אנתרופוסופיה בישראל

 




'הפילוסופיה של החירות' - מה יש בה?

משה בר-נס

התפרסם בחיים האנתרופוסופיים

יחס אישי

במרוצת השנים הקריאה בספר עוררה בי רגשות ותגובות שונות. כאשר לראשונה נחשפתי אליו בלימודי שנת היסוד באמרסון קולג' לא התחברתי אליו בכלל. בעיני הוא היה כל-כך אינטלקטואלי ויבש, והזכיר לי שכבר שנים קודם לכן גיליתי שאינני רוצה כלל לקרוא או ללמוד פילוסופיה. אמרתי אז לעצמי שהסיבה היחידה שלי לקרוא בו זה שהוא נכתב ע"י שטיינר שאותו הערכתי על ספריו האחרים – "כיצד קונים...", "גוף נפש רוח" ועל יסוד חינוך ולדורף, אוריתמיה ועוד.
בכל זאת מצאתי עצמי כעבור שנים בירושלים בקבוצות לימוד של הפילוסופיה של החירות. זכורה לי מחשבה חשובה שהבזיקה בי באותו לימוד: "אילו קראתי ספר זה קודם, הוא היה חוסך לי שנתיים חיפוש מחיי…". מה שחשוב איננו אם מחשבה זו נכונה או אפשרית; מה שחשוב הוא כי מאחורי מחשבה זו נעורה הכרה כי לתוכן הספר יש ערך עצום עבור מי שמחפש דרך ופעילות רוחנית המשלבת אינדיבידואליות, חופש ומוסר.
קבוצות הלימוד של הספר בירושלים התפרקו מידי פעם, במיוחד בפרק 4, והוקמו מחדש כמו עוף החול האגדי. זכורה לי במיוחד פגישה או שתיים שערכנו בזמן שירותי במילואים, כשהייתי מוצב לשמירה בכותל המערבי. דרוש דמיון מפותח כדי להעריך את הסוריאליזם של המצב ההוא. זה היה בזמן חג הסוכות המסויים שבו אירע ארוע של זריקת אבנים מאסיבית של מאות מתפללים מוסלמיים מאזור רחבת מסגד כיפת הסלע לכיוון מטה אל רחבת הכותל שהייתה הומה מתפללים יהודים שעלו לרגל חג הסוכות. תגובת משמר הגבול גרמה להריגתם של 22 אנשים. בפגישת הלימוד השתתפו טליה פין, אמיר גלר ודניאל סטרול, וישבנו בכניסה למבנה הידוע כ"המחכמה". מבנה זה שימש בזמן הירדני כבית משפט, ובאותה עת שימש כבסיס של מג"ב בעיר העתיקה. לאחר ארוע הדמים היה צורך להשאיר את דלת המבנה פתוחה לאוורור מריח הגז המדמיע.
קבוצה זו הצליחה לסיים בשעה טובה את הספר. בסיומו ניסינו להתבונן במבט מקיף השואל "מה היה לנו ב'פילוסופיה של החירות'?". התבוננות זו כיוונה אותי לראשונה למבנה הספר, לסדר הפרקים והקשר שלהם לחשיבה, רגש ורצון. התבוננות זו העמיקה עם הזמן לראות בשלד של החלק הראשון גם צלב, ובמובן מסויים – שלושה צלבים, שניתן לראותם כחלק ממנורת שבעת הקנים. במשך זמן רב התייחסתי אל הופעת הצלב, בספר זה ובמקומות אחרים, כאל ביטוי של אימפולס הכריסטוס. בשלב מסויים התחלתי לשאול ולתהות האם איני טועה כאשר אני מתייחס להופעת הצלב - שבד"כ יש לו הקשר של מוות - כאל ביטוי של 'הכריסטוס שקם לתחייה', או מה שקרוי 'הופעתו של הכריסטוס באתרי' המעניק שפעת חיים למי שמתחבר עימו. קיבלתי תשובה חד-משמעית כי למרות מה שיכול להיראות סתירה, אכן מדובר באותו דבר.
זיהוי מציאותו של כריסטוס בתוך הספר משמעותית מאד בעיני, הן כדי להבין את הספר לעומקו ולהתחבר אליו, והן כדי להבין את האימפולס של כריסטוס בימינו, ולהתחבר אליו.

שלד/מבנה הספר

החלק הראשון, "עץ הדעת", בנוי משבעה פרקים.
הפרק הראשון, העשייה האנושית המודעת, אינו עונה על שום שאלה, אלא מקשר בין השאלה בדבר קיומה של פעילות חופשית של האדם, לבין פעולתו של מניע בלתי מודע בתוכו. לא ניתן לטעון בזכות פעילות חופשית כלשהי כל עוד האדם מובל או נכפה ע"י מניעים בלתי ידועים לו. שאלת החירות היא למעשה קודם כל שאלה של מודעות עצמית למניעינו. "לכן שאלה ראשונית תהיה אודות ההבדל בין מניע מודע לבין מניע שאינו מודע לנו, ועל התשובה לשאלה זו תישען העמדה שננקוט ביחס לשאלת החירות".

הפרק השני, הכמיהה לידע, מצביע על המישור הרגשי המהווה רקע וקרקע לא רק לידיעת מניעינו אלא לכל החיפוש הרוחני שלנו. "רבות המתנות שקיבלנו, אבל רבים מהם מאוויינו; נראה כאילו נולדנו להיות בלתי מסופקים, וכמיהתנו לידע היא רק מקרה מיוחד של חוסר סיפוק זה... הרגשה זו מצמיחה את השאיפה לגשר על-פני ניגוד זה (אני-עולם). בגישור על פני הניגוד מצוי המקור לכל שאיפתה הרוחנית של האנושות…"

הפרק השלישי, החשיבה בשרות תפיסת העולם, עוסק באופן נרחב במקום של החשיבה בחיינו. נראה לי כי פרק זה חשוב כדי להבין את האנתרופוסופיה כולה. על-מנת לאפיין את החשיבה, שטיינר מבחין בינה לבין ההתבוננות, שהיא הפעילות המביאה אלינו רשמים. "חשיבה והתבוננות הן שתי נקודות המוצא לכל מאמציו הרוחניים של האדם, עד כמה שהוא מודע למאמצים אלה. פעילויות השכל הישר, כמו גם אלה של החקירה המדעית המורכבת ביותר, נשענות על שני עמודי תווך אלה של רוחנו…"
אחת האבחנות החשובות היא ההבדל בין חשיבה נמרצת לבין הוויה של 'הימצאות מחשבות'. ניתן להשוות זאת לזרם של נחל מדברי המביא עימו סחף ומשקיע אותו בשוליו או בקרקעיתו. עם שוך הזרם, ניתן לראות את זרמי הסחף בתור עדות לפעילות הזורמת של הנחל, אך אלו הן עדויות סטטיות, מקובעות, שרק מעידות על הזרם והתנועה שהיו ונעלמו. כך גם המחשבות והמושגים שיש בתודעתנו הם לרוב סטטיים, מקובעים – שרידים כבדים שהתגלגלו ונשרו מזרימת החשיבה מלאת החיים.
"בחשיבה אנו תופשים קצה אחד של התהליך העולמי, שאנו חייבים לנכוח בו אם אנו רוצים שיקרה משהו… אין בנמצא נקודת מוצא ראשונית יותר לבחינת כל ההתרחשות העולמית מאשר החשיבה… בחשיבה נמצא לנו עקרון המבוסס מתוך עצמו… ניתן להבין אותה ע"י החשיבה עצמה." "… את החשיבה האמיתית יש תמיד לרצות… ה"אני" עצמו הוא המתבונן בפעילותו שלו כשהוא מצוי בתוך החשיבה."

הפרק הרביעי, העולם כרושם, הוא עלום, ואולי אפילו תהום עבור קוראים רבים. "כאן איפוא המקום לעבור מן החשיבה אל הישות החושבת, כי באמצעותה נקשרת החשיבה עם ההתבוננות. התודעה האנושית היא הזירה שבה נפגשים מושג והתבוננות, ובתוכה הם נפגשים. בכך אופיינה למעשה התודעה האנושית. היא היא המתווכת בין חשיבה להתבוננות."
אפשר שהקושי לקורא נובע מכך שהבסיס של חייו המודעים, הנותן לו יציבות כלשהי, עומד לבחינה ושאלה. אנו נקראים להתבונן על פעולת ההתרשמות שלנו, אשר עבורה יש צורך להתנתק ממנה, לנתק אותה מהחשיבה ומהמושגים ולהשקיף עליה כצופה. החוויה היא פחות של זירה או רחבה המאפשרת מפגשים, ויותר כאילו ישנו קוף מחט אשר יש להתכווץ צמצום מכסימלי על-מנת לעבור דרכו.
מענה המאיר זאת בתובנה מצאתי בדבריו של שטיינר למורי התיכון (25/4/1923): "כל דבר ממהות הרצון עובד באופן תלת-מימדי בספירת האדמה; כל דבר ממהות הרגש עובד לא תלת-מימדית אלא באופן דו-מימדי; … החשיבה מובילה אותנו אל החד-מימדיות, והאגו אל האפס מימדיות. באופן כזה, העניין נעשה מאד ברור." ניתן להבין כי הרצון קשור לחפצים תלת-מימדיים ממשיים. כל מה שהוא תמונתי, דו-מימדי, קשור לרגש; חוט המחשבה לוקח אותנו לקוויות החד-מימדית.
מאופן הצגת תמצית הפרקים עד-כה, עולה בברור כי הפרק הראשון עוסק ברצון, הפרק השני מפנה את הזרקור לרגש והשלישי מטפל נרחבות בחשיבה. לפי הציטוט האחרון המעברים הם מתלת-מימד לדו-מימד, לחד-מימד, ובפרק הרביעי לאפס מימד, כלומר לנקודה. התהליך הוא בפירוש הצטמצמות, השלת מימד אחר מימד, אולי אפילו סוג של תהליך מיתה שאנו נדרשים לעשות על עצמנו על-מנת לצעוד בשבילי הספר מפרק לפרק. מישותנו המלאה אנו מפרידים בפרקים הראשונים את דחפי רצוננו, מפרידים את רגשותינו. מהפרק השלישי אנו לוקחים את החשיבה כדי להפנות את תשומת ליבנו רק לתודעה המצומצמת בנקודה. תהליך של זיקוק ובהירות שלא לכל אחד הוא קל. כמו בסיפור ילדת הכוכבים, שכל פעם מתבקשת להקריב עוד כיסוי שלה. כעת הקורא מתבקש לוותר גם על החשיבה על מנת לגלות את העולם רק כרושם: "הדברים שיהיו מודעים לנו קודם שנפעיל את החשיבה, הם הם התוכן הטהור של ההתבוננות. העולם ייראה אז כערב רב של מושאי תחושה: צבעים, צלילים, תחושות של לחץ, חום, טעם וריח, וכן תחושות של עונג וכאב."
זה יכול גם להרגיש כקרוב למצב הדורש אשפוז.

הפרק החמישי, הכרת העולם, שוב עוסק בחשיבה. אך הפעם לא כמו בפרק 3, כפעילות קצה או נפרדת והקיימת בכוח עצמה, אלא כפעילות מאחדת: "בחשיבה נתון לנו היסוד המחבר את מהותנו האינדיבידואלית הייחודית עם היקום, לאחדות שלמה... חייבים אנו לחקור את התחום המצוי מחוץ לישותנו בעזרת החשיבה הזורמת לתוך פנימיותנו מתוך הווית העולם הכללית.
"כך הרושם אינו דבר סגור וגמור, אלא רק צד אחד של המציאות כולה. צידה האחר הוא המושג. פעולת ההכרה (cognizing) היא הסינתזה של רושם ומושג. רק הצירוף של הרושם והמושג של דבר-מה מהווה את הדבר בשלמותו. להסביר דבר, לעשותו מובן, אינו אלא לחבר אותו אל ההקשר שנתלש ממנו בגלל המבנה שלנו... באמצעות החשיבה אנו מצרפים לכלל אחדות את כל מה שהפרדנו בהתרשמות."

הפרק השישי, האינדיבידואליות האנושית, שוב מחזיר לנו את הרגש. "איננו מסתפקים בייחוס הרושם למושג באמצעות החשיבה בלבד, אלא אנו מייחסים אותם גם אל הסובייקטיביות המיוחדת שלנו, אל האני הייחודי שלנו. הביטוי של יחס מיוחד זה הוא הרגש, המתבטא כהנאה או כסלידה..."
החשיבה היא היסוד שבאמצעותו אנו משתתפים בהתרחשות הכלל-עולמית של היקום; ואילו הרגש הוא הדבר שבאמצעותו יכולים אנו להתכנס בתוך ישותנו העצמית הצרה… באדם שנועד לשלמות, תלך הכרת הדברים יד ביד עם פיתוח וחינוך חיי הרגש."

הפרק השביעי, היש גבולות להכרה?, צריך, עפ"י הגישה המועלית כאן, להתחבר לרצון. אך החיבור הזה לא פשוט. הפרק אינו דן בפעולות רצון כפי שהועלו בפרק הראשון, אלא באפשרות הרחבת הידע, כלומר בהוספת חיבורים חשיבתיים והתבוננויות ללא גבול. "המגבלות הן חולפות בלבד, ואפשר להתגבר עליהן בכך שממשיכים בקליטת הרשמים ובחשיבה. ניתן לראות בעולם הרשמים חצי אחד של המציאות. באיחודו של העולם הזה עם עולם המושגים מוצאים את המציאות במלואה. תמונת הרושם שנחדרה היטב באמצעות הפעילות החשיבתית הנחווית, מוליכה את האדם אל המציאות."
אם בפרק 2 דובר על הכמיהה לידע, על הרגש ותחושת החוסר, הרי כאן מדובר על העשייה האקטיבית להשגת ידע – התגברות על המגבלות הזמניות. המטרה אינה להגיע ליעד מסויים ואז לנוח על זרי הדפנה, אלא לראות זאת על רקע כל ההתפתחות האנושית; המטרה היא להרחיב את גבולות הידיעה ללא סוף כביטוי של מי שאנחנו, כהגשמה של שאיפתנו לשלמות. זהו הרצון שלנו שנקרא להתעורר כדי שנוכל ללכת בדרך זו. במובאה למעלה מופיעה פעמיים המילה מציאות, ויש לה קשר עם ה"תלת-מימדיות" ששטיינר מחבר לרצון.
תהליך דומה נוכל למצוא גם בשבעת הפרקים של החלק השני של הפילוסופיה של החירות, אותו ניתן לכנות גם עץ החיים.

חזור | לראש המסך


   

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים