אנתרופוסופיה בישראל

 




על ‘הפילוסופיה של החירות’

צבי מדר

כשוורה בקשה שאתרום את חלקי לרבעון שיעסוק בפילוסופיה של החירות, חשבתי תחילה לעבד את הקדמתי לתרגום העברי. אך כשעיינתי בה שוב, נראה לי כי מיותר לשוב ולתאר בקווים כללים את האורגניזם החי, שמתבטא במבנה הספר ובתוכנו. לכן אתייחס כאן להיבטים, שלא הוזכרו בהקדמה. 
בין האנתרופוסופים מסופרת אנקדוטה: רודולף שטיינר נשאל מה יישאר מהאנתרופוסופיה בעוד כאלף שנים. לאחר שהרהר מעט ענה, כי תהייה זו ‘הפילוסופיה של החירות’ בלבד. אך כמו זרע, שממנו צומח צמח חדש, אפשר יהיה לשוב ולפתח ממנה את כל האנתרופוסופיה.
גם אם הדברים לא התרחשו כמסופר, אין ספק שיש בהם גרעין עמוק של אמת, מבחינת החשיבות ששטיינר ייחס לתוכנו של הספר. על כך אנו למדים מהערות רבות הפזורות בכתביו ובהרצאותיו. לדוגמה: בסדרת ההרצאות על "הבשורה על פי יוחנן" הוא משווה את השפעת 'הפילוסופיה של החירות' על הנפש להשפעת הבשורה הזו: שתיהן עשויות לסייע בידינו במה שהוא מכנה בשם "טיהור הגוף האסטרלי" – התמרתו ל"בתולה סופיה", הוויית החכמה הקורנת בטוהרתה הבתולית.
ישאל הקורא התם: האמנם? קראתי חזור וקרוא ואיני חש בהשפעה הזו על נפשי... מן הסתם טענות כאלה הגיעו גם לאוזני ד"ר שטיינר, אשר לא פעם שב וענה, כי בהשפעה המבורכת אפשר לחוש רק אם שוב ושוב מתַרגֶלים את מהלכי המחשבה המתוארים בספר. למעשה על המתרגל לפתח את מיומנותו החשיבתית עד כדי כך, שיוכל להתאמן בהם כמו שהוירטואוז מתאמן בנגינה על הכלי שלו. 
מעניין כי כששמע על הניסיונות לתרגם את הספר לאנגלית, שטיינר הציע לתת לו כותרת, שלדעתו תאפיין את תוכנו בצורה זמינה לקורא האנגלי. הכותרת שהציע, The philosophy of spiritual activity (הפילוסופיה של הפעילות הרוחנית), שָבה ומבהירה שפעילות הרוח היא עיקרו ויסודו של הספר: אין מדובר בניסיון התנצחות עם השקפות עולם כאלה ואחרות, כדי "להוכיח" נכונותה של השקפה שיטתית אחרת, אלא בתיאור דרך האדם להכרת עצמו כאני-עולם ולהגשמתו העצמית הנובעת מהכרה זו. 
"בתולדות חיי" שטיינר מתאר את התקופה בחייו שקדמה להוצאה לאור של הספר כזמן שבו עבר משברים קשים, נפשיים וגופניים. הוא חווה זאת כאיום על הליבה החיה של התוכן, שהתכוון למסור בספרו. רק בהתייצבות הרצינית, מלאת הענווה ויראת הכבוד בפני מה שהוא מכנה 'המסתורין של גולגולתה', מצא בקרבו את הכוח לשוב ולכונן ליבה זאת: ‘הפילוסופיה של החירות’ שבה ומצאה את המקום שנועד לה.
אם כן, אנו יכולים לשאול עצמנו: האם, כקוראים, גם אנו צריכים לחוות במידת מה את המסתורין הזה, בטרם נוכל לומר לעצמנו, כי הבנו את משמעות הכתוב בספר?
בהזדמנויות אחרות ד"ר שטיינר אמר כי ‘הפילוסופיה של החירות’ יחד עם 'הנצרות כעובדה של המיסתריות' מספיקות למבקש לפסוע בשביל הידע הרוחי. בהתחשב באמור לעיל, אין תמה בכך, כי הרי החכמה כמהה ללדת אהבה ובלעדיה שורה בה עצבות גדולה.
באחת מתחנותיו של הנוסח העברי בדרכו להוצאתו לאור, השארתי אותו לעיון בידי עורכת לשונית. היא הייתה נטולת כל רקע אנתרופוסופי, הייתה לה השכלה פילוסופית אוניברסיטאית. בביקורי הבא אצלה קידמה את פניי בשאלה: "איזה מין אדם היה ד"ר שטיינר? מהספר אני מתרשמת שהייתה בו אהבה עזה, הוא ידע לאהוב"! ואנו? הנחוש בפעימת הלב האוהבת, כשאנו מתַרגֶלים את מהלכי המחשבות המתוארים בספר? שאם לא כן – האם אנו מבינים אותו באמת?
הנה דוגמה חיה למה שהספר עשוי להיות לאדם: בקבוצת לימוד בכפר רפאל אמרה אחת המשתתפות הצעירות, שכל השבוע היא מחכה לשעת הלימוד המשותף ב'הפילוסופיה של החירות', כי זו השעה היחידה שעוזרת לה לצאת מבדידותה. כמובן היא לא התכוונה לכך, שכל השבוע אינה באה במגע עם אנשים במישורי העבודה, חילופי הדברים היום יומיים, המפגשים החברתיים והרגשות המתפתחים בהם. מדובר בבדידות העמוקה, שאדם חש בכל נסיבות החיים המודרניים ובתנ"ך מתבטאת במילים "קול קורא במדבר". בהקשר הזה את המפגש הלימודי אפשר לתאר כ"פנו דרך לה', ישרו מסילות בערבה", הכנה לכך ש"הדבר", החבוי ב"דביר" הנפש, ישמיע את קולו בלב הבדידות.
איני סבור, כי רק בכוחה של ‘הפילוסופיה של החירות’ להביא את האדם להכרה עצמית ולהגשמה עצמית, אך זו הדרך אליהן שעשה רודולף שטיינר – כפי שהוא מעיד על עצמו. לדעתו, היא הבטוחה והבהירה בדרכים. לאחר שעבר בה, הוא יכול להביט לאחור ולומר, כי יש עוד מאה דרכים אחרות, אך בזו האחת פסע והוא מציע אותה לרעיו בני האדם בתקווה, שאולי תוכל לסייע גם לאחרים, שמחפשים את נתיב האמת וההגשמה שלהם. בין מאה הדרכים האחרות, שאליהן התכוון, ודאי אפשר לכלול את 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', את החלק האחרון של 'תאוסופיה – גוף, נפש, רוח', את דרמות המסתורין שלו ואת 'המקודשים הגדולים' מאת שיורה. על כל אלה הוא עצמו הצביע כעל דרכים המתאימות לנפשות בעלות נטיות שונות. אפשר להיזכר גם במגוון הרחב של מדיטציות מכל הסוגים והמינים שתיאר ובהנחיותיו בתחום האומנות. מכך אפשר להבין, שכל נפש ונפש אמורה למצוא בכוחות עצמה את דרכה הייחודית. אך בכל דרך שנבחר: כשאנו פוסעים בה, ‘הפילוסופיה של החירות' עשויה לעזור לנו להאיר אותה ולהציב עליה את רגלינו בבטחה.  

חזור | לראש המסך


   

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים