אנתרופוסופיה בישראל

 




עצמיות משלבת או: "הצדק דורש אדם חברתי"

פרדיגמה חדשה לתחושת העצמיות האנושית
והשלכותיה האפשריות על חיי היום יום שלנו

ראובן שליב

"אם אין אני לי מי לי
ואני כשלעצמי מה אני"
(פרקי אבות)

מהי הפרדיגמה של העצמיות המשלבת?

* כיצד מתיישבות בתוכנו החוויה של עצמאות אינדיבידואלית גוברת והולכת, האחריות למציאת דרכנו האישית – יחד עם הידיעה וההתנסות היומיומיות שאנו חלק זעיר ממערך אנושי עצום וגלובאלי? * האם הדרישות שנשמעו בגלי המחאה של השנה האחרונה, ל"צדק חברתי", להגברת הסולידריות ולהתגברות על השסעים הנפערים בין יחידים וקבוצות, יוליכו לסדר חברתי חדש ואנושי יותר? * האם ניתן לשאוף להמשך הצמיחה, ההתעשרות התרבותית והרחבת האפשרויות העומדות בפני כל אחד מאיתנו – מבלי לפגוע באיזון האקולוגי העדין והמאויים כל כך?
מאמר זה יעסוק בהשלכות האפשריות לשינוי בחווית העצמיות הטיפוסית לאדם בן ימינו. מדובר בשינוי יסודי, שניתן לראות בו "שינוי פרדיגמה". עם זאת, הוא אפשרי, והפוטנציאל לחוויה חדשה מצוי בכל אחד מאיתנו.
האדם "חי חיים כפולים" : הוא חושב על עצמו ולרוב חווה את עצמו כנפרד ונבדל – פעמים רבות כמבודד – מכל מה שנמצא מחוץ לתחום גופו או נתפס כמתרחש מחוץ לתחום זה. זוהי תחושת העצמיות הנפרדת. מאידך הוא מסוגל להשיג בהבנתו את המציאות שבה להתרחשות מהסוג הראשון אין כל קיום ומובן ללא ההיבט המשלים, על פיו הוא חי כאיבר בשלמות – שלמות מרחבית, היסטורית, אנושית ורוחנית. זוהי חווית העצמיות הקבוצתית.
אלא שהאדם בן ימינו, בעל התודעה המודרנית, אינו חי את שני המרכיבים הללו של הווייתו, של זהותו, באופן הרמוני ומשלים. על פי רוב אדם זה מוטה באופן חד צדדי לדומיננטיות, לעיתים כמעט בלעדיות, של חווית האינדיבידואליות הנפרדת שלו – בעוד ההיבט השלמותי חי בו בקושי, כמעין רעיון מופשט וחיוור. כשאני אומר "אני" בתוך חיי היום יום שלי, מה שמצטייר בנפשי הוא אותו גוף מוכר-לכאורה, בצירוף איזה "ענן" של פעילות נפשית – משאלות, חששות, רגשות ומחשבות – הפועלת בתוכו של אותו גוף, ומקיימת איתו יחסי גומלין. כל השאר נתפס כ"לא אני". בתפיסה זו, כאשר בני סיפר לי לפני רגע שלא יגיע לביקור השנה, דבריו היו "לא-אני". כרגע, כאשר אני מגלגל את דבריו במחשבתי, וחש את הצער הצורב והגעגועים, זה "אני". כאשר ההיבט של "איבר בשלמות גדולה יותר" אכן נחווה, חוויה זו מלווה פעמים רבות בתחושה של העלמות האינדיבידואליות – חוויה של "אחד מהעדר". תופעה זו אופיינית לאדם המודרני. נראה שהטראומה שעברה האנושות במאה שעברה במפגש עם תורות ששמו את הלאום, הגזע או קבוצת הזדהות אידיאולוגית לפני היחיד, מרתיע בזמננו כמעט כל ניסיון להתייחס לישויות קבוצתיות כבעלות זהות וזכות קיום משלהן. כתוצאה מכך, גם ההזדהות עם כלל האנושות הופכת לרוב למושג תיאורטי חוור, וחסר לה בסיס חוויתי איתן.
מצד שני , המהפכה התקשורתית והפיכתו של העולם לכפר גלובלי מבחינה כלכלית, הולכים ומגבירים את המודעות להיותו של כל יחיד תלוי לחלוטין באחרים. האדם , אם כן, עשוי לחוש עצמו כיחיד נבדל וייחודי, "עולם מלא", ובו בזמן לחוש עצמו חסר כל כוח השפעה, כגרגר חול הנסחף בגלים הגלובאליים.
העצמיות הנפרדת אינה האפשרות היחידה הפתוחה בפני בני-אנוש. בתקופות היסטוריות אחרות, ובחברות שונות מחברתנו, חווית העצמיות הייתה והינה שונה. תזכורת לכך נוכל למצוא במיתוסים ובאגדות, כמו גם בסיפורי עם מהעבר הקרוב. חוויה שונה מזו שתוארה גם עשויה להיות נחלת האנושות בעתיד. ברוב ההיסטוריה האנושית חש האדם עצמו כמרכיב בשלמות גדולה ממנו – משפחה, שבט, עם, קהילה דתית – יותר מאשר כאינדיבידואל. כתוצאה מההיסטוריה המשותפת שלנו, ממשיכה להתקיים בכל אחד מאיתנו האפשרות של חוויה זו, לצד התחושה הטיפוסית שתוארה קודם. אלא שאפשרות זו מתממשת רק לעיתים רחוקות ( להוציא מצבי חירום ), ולרוב אינה מניעה מהלכים משמעותיים ביחסינו הבין-אישיים, בקהילותינו ובארגונינו.
להרגשה ולתפיסה של העצמיות הנפרדת יש השלכות עמוקות על מישורים רבים הן בחיינו הנפשיים והן בחיינו החברתיים. הן יוצרות את הבסיס לחופש האינדיבידואלי ולהכרה באחריות של היחיד לחייו. בו בזמן, הן משפיעות על החיים החברתיים והכלכליים בכיוונים מסוימים, המתקבלים כהכרח המציאות, ומונעות אפשרויות להתפתחויות נפשיות וחברתיות השונות מהמקובל כיום. למשל : העמדת התחרותיות כערך עליון בשדה הכלכלה, העדפת האינטרס הפרטי על הציבורי, האמונה שהרווח הכספי הוא הגורם היעיל ביותר ליצירת מוטיבציה, והשקפות רבות אחרות המכוונות את חיינו. הדבר בולט אפילו באופן ההתנהלות של ארגונים אלטרנטיביים, המוצאים את עצמם בלי להתכוון "משחקים את המשחק" של הזרם המרכזי. בגל המחאה ששטף חלק גדול מארצות המערב בשנה האחרונה בלט הפער בין הזיהוי הנכון של רעות חולות בחברה ובכלכלה, לבין מיעוט ההצעות הרציניות לשינוי כללי המשחק החברתיים והכלכליים, הצעות שיש בהן פוטנציאל לשינוי בר קיימא. נראה שרובנו מקובעים לאופני חשיבה וחוויה שמקשים על חידושים כאלה. לכן עשוי להיות לדיון ולהצעות שיוצגו כאן ערך מעשי רב, למי שמחפש דרכים לחידוש התחומים החברתיים והכלכליים והפיכתם לאנושיים יותר.
הנושא של יחסי יחיד וקהילה העסיק ומעסיק אותי כל חיי הבוגרים. בשנים האחרונות הניבו הלימוד, ניסיון החיים והמחקר של השנים הקודמות דימוי ברור של פרדיגמה אפשרית חדשה לעצמיות האנושית, שאכנה אותה "עצמיות משלבת". תפיסת העצמיות המשלבת רואה באדם ישות שמקיימת ויוצרת את עצמה תוך תנועה מתמדת בין שני קטבים : הקוטב האישי-יחידני, והקוטב השייכותי-קבוצתי. במבט ראשון זה נשמע כמובן מאליו, כמשהו שאינו שונה מהחוויה המוכרת לכולנו. כולנו מקיימים יחסים בין-אישיים, לא כן? אלא שיחסים בין-אישיים, כפי שמעיד השימוש הלשוני, מתקיימים בין אישים נפרדים. הנקודה שצריך להדגישה בתפיסה החדשה היא, שכאשר אני מרגיש כחבר בקבוצה, אני עשוי להרגיש לא רק כיחיד שמקיים יחסים קבוצתיים או בין-אישיים. אני עשוי להרגיש שהקבוצה היא אני, או – היבט של עצמי. ברגעים מסוימים זה יהיה ההיבט הדומיננטי, ובאחרים ההיבט האישי יגבר. כאשר אני לומד לקבל את שני ההיבטים הללו כשווי-ערך, אני לומד לחוות את עצמי כמתהווה תוך תנועה בין שתי החוויות.
טענתי היא, כי שינוי כזה עשוי להניב תוצאות מרחיקות לכת במגוון גדול של תחומים גדולים יותר או פחות בתרבות האנושית. הוא מאפשר לבחון מחדש מושגים ותפיסות רבים בחיי הרגש והמעשה, בתפיסותינו הפסיכולוגיות והחברתיות. הוא יכול לערער ולהתמיר רעיונות ומושגים מרכזיים בחשיבה הכלכלית של זמננו. אמנם – רוב השינויים הללו כבר מוצעים ומוסברים באופן פרטני על ידי הוגים שונים ועל ידי קבוצות בעלי כוונות מתקדמות. התפיסה של העצמיות המשלבת עשויה לספק להם מסגרת מאחדת , כמחווה רחבה החובקת בתוכה תחומי ידע ומעשה שהיום נראים כנפרדים. היא גם יכולה להוות תמריץ לרעיונות נוספים ולכיווני מחקר וניסיונות חדשניים בעתיד.
אלא שכפי שצויין, תפיסה זו אינה נטועה בחוויה מוכרת לרוב בני זמננו. יש לעורר אותה מתרדמתה, לטפח ולפתח אותה ולהתאמן בשילובה בחוויית העצמיות המוכרת – האישית, ובתנועה בינה לבין העצמיות הקבוצתית. זו תורה שצריכה לימוד ותרגול. "המוטו של האתיקה החברתית" של רודולף שטיינר מבטא את התנועה הנדרשת : "החיים החברתיים הבריאים יימצאו
רק כאשר בראי נפשו של האדם היחיד
תשתקף הקהילה כולה
וכאשר בקהילה תחיה עוצמת נפשו של היחיד"
בחיבור הנוכחי לא יהיה מקום לפירוט כל המישורים וההשלכות של שינוי בחוויית העצמיות של האדם, אך נמנה כהדגמה מספר תופעות שונות שימחישו את החשיבות והערך של הטענות המוצגות.
כמה מהתרומות האפשריות של העצמיות המשלבת:
1. הבנות חדשות בפסיכולוגיה של היחיד (למשל: התבוננות חדשה ברגשות. הבנה חדשה של תופעות הקשורות לזהות עצמית, ליחסי יחיד-קבוצה, ולהפרעות ביצירת גבולות ברורים בין ה"אני" ל"אחר").
2 הבנות ויישומים בתהליכים קבוצתיים וארגוניים (כולל כלים לעבודה עם תפקידים בקבוצה– פורמליים ובלתי פורמליים).
3. "פסיכולוגיה כלכלית": חשיבה ביקורתית על מוסכמות כלכליות, והמרצה של פיתוח הסדרים כלכליים אלטרנטיביים, התואמים יותר לצרכי הציבור הרחב.
4. יצירת בסיס איתן – אינדיבידואלי וחברתי - למהלכים נדרשים מבחינה אקולוגית.
5. יצירת בסיס לפרוייקטים חברתיים בתחומים שונים, כמו שיתוף מידע ומחקר משותף.
דרכים לטיפוח ועירור היכולות הדרושות:
1.תרגילים אישיים.
2. טכניקות ספציפיות של אימון / הכשרת צוותים בארגונים וקהילות.
3. מתודות ספציפיות של פיתוח ארגוני וקהילתי.
4. הסדרים כלכליים חדשניים
הטכניקות, התרגילים והשיטות הללו מבוססות בחלקן על דרכים מוכרות בפיתוח ארגוני, בעבודה קבוצתית ובהתפתחות אישית, תוך התאמה למטרה המתוארת כאן. חלקן - על ניסיונם של ארגונים וקהילות קיימים וחלקן פותחו על בסיס של תרגילים ושיטות המוכרים מהספרות האנתרופוסופית.

ראובן שליב הוא פסיכולוג ואיש חינוך מרפא
עוסק בטיפול, ייעוץ והדרכה, ובפיתוח צוותים
בקהילות טיפוליות. מרצה במכללת "אורנים"

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים