אנתרופוסופיה בישראל

 




ה"פצע" והקהילה החדשה

דני  אמן

"בצדק ניתן לומר כי כדי לרכוש לעצמו חרות על האדם לעבור דרך ה"פציעה" של אמפורטאס, להכיר את אמפורטאס בתוכו, כדי שיוכל גם להכיר את פרסיבל." (ר. שטיינר)1

עלינו לרכז את מבטנו בדמותו של אמפורטאס המלך הפצוע. לפצע יש תמיד אופי אישי מיוחד, מעין טביעת אצבע של כל אדם. בתוך הפצע מסתתרת תמצית קרמאטית של סבל ורוע המנווטת את חיינו מן הלא מודע. כל פצע נבנה על שקר קיומי: אצל אחד זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מאשים את כל הסובבים אותו, השני בונה לעצמו קבוצה שבה נמצאת כל האמת והשלישי משוכנע שאין לו אפשרות להצליח בשום דבר. האדם המודרני חווה את עצמו יותר ויותר כאדם פצוע1 ובאותו זמן מתגברים הכוחות אשר שואפים לטשטש את המציאות הזו. אנו חווים קול פנימי אשר נאבק בכל כוחו להסתיר את הפצע2. חשיפתו של הפצע נחווית כעמידה עירומים מול העולם, חסרי הגנה, חשופים. מתגנב לשם גם החשש כי האחרים ישתמשו בפצע החשוף נגדנו; כאן אנו נדרשים לפתח אמון3, לא מתוך תקווה כי אף פעם לא יכזיבונו, אלא מתוך ידיעה כי הדרך כוללת את נתינת האמון וגם את אותם מקרים בהם האכזבה היא בלתי נמנעת. חשיפת הפצע של האחר מהווה איום, יוצאת ממנה תמיד קרן אור המאיימת לחדור ולהעיר את המחשכים הכמוסים שלנו עצמנו. המפגש של "פצע" מכוסה עם "פצע" מכוסה הוא מפגש של עוורון, אי הבנה וקונפליקט.

בדרך הרוחנית האדם שואף לפגוש את הכפיל שלו ולא לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו4. ההתעוררות במפגש האנושי שעליה שטיינר מדבר5 היא קודם כל התעוררות לפצע.  השאלה שפרסיבל שואל את המלך הפצוע היא הזמנה להציג את הפצע ברבים. זוהי הזמנה לתמונה עתידית חדשה של קהילה. מתוך נפש התחושה אנו בונים תמונה של קהילה שבה יש חום טבעי, חיוך, נחמדות והרגשת חברותא. מתוך הנפש השכלית אנו בונים תמונת קהילה שבמרכזה החיפוש המשותף אחרי האמת6, מתוך נפש התודעה עולה תמונה של קהילת ה"פצועים". קהילה אשר בה, מתוך נטילת סיכון פעם אחר פעם חושף האדם את כאבו וחולשותיו ומזמין את חבריו לשאת את פצעו יחד איתו.7

קהילה כזו מציבה אתגר חדש לכוחות האהבה של האדם, ליכולת לשאת את פצעו של הזולת.  האדם אמור להפוך ולהיות ההירארכיה העשירית, ההירארכיה של חופש ואהבה, לכזה הוא יעשה רק מתוך התמודדות עם הרוע, רק מתוך גילוי מתמשך, נדבך אחר נדבך, כל פעם של שכבה נוספת של רוע ואנוכיות בתוך עצמו. ה"פצע" במהותו הוא מעין חור שחור, ישות השואבת לתוכה את מה שהיא זקוקה לו מסביבתה. חשיפת הפצע היא עמידה מול האנוכיות במהותה הראשונית והקמאית ביותר. לעיתים נדמה כי הקריאה הזו נשמעת בצורה ברורה יותר מחוגים לא אנתרופוסופיים מאשר מאלו האנתרופוסופים. קל להיתפש לאשליה כי הדרך אל אור העולם היא עשירה ורבת עניין ואילו הדרך אל החושך הפנימי היא קצרה ולא מעניינת. החיוביות והפתיחות8 שאותם מציע שטיינר לתרגל בתרגילי ההכנה נתפשים לעיתים באופן סטאטי מדי, כל צעד של פתיחות כלפי העולם מגלה לנו עוד היבט של רוע בתוכנו כאשר זה מציב אתגר חדש לחיוביות. בפעילות האנתרופוסופית אנו ניצבים מול הפיתוי של הנפש השכלית, להפוך את העיסוק באנתרופוסופיה לעיסוק בעולם סגור, לתנועה ממושג למושג. הקריאה של זמננו היא להעביר את משקל הכובד לחיים ולראות את האנתרופוסופיה יותר ויותר כשפה המאפשרת הבנה של החיים עצמם והתמודדות יצירתית עם אתגריהם על פי הדרישה של הרגע. אי היכולת לפגוש את האחר, היא החשש מן המפגש עם המוגבלות והחד צדדיות של עצמנו. החשש הזה עומד מאחורי הטרגדיה של החברה האנתרופוסופית במאה העשרים. טרגדיה זו איננה עדיין מאחורינו.  החשיפה של הפצע האישי והקבוצתי היא תחילתה של הדרך הארוכה לריפוי. רק בדרך זו נוכל לפגוש את האתגר של תקופת התרבות החמישית – ההתמודדות עם הרוע9.

הערות

  1. 7 פברואר 1913  The Mysteries of the East and of Christianity  (GA 144)
  2. ראה הרצאתו של ישעיהו בן אהרון  ב: Psychotherapy and Humanity’s Syruggle to Endure Henriette Dekkers-Appel/ Ad Dekkers/Anna R. Meuss (Editors)
  3. על האמון כאיכות החברתית של העתיד ראה בהרצאה מה: 8 אוקטובר 1922 The Younger Generation (GA 217)
  4. כיצד קונים דעת העולמות העליונים  עמ.138
  5. 27 פברואר 1923 Awakening to Community (GA 257)
  6. על האמת כמחנכת של הנפש השכלית ראה הרצאה מה- 22  אוקטובר 1909 מטמורפוזות של חיי הנפש חלק א' (GA 59)
  7. על נשיאת הקרמא של היחיד ע"י הקהילה ראה הרצאה 11 ספטמבר 1910 The Gospel of St. Matthew (GA 123)
  8. ראה למשל ב Guidance in Esoteric Training  p.13
  9. 25 אוקטובר 1918  From Symptom to Reality in Modern Histort (GA185)

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים