אנתרופוסופיה בישראל

 




על הכפיל

ברנרד ליווכוט*

תרגם: פבלו שוסטר מתוך מאמר שפורסם בשנת 1974. פורסם בחיים האנתרופוסופיים

בעיית הכפיל מציגה אספקטים שונים, ביניהם איך לחיות חיים שלמים איתו, איך להתנהג כלפיו.
בסדרת ההרצאות "ההיררכיות הרוחיות והשתקפותן בעולם הפיסי"  (הרצאה שנייה) מציג רודולף שטיינר את יחסי הגומלין בין האדם לבין הטבע מחד, ובינו לבין הישויות הפועלות מאחורי הטבע, הכוחות המעצבים, המשמרים, התגלויותיהם של חוקי הטבע, מאידך.
כאשר אחת מרוחות החכמה, מרוחות התנועה או מרוחות הצורה (ישויות השייכות להיררכיה השנייה) חושבת או רוצה – מחשבה זאת היא ישות, היא צורה אסטרלית-אתרית בעולם האלמנטרי. הישויות האלמנטריות החשיבתיות מכושפות בטבע, או בתנועה הסיבובית של האדמה והפלנטות, ואנו מכירים את תוצאת הפעילות שלהן כחוקי הטבע; הן מכושפות בעולם שנברא לשרת את האדם, שבו על האדם להשלים את התפתחותו.
כאשר ישלים האדם את התפתחותו הוא ישאיר מאחוריו את צורת החיים הארציים האלה, כמו שבזמנו השמש הקדומה, שבתאי הקדום והירח הקדום נעלמו כדי לאפשר שלבי התפתחות נוספים. האדם הוא שהוצב במרכז התפתחות האדמה, מהרגע שכתוצאה מהתפתחות ה'אני' שלו, הגיע למצב של נטילת אחריות על עצמו. הודות לפיתוחן של צורות הבנה מסויימות, של רגש ושל רצייה, האדם יגיע למצב שבו יוכל לשחרר את הישויות האלמנטריות מתפקידן, ובכך לשחררן מהכישוף שבו הן נתונות בעולם החושים. כתוצאה מתהליך ההתמצקות שעובר על האדמה ועל הפלנטות, כמות עצומה של ישויות אלמנטריות עוברת כל הזמן כישוף, כלומר התמצקות. 
רודולף שטיינר מתאר ארבע קטגוריות של ישויות טבע שעליהן להשתחרר, כל אחת בצורה האופיינית לה.
ישויות הטבע השייכות לקטגוריה הראשונה מכונות באגדות גְנוֹמים, אוּנדינות, אֶלְפים וישויות אש. כשאנחנו מביטים בטבע אנו קולטים לתוכנו ישויות כאלה ואת פועלן; הן תהיינה קשורות אלינו עד לרגע המוות. אז תהיה הבחנה בין ישויות הטבע שנצליח לשחרר מהכישוף ע"י העבודה הרוחית שלנו, בכך שנכיר במסך ה'מאיה' של עולם החושים ובמציאות הרוח – לבין הישויות שאותן לא נצליח לשחרר מכיון שלא הסתכלנו על הטבע אלא במבט חומרני, כמו עינית של מצלמה. הישויות שלא זכו להשתחרר על ידינו תישארנה קשורות אלינו ונפגוש אותן שוב בעולם האלמנטרי כאשר נרד אל האדמה בדרך להתגשמות חוזרת. הן תיכנסנה איתנו להתגשמות הזאת גם אם נחווה את המוזרות של המשא הזה בחיים האלה, ובאותו זמן כחלק מהם. באמצעות חכמה נוכל לשחררן; ע"י חוסר חכמה נהיה מוכרחים לשאת אותן וזה תמיד יקשה עלינו את הכניסה לעולמות העל-חושיים.
תפקידן של הישויות המכושפות של הקטגוריה השנייה היא להכתיב לאדמה את הקצב של יום ולילה. בהיותו חרוץ, שקדן ופורה יוכל האדם לשחררן; עצלותו, בטלנותו וחוסר-המעש שלו יצמידו אותן אליו.
הקטגוריה השניה של ישויות אלמנטריות מכושפות היא זו שתפקידה להוביל את האדמה במעברים בין היום והלילה. בהיותו אוהב-עמל, זריז ופורה יוכל האדם לשחררן; העצלנות, האדישות וחוסר המעש שלו יקשרו אותן אליו. 
הקטגוריה השלישית של ישויות אלמנטריות קשורה למחזור של 28 ימים של הירח, על מילויו וחיסורו. ע"י השמחה שבלב, שביעות רצון ושקט נפשי אנו משחררים ישויות מהסוג הזה. אבל הן תישארנה קשורות אלינו לתקופת חיים נוספת בהיותנו בלתי מרוצים וכהי חושים. 
הקטגוריה הרביעית קשורה לקצב של השמש. כך, ישויות הקיץ מכושפות בדחיסות ובאפלת החורף. האדם יוכל לשחררן אם יטול חלק פעיל בתקופות השנה (חישבו על "לוח השנה לנפש") ויעקוב ברוחו אחר זרימת תקופות השנה, תוך חוויית רגש דתי לנוכח תהליכי הטבע. ולהיפך, נקשור אותן אלינו אם נבלה את השנה בכפירה, רדומים ברוח. 
מה פירוש, אם כן, לשאת איתנו ישויות אלמנטריות השייכות לארבע הקטגוריות הללו, שזרות לנו ובכל זאת קשורות אלינו? הן מהוות משא שמכביד עלינו בנתיב חיינו.
ישויות הקטגוריה הראשונה גורמות לנו לתחושת ריק, אפילו חרדה לנוכח הטבע. חישבו על אלה שאפילו בימי המנוחה אינם מתרחקים אפילו מהרחובות הסואנים כדי לחזור אל הטבע.
ישויות הקטגוריה השנייה מעוררים בנו רגשי פחד; הם גורמים למעין שיתוק של הרצון, התנגדות עמוקה למה שמנסה להיות פעיל.
ישויות הקטגוריה השלישית גורמות לאי-שביעות רצון עמוקה של הנפש, לייאוש, למניעת האפשרות לשמוח באמת ולחוש אושר.
ישויות הקטגוריה הרביעית גורמות לחוסר אונים אל מול חיים דתיים, מעודדות לשנאה כלפי כל חוויה רוחנית ולחומרנות אגרסיבית. 
הקטגוריה הראשונה מהווה מכשול להתפתחות החשיבה, השנייה לרצייה, השלישית בספירת הרגש והרביעית להתפתחות ה'אני' בכלל.
מי אינו מכיר בני אדם שענן אפל ומלנכולי מרחף סביבם, ושהם עצמם סובלים? או כאלה שעוינות אגרסיבית מתגלה אצלם ברגע שרק נרמזת חוויה דתית או רוחנית? או אלה שבהשליכם על אחרים את הכבדות וחוסר האונים שמקונן בקרבם, מאשימים את זולתם או את נסיבות חייהם בכובד ובאפלה שאופפים אותם? 
זהו אספקט אחד של הכפיל. ענני הישויות האלמנטריות תוקעים אותנו, מסרבלים ומדכאים אותנו, בעוד הישויות שהשתחררו מהכישוף מסייעות לנו להעצים את כושרות החשיבה, הרגישה והרציה הרוחניים. ישויות אלה מאמצות יחד צורה אתרית שבמקרים מסויימים עשויה להיפרד מאיתנו ואז להופיע כישות מאיימת ובו בזמן כחלק מאיתנו. בקאמלוקה נשאר גם שריד של חוויות ארציות שלא הוּתמרו לרוחיות.
הישויות הרוחיות שהפעילות הרוחנית שלנו משחררת הופכות חלק מהקארמה שלנו ומובילות אותנו למפגשים שעשויים להביא להרמוניזציה קארמית. אלו שלא משתחררות מצטרפות לכפיל ומעניקות לו את המראה האישי ואיזשהו קיבעון בבעיות מסויימות, שונות מאדם לאדם.
האם אמור התיאור הזה לייאש אותנו? להיפך, ע"י חדירה אל מהותו של השטן מתוך ידיעה, יתאפשר לנו להתחיל לפעול כדי לשחרר את הישויות הכלואות הללו, וגם את עצמנו. בכדי להשיג זאת הדבר החשוב הוא טיפוח רגש של הכרת תודה עמוקה כלפי הישויות הללו שלמעננו כוּשפו בחוקים ובתהליכי הטבע. עקב כך 'תפושות' הישויות האלמנטריות הללו בחומר. כאשר האדם כולא אותן בתת-המודע שלו, בלי להכירן או להבינן, הן הופכות לטרף של אהרימן שינצל אותן כדי לעורר באדם מחשבות, רגשות ואימפולסים רצוניים חומרניים. מסיבה זאת, בתקופת נפש התודעה מתחילות ישויות אלה להתגלות כיצורים אפלים, מתנגדים.
ואף-על-פי-כן ה'אני', מרגע שהוא מזהה את הכפיל ומתמודד איתו באומץ, הוא שייך להיררכיית שמש גבוהה במידה כזאת, שקרינת כוח השמש שלו תפיג את האפלה הזאת ותוכל להוביל את הישויות האלמנטריות חזרה אל מולדתן הקוסמית. כדי להגיע למצב הזה יש צורך באומץ ובלהט כדי לקיים קשר רוחי בינינו לבין הבריאה. כל מה שרודולף שטיינר כתב בספרו "מדע הנסתר" עשוי לסייע לנו בכך.
מה תהיה התנהגותנו כלפי הכפיל במשך חיינו על האדמה?
ניתן להבחין בחיי אנוש בשלוש תקופות בנות 21 שנה כל אחת; מה שנוסף מאוחר יותר נחשב לבונוס. אפשר לאפיין את שלוש התקופות בצורה הבאה: קבלה – ספיגה – נתינה.
במשך 21 השנים הראשונות אנו מקבלים את כל מה שעושה אותנו בני אדם, ההיררכיות הגבוהות בונות את הגוף בשלב העוברי, הסביבה המיידית עושה אותנו לחבר בקהילה של הדומים לנו; חיי התרבות, תוצאה של פעילות בת דורות, מעניקים לנו תמונה של העולם. בשלב הזה הכפיל נוכח אך ברקע, תומך או מציב מכשולים בפני אפשרויות הקליטה וההתאמה של עצמנו.
מקרי הגבול מקרבים אותנו לתחום החינוך המרפא. מה חושבים על האוטיסטים שתחילה לומדים לדבר בצורה נורמלית ומייד, לפתע פתאום ובלי סיבה נראית לעין מנתקים כל קשר, מפסיקים לדבר ומתקפלים אל תוך עולם משלהם, אפוף צללים ובדידות, שבו הם משתעבדים לפעולות מאולצות למיניהן?
במקרים כגון אלה, רק ההבנה העמוקה של המחנך ורצונו לפעול במקום האחר, עשויים להביא לשחרורו של החולה. בחינוך המרפא צריך להתיר את הכישוף שמוטל על כפילו של הילד האוטיסט במקומו; הדבר יושג רק ע"י התמסרות למשימה הזאת מאהבה. אפשר אבל גם למען אדם בוגר לבצע פעולה כזאת, בכך שנאמץ אלינו את כפילו על מנת לשחררו. במקרים קיצוניים עלול קיום הכפיל להיות, אצל מבוגר, הסיבה לפיצול האישיות ואף להלם. תוויות פסיכיאטריות אינן עוזרות הרבה במקרים כאלה; רק אלה שסובבים אדם כזה, מהפסיכיאטר ועד לבני המשפחה והחברים, עשויים לסייע ע"י הבנה עמוקה של ישותו וע"י האומץ להתמודד עם הכאב שבמצב.
ובכל זאת אין בכוונתנו להתעכב במצבים גבוליים כאלה, אלא ובעיקר לעסוק בתופעה הרגילה של הכפיל.
ידוע לנו באמצעות רודולף שטיינר שהאנושות בכללותה עברה את סף עולם הרוח, וכתוצאה מכך חלק מהישות האנושית חייה כבר בעולם העל-חושי. החוויה הראשונה שנחווית היא זו של כוחות הכפיל הגורמות להפרעות הולכות ומתעצמות. התעשייה הכימית בת זמננו ידעה למצוא תשובה למצב הזה ומפיקה רווח עצום מכך. התוצאה של שפיכה על האוכלוסיה של תרופות בכמויות, היא ניתוק בני האדם מחוויית הכפיל – אבל לא ממציאות הקיום שלו. הן לא תורמות לפתרונה של שום בעיה אנושית, לשום התפתחות אמיתית.
פרק הזמן השני של 21 שנים, השמשי, הוא שלב הספיגה. מה שפעל בפרק הזמן הקודם מההיקף עדיין, מופיע כעת כבעיה נפשית. בגיל הזה חווים לאחור את הארועים של תקופת הנעורים, כשנקודת המפנה היא גיל 21. הכפיל מתמזג בחיים הפנימיים של כל אחד, צובע בצבעיו כל בעיה, כל התנגדות פנימית. בכל שלב התפתחותי, של נפש התחושה, של הנפש השכלית ושל נפש התודעה, הבעיות שקשורות לכפיל יופיעו מחדש וייחוו שוב בסבל של העבודה הפנימית. יש לזהות במקורן את תחושות חוסר האונים, הדכאון, הניכור והאדישות, ויש להילחם נגדן באומץ. תמיד אפשר לצאת ולהתבונן בטבע בעיניים פקוחות לרווחה (זיכרו את התרגילים ב"אימון המעשי של החשיבה"). כמו-כן אפשר תמיד להתנגד למצבי רוח עכורים, להיות פעילים על אף תחושות השיתוק הפנימי. במיוחד בתחום החברתי אפשר להיעזר בזולת, למשל ע"י ארגון קבוצות לימוד או תרגילי אמנות משותפים. כך יוכל האחד לתמוך בשני והתוצאה של העבודה המשותפת תוכל להיות טובה יותר מעבודתו של היחיד הבודד.
נניח שבתקופת הביניים הזאת שחררנו ע"י פעילותנו ומאמצינו חלק מן הכפיל. ניכנס אז לתקופת 21 השנים השלישית חופשיים מהנטל הכבד מדיי שמקורו בכוחות הכפיל. כך נתקדם בהדרגה מתקופות הקבלה והספיגה אל פרק הזמן של הנתינה, כאשר נעמיד לרשות הזולת את הפירות של חוויותינו האישיות.
אם נמנענו מהכרה בכפיל, אם דחינו אותו ע"י חיפוש אחר סיבות חיצוניות למגרעותינו, או ע"י שימוש בסמים, אלכוהול, טלוויזיה – המעבר אל התקופה השלישית תהיה קשה ביותר או אף כשלון מוחלט במקרים מסויימים. החיים בגיל 50 או 60 יהיו אז טרגדיה, יהפכו בהדרגה לאפלים ולמרירים יותר ויותר. האישיות תהיה נשלטת ע"י הכפיל. בין גיל 42 ל- 49, פרק הזמן הנשלט ע"י המאדים, פעולתו של הכפיל אינטנסיבית ביותר. הדמונים של המאדים יחברו אל כוחות הכפיל או ישתמשו בהם כדי לחדור באופן אלים אל תוך חיי האדם ולאיין את ה'אני' שלו. רודולף שטיינר תיאר שבשלהי ימי הביניים הבודהה הקריב את עצמו, באמצעות כריסטיאן רוזנקרויץ, והעתיק את מקומו אל המאדים, על מנת להחזיר לזרם ההתפתחות הנכון את כוחות המאדים המפגרים. ע"י כך חווה הבודהה כמין מוות ותחייה, במטרה להפוך את הכוחות האלימים שהם מנת חלקו של המאדים לכוחות חמלה. אף-על-פי-כן הדמונים של המאדים לא שוחררו כולם, וחלקם מתנגד תמיד לעצמאותו של ה'אני' האנושי.
למה הופכים, בין השנה ה-42 ל-49 של החיים, הכוחות של הכפיל שאינם משוחררים? הם יתעוררו בנפשנו בצורה אגרסיבית, יזומנו באופן אלים אל סביבתנו, אל הסביבה האנושית שלנו, יידבקו אליה, ניתן לומר, ונראה את העולם מבעד למשקפיים צבועים בכשלונותינו, בחוסר אונים, בדכאון וברצוננו המשותק. האשמה לכך נמצאת מחוצה לנו! כל יחסינו האנושיים, ובמיוחד חיי המשפחה שלנו, יעברו משבר מסוכן. במקצועי, לצערי, הייתי מעורב לעיתים קרובות במצבים בין-זוגיים שהסתיימו בגירושין.
חוויתי במצבים אלה שהמתווכחים והנאבקים זה בזו אינם שני בני אדם, אלא שני כפילים. כל אחד בתורו אינו רואה אלא את הכפיל של הזולת ומתבטא בהתאם. השני חש את הפגיעה והזלזול בישות האמיתית שלו, ולכן מפסיק לראות את הישות האמיתית של בת/בן זוגו לחיים, אלא רואה את כפילו שהזדחל אל בין שניהם כך ששניהם יחושו פגועים ובלתי-מובנים.
כאשר מנהלים שיחות ארוכות עם שני בני הזוג מגיעים לתחושה של ייאוש מכך ששני בני אדם בעלי ערך רואים את זולתם במראה מעוותת ונלחמים הדדית נגד דמויותיהם המעוותות. 
ראו הוזהרתם: השלב הזה בחיים הוא בעל חשיבות מכריעה. לכו על זה ושחררו את הכפיל, החל בתחילת (או חידוש) העבודה על עצמכם בדרך של התפתחות פנימית. ובכל זאת, הכוחות האלה של המאדים נושאות בחובן סכנה נוספת: הליכה אל הקיצוניות האחרת בעבודה הפנימית הזאת, ונסיגה בהתאם. אין להימנע מהשלב הזה של המאדים בחיי אדם; כל אחד חייב ללמוד לעבור אותו בדרכו שלו, בידיעה שרק תכונות החמלה, הסובלנות והחיוביות, שרודולף שטיינר הציגן כשביל המשושה בספרו "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" מרגע שעברנו את פרק הזמן הסוער הזה, השלב הבא, השלב של יופיטר, יביא שקט ואיזון. אך בגיל 56, היא תחילתו של תקופת שבתאי בחיים, כל הבעיות תחזורנה. אפשר לומר ששוב צריך לחוות את הכל, לסבול הכל מחדש ושרק עכשיו כל זה יכול לעבור דרך מוות ותחייה חדשה. 
בעיות שהאמנו שהן פתורות מזה זמן רב חוזרות וצצות אל פני השטח, אבל כעת הן מופיעות באורח קיומי, כעת זה "להיות או לא להיות." תחושות עמוקות של חוסר אונים ומלנכוליה עשויות להופיע שוב בנפש, אבל גם חום ומסירות חדשים, סובלנות חדשה באהבת העולם.
יש כאן עוד הזדמנות אחרונה לשחרר את הכפיל. האפשרויות שתופענה אחרי גיל 63 קשורות למה שנעשה קודם-לכן. שחרורו או אי-שחרורו של מה שאינו שלם. אפשר יהיה אז לנהל חיים של התמסרות, של נתינה, או חיים שגרתיים, חיים רגילים, בנאליים.
אפילו אז קיימת האפשרות להתפתח, אבל דומני שבעיית הכפיל משחקת כעת תפקיד אחר. אפשר ללמוד לחיות בלי להתעסק עוד עם הכפיל הישן ולהתאמץ לרכוש ידע ואפשרויות לקראת ההתגשמות הבאה.
חשוב להביא כאן נקודת מבט נוספת. אם מחנכים ילדים להתעניין בטבע, להתיחס אליו באורח דתי, תתעוררנה בנפשם נטיות שיסייעו מאוחר יותר לשחרר את הכפיל בתקופת הביניים של חייהם, אף בלי שיבחינו בכך. זהו אחד התפקידים המכריעים של חינוך ולדורף בגילאי בית הספר והגן. אם לא יזכה הילד בגילאים האלה לחינוך ספוג ברליגיוזיות, אלא להיפך, לחינוך מופשט, לא תהיה בו נקודת משען פנימית להשתלט על המזגים המשתנים, על התעקשותו, על רצונו העצל.
שיחרורו של הכפיל יהווה בעיה מרכזית במאות השנים הקרובות. אם זה לא יתרחש האנושות לא תוכל אפילו להעלות את עצמה לתודעת ה'אני' הרוחי המהווה בסיס להתפתחות העתידית של צדק.

*ברנרד ליווכוט: רופא, פסיכולוג תעשייתי ומחנך, שילב את הידע שלו בתחומים אלה בהבנתו העמוקה בטבע האנושי ובמציאות הרוחית של זמננו. היה מעמודי התווך של הייעוץ הביוגרפי שצמח בהשראת האנתרופוסופיה. ספרו "שלבים" יצא לאור בעברית בהוצאת 'תלתן'. נפטר ב-1992.

חזור | לראש המסך


   

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים