.

כבר היום אתם רוצים להיות בטוחים שהמכשיר יקשר אתכם לילדים, באמינות שחבל הטבור קישר אותם. תגלו שהשליטה, השקט שהפלאפון מעניק ומבטיח יכול להיות גם אשליה.

בכל קסם מבריק יש טריק מאוד פרימיטיבי, שמגביל או עלול להכשיל אותו. בגידת הפלאפון כמקשר אולטימטיבי מתחילה בצפצוף שהסוללה נגמרת. צפצוף שנשמע לי כאזעקת אמת, במקרה (כך קורה לרוב) שהמטען אי שם הרחק בביתי. אני מקבלת את גזר הדין הנורא הזה באמצע שיחה חשובה עם אחד ההורים בצהרי היום, אבל מודה לאלוהים שאני לא שומעת את הצפצוף חורץ הגורלות הזה, באמצע שיטפון במדבר יהודה. לא נעים לי מאותו הורה, אבל חסדיי הפלאפון אולי שמורים לי לפעם אחרת. הצפצוף הזה מזכיר לי את הקשר הדיקטטורי שעליי להכיל - מול כל החופש האנרכיסטי שהוענק לי ביומיים של בטרייה מלאה.

עם צפצופי ההתרעה מתעוררת בנפשי אנטיפאטיה למכשיר הגוסס, אבל בגופי מתעוררת הזדהות עמוקה ומשום מה משתלט עליי קוצר נשימה. צפצופיו האחרונים של הפלאפון שלי באמצע היום, מזכירים לי את הא.ק.ג שהתחברתי אליו לא מזמן. רוצה ותוהה אם אפשר שהצפצוף - יימשך לנצח. אחרי הצפצוף האחרון השיחה ניתקת. שוב אני תלושה מהעולם. המטען האפרורי, שצריך תמיד לחפש אותו נואשות בבית, מוכיח שלפעמים כן אפשר להבין בחיים מי הביצה ומי התרנגולת. 

מה זה עבור ילד בכתה א', ב' ג', ד', וגם ה' לקבל את הכוח הזה, להיות בעל פלאפון, לשאת בידו פלאפון?

יש כל כך הרבה דברים היום שמטשטשים את הגבולות הטובים בין עולם הילדים לבין עולם המבוגרים. אנחנו עטופים בתרבות שבוגדת בממלכת הילדות ובקהל הילדים באופן גורף, ומתעלמת ממה שראוי או לא ראוי להיכנס אל תוך עולם הילדות.

(לא אאריך את המכתב בדוגמאות ....בהזדמנות תציצו למשל בקטלוג האופנה האחרון של חברת "פוקס"  לבגדי ילדים. בני שלוש וארבע כבר אינם מצולמים עם  גוזלים, מריצה וקוביות....)

גם הפלאפון והשימוש המוקדם בו אצל ילדים תורם רבות לטשטוש הגבולות החשובים האלה.

פלאפון הוא מכשיר מובהק של עולם המבוגרים. כמו בעיצוב מסכי מחשב ומקלדות המתואמים לבני ארבע בצבעי וורוד ומקשים גדולים ומעוגלים, כך גם לוח המכשיר הססגוני, הבובות והצעצועים המאתרים את הפלאפונים, במקור עוצבו עבור מכשירים  שנועדו לעודד רכישה לקהל ילדים. כמו הרבה דברים של מבוגרים המוסבים מהר ומסחרית לשימוש הילדים.

במהות, כמובן, אין שום הבדל- הילדים מקבלים לידם מכשיר של גדולים, מכשיר שמאפשר להיות על ההר שנקרא- "אני מנהל את ענייניי".

לפלאפון, כמו לאביזרים אחרים שמגדירים, מייצגים ומעצבים אותנו, יש מאפיין בולט. אנחנו המבוגרים כבר עיוורים לכוח הדומיננטי הזה (שהפך בנאלי מרוב שימוש), אבל ילד עם פלאפון ביד, מניסיון והתבוננות שלי בעניין, עוטה על עצמו תחושת מעמד חדשה של חופש ואפשרויות, עוטה הלך מסוים, ארשת חשיבות  המבלבלת את זהותו וכוחותיו האמיתיים כילד. ילדים עם פלאפון על האוזן מרגישים שהם מקבלים הרשאה וכוח של מבוגר, הגבול ביניהם למבוגרים מיטשטש: הם משתווים למבוגרים, בכוחם, ביכולתם, הסדר הטוב בין מקומו של ילד ומבוגר קצת מתבלבל להם.

אורח מבית ספר אחר, ילד בכתה ג', בחצר ביה"ס ביקש שאעזור לו לקשור את שרוכי הנעליים שלו. עזרתי לו בנעל אחת והוא אמר שהוא לא יודע איך קושרים, שאקשור לו גם את הנעל השנייה. לצוואר שלו היה קשור חוט עם פלאפון. כל הצעצועים והבובות שהיו קשורות לחוט נראו לי כבדים על הצוואר הדק הזה פי כמה וכמה מהפלאפון הזעיר, דור שלישי. כשהתרתי את הקשרים קצת פטפטתי אתו...עם הילד הרך כגוזל שדיבר בשקט ובמבוכה. רבע שעה מאוחר יותר הצטרף לפעילות עם ילדי הכתה שלנו, שעבדו בחצר. בקשתי מהילד הרך, האורח, שהיה עסוק בשיחה בפלאפון שלו ושהה בחברת הילדים, שישמור את המכשיר בכיס, אחרת לא יוכל להישאר אתנו. אמנם אורח, אמנם אין לי כל סמכות עליו ובכל זאת, ילד מול מבוגר, כדוגמה לעניין,

מעניין מאוד היה לראות ולשמוע אותו עכשיו: נימת הדיבור שלו, חוזק קולו, כל דמותו נדמה היה שנטבלה בסגנון חדש ואחר לגמרי. הוא העז לעמוד מולי, לא כמו קודם, ואמר לי: "מה אני צריך כדי שתסכימי שאני אדבר? אה? אם אני אתן לך 100$ תסכימי?" 

חוויתי גם מילדים אחרים בבית הספר שעם פלאפון ביד אזרו אומץ להתחצף, להעז יותר להתמקח, להתעלם. הפלאפון כובש את מקומם של החוקים הידועים והמוסכמים כשהוא נוכח. ודאי גם אתם חווים את עקשנות היתר של הילדים שלכם, הנחרצות, קוצר הרוח, חוסר הקשבה, דעתנות בלתי מתפשרת, סף תסכול נמוך ורצון למימוש מיידי כשהם מנהלים דיאלוג או מקבלים החלטות והצד השלישי הוא הפלאפון.

   

פלאפון בידיו של ילד צעיר יוצר בלבול ואשליה למקומו כילד. האווירה שהמכשיר מביא אתו מעוותת קנה מידה, משנה את עוצמת תפיסת העולם, את קבלת סמכות ומשבשת הלך רוח נכון הכולל את כל מה שציינתי ברשימת הוידוי בהתחלה.

לפני זמן מה התבוננתי בצהרי היום, בילד בחצר ביה"ס, פלאפון על אוזנו, מדבר זמן   לא קצר בפלאפון תוך כדי הליכה מצד לצד, הלוך וחזור, הלוך וחזור, אוטם את אוזנו השנייה, קצת מכופף, מנותק אל תוך השיחה, חוזר על מסלול ההליכה בקצב אחיד. אם מצעפים קצת את העיניים נדמה שרואים מחווה ותנועה של איש בן חמישים, מכונס ומרוכז בשיחתו ולא גוף ותנועה החיה בילד בכתה ג'.

להחזיק פלאפון ביד משמע להחזיק במנדט. מבוגר שמנהל כבר עסק או משפחה "הרוויח" מעצם התבגרותו את הקצב, את הזמינות הבלתי פוסקת ללא רווח ונשימה, את האקסלוסיביות לחוש את העולם כקטן, קרוב ומושג דרך הפלאפון, ואת העצמאות וקני המידה השונים כל כך, שגם אנחנו כמבוגרים חווים במודע או לא במודע ככאוטי.

הפלאפון מאפשר לילד לנהל  את חייו , כשעדיין הוא לא ראוי לתפקיד הזה.

הפלאפון הופך את העולם מאוד נגיש עבורו, הופך להיות כלי מתווך  במקום ובמקרים שעדיין ראוי שאדם מבוגר ישמש לו בתפקיד הזה. קיצור הדרך הזה בין הילד ובין העולם אינו מבסס באופן נכון והדרגתי את חווית העצמאות שראוי שתיבנה לאט ובסמכות מבוגרים.

השימוש בפלאפון עלול לטשטש, להחליש את סמכות המבוגרים. לא פעם בחצר בשעה 13:00 ראיתי ילדים צעירים שיש להם פלאפון, משתמשים בו כדי לפתור בעצמם את הבעיה שלהם בהסעה. הם מתקשרים לאמא/אבא להתייעצות, או במקרה אחר ילדה לא עלתה להסעה כי כבר התקשרה לשכנה (השמורה למקרי חירום) וסידרה לעצמה הסעה. הפלאפון הופך להיות מתווך במקום המורה, במקום תורן הסעות. המורה ליד הפלאפון שוב אינו כתובת לבקשת עזרה של הילד, עם הפלאפון הוא ניגש באופן ישיר לעולם. 

באחת ההפסקות הגדולות ב"זומר" על מדרגות הבניין השני, הייתי עדה לשיחת טלפון שניהלה ילדה בכתה ד', מהמסלול המקביל, עם אמא שלה ששוהה בחו"ל, דרך הנייד שלה. אח"כ היא ניגשה למורה שלה וסיפרה לה שאמא אמרה ושאלה אם...כך ..וכך....והמורה ענתה ואמרה שתגיד לאמא שלה ש....כך וכך....והילדה שוב התקשרה ודיברה עם אמא שלה ושוב סיפרה למורה. לא משנה הנושא או הדחיפות של השיחה...מעניין להסתכל במערך הכוחות שיש כאן בין הילדה ושני מבוגרים. הילדה הייתה צריכה משהו, דבר מה הטריד אותה, רצתה תשובה או לארגן לעצמה משהו  והמכשיר בידה זמין ככלי לנהל את חייה. היא יזמה ותיווכה בין שני מבוגרים שניהלו דרכה שיחה. היא המפיקה, המנהלת בדרגה ראשונה את ענייני חייה, היא קבעה את העיתוי וניהלה את השיחה בין שני אנשים מבוגרים ו"סגרה עניינים". עולם הילדה ועולם המבוגרים מאוד מטושטשים כאן. מי מנהל באמת את ענייני הילדה אם היא מקבלת את הכוח לנהל את ענייניה... מי מוביל את מי?  

ילד שנושא פלאפון אצל חבר שלו, הוא זה שיתקשר, יזום, ינהל מהלך. לפעמים דרכו אמהות ינהלו שיחה והילד גם יחתום את השיחה שניהל עבור עצמו. לפעמים אחרי שקיבל תשובה מאמא של....שהיא לא תוכל להסיע אותו יותר מאוחר- ועליה להחזיר אותו בזמן שנקבע, הילד עם הפלאפון כבר יערוך את כל הבירורים הנחוצים לצרכיו, אולי יתקשר לאבא של... ישכנע ויתכנן את כל המהלך שיאפשר להסיע אותו חזרה יותר מאוחר. כל זה לפני שהספקתם להחליף מילה עם אמא של....תספיקו לקבל מהילד הצעת חבילה שמתארת לכם כיצד אפשר להחזיר אותו היום הביתה ב- 20:30  במקום ב- 19:00. סצנה מוכרת ובנאלית לכל כך הרבה הורים.

ילד ללא פלאפון, למשל, ייאלץ לגשת לאמו של הילד אצלו הוא מתארח, יביע את רצונו ואם זה מתאים, היא תתקשר לאמו, והן ינהלו דו שיח ברמה ראשונה על העניין. במקרה הזה הן מנהלות את הילדים באופן ברור יותר. היררכיית ניהול החיים יותר בריאה ויותר נכונה בגיל של הילדים שלנו.

לא ארחיב, אבל אעלה גם את חוויית התלישות וההתנתקות של הילד מהעולם ומהסביבה המיידית בה הוא נמצא, כשהוא מדבר בפלאפון. הילד חווה את עצמו וגם מעגל האנשים סביבו חווים שהוא "יוצא החוצה"- מעבר למקום ולחוויה בו הוא והם נמצאים, לעולם ולהוויה אחרת. בן רגע אותו ילד אינו יכול לשמור או להיות חלק מהמחויבות להתרחשות האמיתית סביבו. זה לא דומה לחוויה שילד, למשל, קורא ספר או משחק עם עצמו, אז הוא מכונס בתוך עולמו ובפנימיותו. הפלאפון יוצר דלת לעולם חיצוני מקביל אחר. אפשר לראות את זה בבירור בנסיעות באוטובוס, בטיולים ובנסיעות לבריכה כשילדי כתה ג' במסלול השני עדיין היו מורשים להוציא פלאפונים. קבלת הסמכות שלהם וההיענות שלהם במקביל, מפוזרת ובוהה. הם מתחלקים בין שני עולמות. עוד דבר שמחליש את הנוכחות הנכונה והבריאה של ילד.

חווית הזמן האופיינית בגיל צעיר, הולכת לאיבוד אצל ילדים שפלאפונים צמודים אליהם כל הזמן. ילדים שמחזיקים כנוהג בפלאפונים מחזיקים כוח שאין להם באמת וודאי לא בשל בהם, הם מחזיקים חופש שעדיין הם לא ראויים לחוות אותו ועדיין לא בשלים לו.

חווית החופש והמנדט לנהל את עצמי קשורים גם בחוויית הזמן.

ילד שבדרך מהחוג שלו, מתקשר תוך כדי הליכה ברחוב לחבר שלו מהפלאפון, כבר חי איזשהו קצב זמן חיים של מבוגר. לילדים יש חוויית זמן שונה שהיא מאוד חשובה להוויה שלהם, היא נרכשת לאט לאט ובמעגלים. בהתחלה היא מופשטת ועם השנים היא מתבהרת דרך סדר היום שלהם, ההרגלים, הצרכים הפיסיים, אירועי השבוע הקבועים שמכתיבים תחושת זמן לימים. ההכרות עם השעון ועם קצב השעות היא עוד שלב ביכולת לאמוד זמן, להבין את הזמן דרך פעולות החיים, דרך החוויה הפיסית, החושית, הנפשית בעולם – אלה מעצבים קנה מידה.

מתאים יותר שאותו ילד יחזור מהחוג לביתו ומשם יתקשר לחבר שלו. תשאלו, מה זה משנה...הרי הוא יחזור אחרי רבע שעה הביתה ויתקשר משם... אז מה ההבדל?

ההבדל, שאנחנו מבוגרים והוא ילד. לא כל מה שמבוגר עושה וזה נורא טוב ונוח ויעיל עבורו, מסמן שזה יהיה נפלא גם לילד. אין עדיין הצדקה שהנוחיות והמיידיות הזאת, שאנחנו המבוגרים זוכים לה ונהנים ממנה מעצם עצמאותנו המלאה, תהיה מנת חלקו של ילד בכתה ג', ד', ה'. הצורך של ילד לחזור הביתה כדי להתקשר מכתיבה לו פעולה היוצרת לו סדר יום. רצף פעולות עבור הילד הן חשובות והכרחיות, עדיין לא נכון שיתחלק בין הרבה פעילויות בבת אחת ובוודאי לא ראוי שיצמצם את פעולותיו ביעילות של איש עסקים. פעולות הנעשות זו אחר זו - הן חייו.

במילא הילדים היום נושאים יחס מודע מידיי ל"זמן" החולף, יש להם רצון "לייעל" את הספק הפעולות בתוך זמן נתון (השפעתה של התרבות שמקצרת תהליכים והשפעת הנטייה שלנו). אני חווה ילדים שהם "יעילים", שלחוצים ממשימה זו או אחרת כי – "אין להם זמן". אמנם בגיל הזה, משבר גיל 9, יש התעוררות חזקה למימד של הזמן והסופיות בחיים, אבל עדיין, בתוך חוויה של עשייה, זה מצער אם הילדים יאבדו את היכולת להיבלע בזמן, מצער אם יאבדו את "תחושת הנצח" כאשר לא יוכלו לשקוע/להתמסר לחוויה...כאשר אלמנט הזמן מעורר אותם.

נוכחות הפלאפון מדגישה ומגבירה עבור הילד את חווית הזמן של עולם המבוגרים - טרם זמן.   

הילדים הצעירים עדיין לא יכולים לשאת ולתמרן את הכוח העצמאי שניידות הפלאפון מאדירה בה את בעליה, הילדים עדיין לא חוו ניסיון חיים אמיתי בעולם, כדי לשאת את אי-הסדר, אי-הקצב, המהירות, אי-הנשימה, אי-הגבולות הטמונים כמהות קבועה בשימוש בפלאפון.

אני זוכרת את המעמד החדש והמשונה שהפלאפון נתן לי כשרכשתי אותו לראשונה. תחושה ואווירה חדשה של נוחיות וקלי -קלות בחיים. באמת מתאפשר מרחב חדש וחוויה שדברים נהיים מושגים וקלים יותר. תחשבו על החוויה שלכם כשרכשתם מכשיר חדש ומשוכלל (קרה לכם בטח כבר מזמן...) כמו GPS ...

צריך לשים לב שהדברים שאנחנו מרשים היום לילדים שלנו לעשות, לא נתמכים מאוד על ידי הפלאפון. זה די רע לתלות בפלאפון את האומץ או הביטחון של ילד לעשות דבר מה.

לפני כמה שבועות כשעוד ירדו גשמים, התלבטתי מאוד אם לקצר את דרכי בנסיעה דרך שבילי בוץ במרחב של שדות חשוכים אל אירוע משפחתי. בני דודי שצלחו לפניי את קיצור הדרך, עודדו אותי לבחור בדרך הקצרה, ולהגיע תוך רבע שעה ולא להקיף דרך הכביש הראשי בנסיעה של שעה. לי לא היה שום גרם של אומץ להיכנס עם צמיגי הרינו קליאו שלי להרפתקה בוצית, בשדות, בחושך. הם הפצירו בי..."מה הבעיה, את עם פלאפון, מקסימום תתקשרי ונבוא לחלץ אותך".. נסעתי דרך השדות, בלי אומץ ובלי לחבב את עצמי על ההחלטה. מידי פעם הסטתי את מבטי למכשיר הקטן שהיה מונח על המושב לידי, כמה מטריד אך אפקטיבי שלא צריך אומץ, הפלאפון אכן הצליח להעניק לי תחושה שגדוד פרשים שומרים עליי מאחוריי ומצדדיי....

תחשבו כמה דברים בחיים שלנו כבר לא נעשה ולא נעז לצאת לקראתם בלי הפלאפון...בעובדה הזאת חוץ מסגנון חיים נוח טמונה גם חרדה ותלותיות. 

כמה דברים לא ניתן לילדים שלנו לעשות בלי שיתלווה אליהם פלאפון? ...ואם זה לא בגלל שאנחנו כבר ממהרים להאציל עליהם סגנון חיים, זה ודאי מחבר אותם לחרדה ותלותיות.       

ניקח לדוגמא את הנסיעה לבד באוטובוס, עצמאות שכבר כמה ילדים מהכיתה התנסו  בה השנה ואני מניחה שזה דבר ששנה הבאה אולי יתנסו בו עוד ילדים.

אם תרגישו שהילד שלכם עדיין לא ממש בשל לנסוע לבד באוטובוס, או ללכת ברגל לבד כברת דרך מסוימת, אם תרגישו שעדיין אתם לא סומכים עליו, אבל מאפשרים את הניסיון הזה – בתנאי והודות  לפלאפון שאתם מצמידים אליו בנסיעה....סימן שההחלטה להרשות לילד לנסוע לבד לא נכונה, עדיין מוקדמת, לא לכוחותיו. שמעתי הורים אומרים "טוב, אם יש לו /לה פלאפון אז אני שקטה", "ככה הוא מתקשר, אז אני רגוע שהוא לא נתקע". נכון, זה ברור שזה יוצר שקט נפשי, אמנם לילד יש עוד דרך לפתור בעיה. 

האומץ שמעניק הפלאפון לילדים הוא תמיד על חשבון וקצת במקום האומץ והכוחות שכן נמצאים ב"מאגרים" של הילד.

ילד שעומד להתחיל לנסוע לבד באוטובוס צריך להיות בשל לדעת לפתור את הבעיות שהוא עלול להיתקל בהן. הפלאפון, כברירה הממלאת את מקום תושייתו של הילד, הוא תחליף גרוע. 

אם נסעתם אתו במסלול התחנות וכתרגול אפילו ירדתם בתחנות הלא נכונות...פעם תחנה לפני או אחרי תחנת הבית, אם עברתם אתו על האפשרויות לפתרונות...לדעת לחזור ברגל תחנה אחת, לדעת לאתר את מיקום התחנה הבאה, לדעת אילו כבישים כן או לא לחצות, זה תחליף לתלותיות בפלאפון. כשהילד ילמד לחצות כביש לבד ויבין שחוזרים עם אוטובוס הנמצא מעבר לכביש, וילמד במקרה של בלבול, איך וממי כן או לא לבקש עזרה, להיכנס למשל לחנות מסוימת ולבקש להתקשר (ולא מאדם ברחוב שיש לו פלאפון!).  אפשר לעשות חזרות, פעם פעמיים תחכו לו בתחנה ותראו שהילד ירד במקום נכון, תראו שהוא יודע להתרחק מסף המדרכה....וכו'. 

ואם אחרי כל זה אתם חרדים ועדיין לא סומכים על הילד שיעמוד במסע הזה ללא פלאפון- מה גם שפלאפון במילא עלול לבגוד: לא לפעול, להישכח, להיגנב, הבטרייה נגמרה, בטעות נלחץ מקש השקט, מקש נעילה. הפלאפון אם הוא מונח בתיק, מוטב שמבחינתכם יהיה מונח כאמצעי בטחון אחרון, בגיל הזה טוב שיהיה מונח כקישוט, כקצפת על המיומנות האמיתית של ילד לעשות לבד את הדבר שהוא עושה עתה בעולם.

כשאתם בטוחים ביכולתו ובאמת סומכים עליו, אתם מאפשרים לו לעשות משהו בביטחון, אתם יכולים לתת לו הרגשה שיש הצדקה אמיתית לכך שאתם מעריכים את האומץ והעצמאות הטרייה שלו לעשות את הדבר הזה.

ואם עדיין אחרי כל זה קשה לכם לשחרר את הילד לנסיעה לבד, והפלאפון הוא בבחינת גדוד השומרים של הילד, כנראה שעדיין לא כדאי ועדיף שלא ייסע לבד באוטובוס. אולי פעם או פעמיים בשבוע  אפשר להתרגל לנסיעה כזאת באופן קבוע עם חבר נוסף.

לטעמי בגיל הזה, כל דבר שאתם מרשים לילד שלכם לעשות, ויכולים לאפשר לו בלי חגורת הביטחון של הנייד הצמוד אליו, נכון וראוי. מקומות בהם נפערים סימני שאלה וחששות – והפלאפון הוא המגשר עליהם, כנראה שהילדים נושאים ועושים משהו שעדיין לא בשלו אליו. 

תנסו להיכנס לעורו של ילד שנוסע לבד באוטובוס בלי פלאפון. החוויה שלו, שהוא באמת לבד בתוך העולם (במובן החדש והמרגש), החוויה שהוא נשען באמת רק על כוחותיו שלו, על ניסיונו שרכש לקראת הנסיעה הראשונה הזאת, שהוא צריך ובאחריותו וביכולתו לפעול נכון במהלך הנסיעה. הילד הזה בעצם נרתם באמת להוביל את עצמו באתגר הנסיעה לבד. אז  יבוא הביטחון העצמי, המפגש העצמאי עם העולם יותר עוצמתי. הילד באמת יכול בסיטואציה זו לזהות ולסמוך על כוחותיו החדשים באופן מוחלט, בתנאי שהאתגר תואם לו. נסו להיכנס לעורו של ילד שנוסע לבד באוטובוס ומחזיק בידו את הפלאפון שלו, ובעצם מחזיק בידו את ידיהם של אמא ואבא, מעין נוכחים- נפקדים, מחזיק בידו את החששות וסימני השאלה שהפלאפון אולי יפתור, כוחות הגוף, הנפש, קנה המידה ואפילו ההנאה בלהיות לבד בעולם מתכווצים אל תוך האגרוף, שם מונח הפלאפון. הפלאפון כובש משהו מהיכולת של הילד לחוש את האומץ או את הביטחון בכוחותיו. המכשיר מאוד קטן אבל מצוי שם כמלווה גדל גוף, מתווך ענק – שעצם נוכחותו כובשת את כוחות הילד להישען עליו.          

חשוב שהצעדים העצמאיים שהילד עושה לבד בעולם, כמו נסיעה לבד באוטובוס,  יקרו תוך כדי חוויה מלאה ושלמה של הילד את עצמו, שירגיש באופן אמיתי איך כוחותיו לעשות דבר מה מצויים באמת ברגליו שלו. אם ניתנו לו הכלים הנכונים ונעשו התרגולים המכינים והוא רכש, דרך הפיסיות שלו ותכונות הנפש המלאות שלו, באופן לא מדומה את האומץ לנסוע באוטובוס, ההעזה שלו נכונה, טובה וגם מעוררת בכם בטחון לאפשר לו את הדבר. בעיקר זה שהוא חש שאתם סומכים עליו.

הפלאפון מאמן את הילדים לרצות ו- להיענות, דיקטטורת ה-"עכשיו!". ההיכרות וההבנה של הילדים שהפלאפון במהותו מאפשר לעשות "זיגזגים", כלומר מאפשר לשנות ברגע האחרון תוכניות, הן בעוכרי הילד. האיכות הכאוטית שהפלאפון מעניק, טובה ונפלאה לעולם המבוגרים- החופש לשנות החלטות, להיות נתונים לחשקים  שמשתנים, אפשר ברגע האחרון לאחר, לשנות, להתחרט, להתמהמה, להתלבט, להשאיר דברים פתוחים, להודיע...

אבל גם ילדים בשימוש הפלאפונים נהנים מקרוסלת האפשרויות האלה ובעיקר נפגעים מכך, מוטב שהיו רחוקים מלטעום ולהתנסות באווירה, שמבלבלת וגובה גם מאיתנו המבוגרים מחיר.

האיכות הזאת, שמאפשרת מידת מחוייבות לא קבועה, פוגשת את הילדים הצעירים במקומות הכי לא בשלים המפתחים ויוצרים קוצר רוח, סף תסכול נמוך, כעסים וחוסר סבלנות. האיכות הזאת גם פוגעת באיכות הנפלאה שנקראת "ציפייה". חלילה לילדים לאבד את הקסם ב"לצפות". הפלאפון מאמן את כולנו לקבל מענה – מהר ומיד.     

כמה וכמה פעמים בחווה, בסוף היום, ילדים התמקחו בסערה/פרצו בבכי או בהתקף זעם, כי לא הסכמתי לתת לפלאפון שלי להיות לרשותם, כדי להגיד לאמא שבעצם כן או לא תאסוף אותם, כי הם רוצים ללכת לחבר זה או אחר (תראו כמה עוצמתי ובלתי נסבל בנפש הילדים שהם לא יכולים לממש פתרונות  כשיש פלאפון – כאשר הוא רק מצוי בסביבתם, ועדיין מדובר בילדים שלא מורגלים ושלא נושאים כדרך קבע פלאפון).

  

לפלאפון נטייה לתפוס את המקום החי של ההבטחות וההסכמים בין הורים וילדים. הפלאפון דוחק את חשיבות כובד "המילה" שנאמרת ומחייבת את ההורה והילד. ברצף של שעות, כשילדים והורים לא מתראים ויכולים באופן הדדי "לפרוץ" בזכות הפלאפון בכל עת, כל אחד למרחב של השני, כוחו של הפלאפון כובש את מקום ההסכמים שנאמרים ונקבעים מראש. שעת ה-ש' האולטימטיבית הזאת שנקבעת, שבשעה מסוימת הילד יחכה לאמא בפינת הרחוב, נעלמת  עבור הילד, והופכת להיות תלויה, זמינה לשינויים ומתנדנדת. הברית הזאת שהילד התחייב לעמוד בה, להיות בפינת הרחוב בשעה שבע, בעידן הפלאפונים כבר לא בראש הפירמידה.

לסיכום:

כמו במשחק מונופול, כל ילד יודע שהוא לא יקבל פתאום עיר משלו בחינם. צריך לזרוק קוביות, ללכת, לשלם, לקנות, להפסיד, לשבת בתא המאסר, להפסיד תור, לקנות בניין אולי גם נמל.... כך ראוי לקבל עיר משלך. להיות בעל עיר.

אני מזכירה בתמצות את טעמה של האווירה העוטפת אותנו כשמכשיר הפלאפון הוא חלק יומיומי מחיינו: אני מזכירה את אורך פתיל הסבלנות והציפייה שהוא מעצב, את האומץ המלאכותי שהוא יוצר, את האופן שהוא "מנהל" והבחירות הרבות שהוא מאפשר, האפשרויות המבלבלות שהוא אוצר, משבש בזמינותו את אומדן המציאות ואת קנה המידה של העולם, הכול קרוב, הכול מושג. יוצר קצב חיים ומושגי זמן מופשטים. 

כל הדברים האלה כמה טוב שיהיו רחוקים עדיין מרחק רב מהילדים הצעירים שלנו.

 בברכה, שלומית

חזור | לראש המסך