אנתרופוסופיה בישראל

מלבוש מלודי מנצנץ לשפה העברית

אריה בן-דוד

אנסמבל האוריתמיה ירושלים: "הצבי ישראל – אור, כאב, צחוק"

תרגום של בקורת מאת אכים הלמיך שפורסמה בעיתון "הגיתהאנום" 2000/ 31 – 30; עם התכנית עליה מדובר הופיע אנסמבל האוריתמיה ירושלים בארץ ובחו"ל. הופעת הסיום הייתה בגיתהאנום בשוויץ, כחלק מהכנס העולמי על האיזוטריקה של הדתות (ראה דיווח של אודי לוי במהדורת חורף2001- 2000).

במופע השתתפו האוריתמיסטיות – אסנת אפיק, קרן ברמפוב, ריטה גליזרמן, קתרינה קניפינג וג'אן רנק.

המסך הסגור היה טבול באור צבעוני, הקהל ישב בסקרנות מתוחה באולם, הגדוש של בית רודולף שטיינר בברלין, כאשר כבה האור וחשיכה השתררה סביב. "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ..." המילים העבריות הראשונות של התנ"ך מצטלצלות בעוצמה דרך המרחב. כעת, על הבמה שהוארה בהדרגה נראית האוריתמיסטית הישראלית מירושלים. זה לא רק החושך של ראשית העולם שמרתק את הצופים, גם זכרון החלק החשוך ביותר של ההיסטוריה הגרמנית עובר דרך נפשי כאן בברלין ונוגע בליבי שוב ושוב במהלך ההופעה.

התכנית מותחת קשת רחבה: מספרת על ראשית בריאת האדמה, על המלך הראשון של ישראל, שאול, על דוד המלך המהלל את האל ועד לשירה הישראלית המודרנית המתייחסת גם אל גורל העם העברי וייחסו אל העמים האחים. מרגש ומלא משמעות הוא השיר "הצבי ישראל" מאת אריה בן-דוד המשתתף באנסמבל כקריין וירטואוז. יצחק וישמעאל האחים הבלתי שווים: מי נושא את ירושתו החוקית של האב אברהם? כאחים אויבים – כפלשטינאים וישראלים עומדים הם היום זה מול זה. אז זכה אברהם על-פי פקודת האל להקריב אייל במקום את יצחק, אך כיום?..."אייל בסבך איין" נאמר בשיר. אריה בן-דוד אינו רק קריין רגיש אלא גם צייר מוכר שתמונותיו מזכירות את שאגאל ונולדה.

על תכנית אוריתמיה טובה להיות מעובדת ביסודיות כמו קומפוזיציה. בהופעה זו הטקסטים מהחלק הראשון מושלמים עם מוסיקה של באך (פוגה וסרבנדה) ומלחינים יהודים מודרנים. ואיך הייתה נראית תכנית, במיוחד מישראל, ללא הומור, הומור יהודי? אין דבר כמובן המשחרר יותר, המבטא אמת כה גדולה. ונכון, באידיש הכל נשמע עוד יותר מצחיק. וכך לאחר החלק הראשון מלא העוצמה באה הקלות המשחקית של החלק השני והסונטינה בסול מינור המופנמת מאת שוברט סוגרת את המעגל, מחברת בדרך מהורהרת את שני החלקים יחדיו.

עוד משהו על השפה: זו הייתה החלטה נכונה לחלוטין להקריא את כל השירים בשפה העברית וכך גם להעביר שפה זו בדרך אוריתמית. עברית היא שפה שברובה עיצורים וכאופיים של העיצורים חזקה, איתנה ולעיתים קשה. בהקדמה לערב נתנה המנהלת האומנותית של האנסמבל ג'אן רנק (ילידת ארה"ב) הסבר מעניין להצנעת התנועות (ווקאלים) בכתב העברי: כיוון שעקב כבוד האל נאסר על העברים ליצור צלם אלוהים, הם גם נמנעו מעיצוב אותיות (תמונה, צלם) להגאים המבטאים את רגשות הנפש בפנימיותו של האדם, כי בו חי גם האל.

אך כעת לאוריתמיה עצמה! זו הייתה חוויה מיוחדת לראות את השפה העברית החזקה מבוצעת באוריתמיה. האוריתמיה זיכתה את העברית במשהו מיוחד. דווקא מכיוון  שאני, כמו מרבית תושבי העולם לא מכיר את השפה העברית הונחתי על-ידי הצלילים ולא התוכן, דבר שאיפשר תשומת לב מיוחדת לקשר בין תנועה וצליל. השפה העברית קיבלה דרך האוריתמיה מלבוש מלודי מנצנץ ש-כך חשתי- השלים אותה, עם החלק התנועתי (ווקאלי) מלא הרגש.

גם לאוריתמיה היה עבורי אופי מיוחד. המנהלת האומנותית ג'אן רנק בלטה בגודלה מול האחרות ובקטעים מסויימים בחלק הראשון נראתה "על-מינית". תנועתה האוריתמית הייתה חדורה בייסודיות ואובייקטיביות, בהירות גדולה והחלטיות בלתי מעורערת, כמו-כן, אם מותר לי להשתמש בדימוי-הפעולה של אל העברים. האוריתמיה של ג'אן רנק לא נשארה כמחזה מוגבל על הבמה אלא מילאה את כל האולם והשתרעה אל הרבה מעבר. דימוי נוסף: לאוריתמיה שלה הייתה עוצמה קוסמית.

שלוש האוריתמיסטיות הישראליות הצעירות דיברו אלי דרך דימויים אחרים. כאן הופיעו בתנועה ביטויים של הכוחות האתריים מעולם הצומח, זרם החיים המיימי. כוחות עיצוב: בונים, שוהים, נעלמים ומתעצבים מחדש. משהו מלא חיים וחדוה הורגש דרך נשים אלה ואוריתמיה זו, בשילוב עם רמז סובייקטיביות שאף פעם לא חרג להגזמה. במיוחד כאשר כל חמש האוריתמיסטיות היו על הבמה נוצר תצליל של זרמי האנרגיה השונים והתפתחה דינמיקה מאוד מיוחדת וייחודית. אצל האוריתמיסטית החמישית בקבוצה בלט לי האלמנט של כוח הרצון באוריתמיה. כך נוצר בלהקה בדרך ראשונית מיזוג בין הבהירות הרוחנית וההחלטיות לבין הביטוי הנפשי.

מן הראוי לציין במיוחד את הפסנתרן הוירטואוזי קלרק רמינגטון ואת הכנר הרגיש במיוחד אלכסנדר ליברמן. במלודיה החסידית שליברמן ניגן בחלק השני של התכנית בא לידי ביטוי בדרך אינטנסיבית מאד העומק הנפשי של כאב ושמחה שחיים ביהדות. גם כאן התברר שוב, כמו בחלק הראשון שההופעה כמכלול הייתה קומפוזיציה מחושבת להפליא, כי גם הומור יכול ליפול לעליצות חסרת משמעות, או, כמו כאן – לזכות בתוספת עומק. רק אנשים יכולים, דרך מפגשים להתמיר כאב שנחווה. האמנויות, במקרה זה מוסיקה, דיבור ואוריתמיה פותחות את הנפשות לקראת אפשרות זו.

הצבי ישראל
הצבי ישראל לא ידע שם;
שמע ישראל, עד ישמע אל.

צחק אברהם אבי בן הגר,
צחק הגר בן הגר והגר;
צמא השיח תחתיו בן הגר,
צמא הגר, תחת שיח גר.

הצבי ישראל לא ישמע אל!
איך נופלים בני שם
ואיל בסבך
אין.

חזור | לראש המסך