אנתרופוסופיה בישראל

 




ארבע עונות – קיץ

מתוך: אימגינצית יוחנן הקדוש

רודולף שטיינר, דורנאך 1923 . תרגום מאנגלית: עלי אלון


...אם ברצוננו למצוא את עצם מהותה של הישות האנושית בסביבות אמצע הקיץ, עלינו להתבונן ברוחיות האובייקטיבית, החיצונית אותה ניתן למצוא בכל מקום בחיי הטבע. הטבע מהווה אך ורק למראית עין חיצונית, אותה ישות ישנה, המנצה והנובטת, השואבת מן הכוחות הרדומים את עוצמותיה של הצמחיה שתכולתה מעין הוויית קיום רדומה של הטבע. אך בטבע הרדום דבר זה מתגלה, אם מסוגל האדם לחוש זאת, הרוחי חי ושוזר לפני ולפנים כל הטבע. וכך הדבר, לאחר שעקבנו אחר הטבע במשך הקיץ, בהעמקת נפש רוחית ובעיניים רואות את הנגלה כאשר מבטנו מופנה למעמקי האדמה עצמה. נגלה ונמצא שמינרלים במעמקי האדמה, נושאים את תהליך התגבשותם הפנימית לעברנו, בעוצמה רבה יותר, מאשר בכל עונת שנה אחרת. אכן, יש לנו רושם, בהסתכלנו באורח אימגינטיבי במעמקיה של האדמה, לעת יוחנן הקדוש, כי שם למטה, שוזר וחי בתצורות הגבישים, אליהם מתגבשת האדמה הנוקשה, כל דבר שמהותו גבישית– בתצורות הגבישיות הזוכות ומשיגות את יופיין, בשיא פסגתו של הקיץ. באמצע הקיץ, מתהווה כל דבר באדמה מתחת, בקווים, בזוויות ופני שטח. וכאשר נקבל התרשמות כוללת, הרי זה תהליך ההתבצרות של זה שטבע גבישי ארצי לו, החי ונע בגוון כחול עמוק...
...וכך יכולים אנו לומר בהביטנו כלפי מטה שמתקבלת התרשמות מכל מיני קווים-מסלוליים ועל פני הכל שורה הכחול. כחול זה שזור בכל מקום בקווים מנצנצים ככסף, כך שבכל מקום בתחומי הנצנוץ הכספי הכחול מצוי תהליך ההתגבשות. כמו חפץ היה הטבע הארצי להציג את כוחות היוצר בפלסטיות מופלאה, בפלסטיות שלא ניתן לראותה באופן בו רואים אנו בעינינו, אלא כך שנחוש עצמנו נמוגים למעשה לתוך פלסטיות הטבע, כך שנחוש באמת ובתמים כל מסלול שם למטה, כל מסלול כסוף ונוצץ – בעצמנו, בפנימנו. כישויות אנוש, נחוש עצמנו בתבנית שכמו מתפתחת מן המבנה הקרקעי הכחול של קרום האדמה. נחוש בפנימנו שחדורים אנו בעוצמה שהבאה מהמסלולים הגבישיים הנוצצים הכסופים. אם ניגש, אזי, אדם לעצמו ושואל: כיצד פועלים מסלולים גבישיים, נוצצים וכסופים, גלים גבישיים אלה – כיצד פועלים הם בפנימך האדם? מהי מהותו של אותו נצנוץ כסוף שם באדמה? מהו זה החי ושוזר בכחול האדמה? או אז יודע השואל: זהו הרצון הקוסמי. ברשותנו התחושה שניצבים אנו בפני הרצון הקוסמי. כך הדבר בהתבוננותנו כלפי מטה.
וכיצד יהא הדבר, בהפנותנו מבט כלפי מעלה אל שמי השכינה? בהפנותנו מבט אל שמי השכינה, יהא לנו רושם של אינטליגנציה שמתפשטת. בשלב הנוכחי בשיא הקיץ, בהסתכלנו מעלה לשמים, תחושה לנו שהאינטליגנציה השוזרת אינה של ישות בודדת, אחת, אלא של ישויות רבות, השוכנות זו עם זו וזו בזו. כך, מעלינו שזורה אינטליגנציה מתפשטת השורה באור. אינטליגנציה חיה ופעילה ללא הפוגות, נוגהת סביב בהדר אור זהבהב, המשלים את הרצון באנטיתזה. באותה עת מתחתינו למטה, חשים אנו כך: האפלוליות, גוון כחול עמוק לה. ניתן שם לחוות כל דבר, כעוצמות בלבד. מעלינו, לעומת זאת , מוארים אנו וחדורים בתחושת אינטליגנציה.
והנה, בפעילות קורנת זו (ואינני יכול לבטא זאת אחרת), מופיעה דמות, מופיעים לפנינו פנים רציניים באורח יוצא מגדר הרגיל, טבע רציני עולה בנגיהה ובקרינה מן האינטליגנציה הקורנת האוניברסלית (ראש אדום במשטח הזהוב). משיגים אנו את הרושם שדמות זו אורגת את גופה באור המגיע מתוך האינטליגנציה הקורנת. על מנת שדמות זו תוכל לארוג את גופה מאור, בשלהי הקיץ, נחוץ שיתרחש מה שתארתי לכם, הינו, שהרוחות האלמנטריות של ישות האדמה תעופפנה, כצורך, כלפי מעלה. בהתרומם ישויות אלמנטריות אלה, משתזרות הן באינטליגנציה הנוגהת מעל. אינטליגנציה נוגהת זו, פורשת עליהן את חסותה. ומתוך הנצנוץ שם, זה הנוצץ באור באינטליגנציה הנוגהת, מתהווה דמות זו.
זה דבר נערץ, באורח אלוהי, כבר בעבר על ידי כושר הראיה הרוחית האינסטינקטיבית הקדומה ועדיין יכולים אנו לקרוא לזה באותו שם, בו היה ידוע באותה תקופה. יכולים אנו לומר: לעת הקיץ, עורך אוריאל את הופעתו בינות לאינטליגנציה הנוגהת.
...ברצינות עמוקה מופיע נציג זה של הכוחות האורגים הקוסמיים לעת הקיץ, כמו מבקש הוא את תבניתו באור השוזר. קיימים דברים שיכולים אנו להמשיך ולסקור בפעלים של אוריאל, המתבצעים באור – אוריאל, אשר האינטליגנציה שלו מורכבת למעשה מן הכוחות הפועלים הדדית בכוכבי הלכת של המערכת הפלנטרית שלנו, אלה הנתמכים על ידי הפעילות של הכוכבים הקבועים בגלגל המזלות. אוריאל, הנוצר בתוך עצמו את המחשבה הקוסמית כמחשבתו שלו. כך מתהווה תחושה מישירה באדם: מתוכך בוקעים ועולים ענני קיץ נוגהי אינטליגנציה, בהם משתקפות למעלה התצורות הגבישיות הכחולות שמתחת לקרום האדמה. כן משקפות תצורות הגביש הכחולות שבפנים האדמה, את האינטליגנציה הנוגהת שבתצורות העננים. ובכן – תצורות הענן הנוגהות, מופיעות במרומי הקיץ, באורח אימגינטיבי, בהבעה רצינית – הבנה קוסמית מרוכזת והפעלים של הבנה קוסמית מלוכדת זו, של אינטליגנציה קוסמית מאוחדת זו, הנם פעלים שנשזרו באור. תכולתם בכך שבאמצעות כוח המשיכה המצוי באינטליגנציה קוסמית מרוכזת זו של אוריאל, נמשכים כלפי מעלה הכוחות הכסופים. ובאור, באינטליגנציה הקורנת בפנימה מעל, כפי שנראית היא מן האדמה – והופעתה הופעת אור שמש מרוכז, המצטופף אלי הוד מוזהב – חשים אנו שהכסף המנצנץ, הזורם לכיוון מעלה מלמטה, נקלט על ידי חיי השמש הקורנת מעל. כסף האדמה (וזהו ביטוי אמיתי לחלוטין שעומד אני להשתמש בו) משתנה באורח קוסמי, באורח אלכימי, אלי זהב קוסמי, אשר חי ושוזר שם מעל. קיימת קרינה מתמשכת של זהרורי כסף אלי זהב.
בעוקבנו אחר דברים אלה הלאה, עד חודש אוגוסט, נוצר רושם של משהו המשלים את דמותו של מיכאל שתארתיו קודם לכן. ספרתי לכם אודות חרבו של מיכאל וממה מורכבת היא ואף ספרתי לכם מהו זה שממנו שוזר הדרקון את חייו. אך עתה, באור יקרות זה, באור חמדה זה הקורן, הנראה רוחית, מן המהות הקוסמית האורגת, בעיצומה של עונת הקיץ, שואלים אנו את עצמנו: מאין משיג מיכאל, השומר ומשגיח עלינו בחג מיכאל, בסתיו, מאין משיג הוא את לבושו האופייני, את הלבוש הנוגה תחילה בזהב השמש ולאחר מכן נפקח בהוד והדר, כמו פורצות כלפי מעלה קרני אורה בזהרורי כסף בפנים הקפלים הזהובים – מנין באה אדרתו של מיכאל שזורת הזהב ובה זהרורי כסף? – זהו אשר נוצר שם מעל, על ידי קרינת הכסף כלפי מעלה על ידי הזהב מעל, הזורם אל הכסף הקורן. לכאן מונחים זהרורי הכסף הקורנים סביב, מן האדמה ומשתנים בכוח פעילותה של השמש. כך רואים אנו שצעד אחר צעד, לקראת הסתיו, שב וחוזר מה שהוענק על ידי האדמה מן הכסף אל הקוסמוס, שב וחוזר כזהב.
ובכוח זה של הכסף המשתנה להזהב הווה הדבר, המתמשך במהלך החורף בפנים האדמה, כפי שתארנו קודם לכן: זוהר השמש בממשלו של אוריאל, עיצב עצמו, בעיצומו של הקיץ במרומים – נמשך למעמקי האדמה ובה הוא משתזר ובה הוא מתנחשל רוחית במעמקי האדמה, בהעניקו חיים לזה המבקש חיים עבור השנה הבאה במשך מעמקי החורף.
רואים אתם שבבואנו לעונת החיים הנובטים ומנצים, לא נוכל לדבר אודות החומר הנשזר על ידי הרוח, כפי שדברנו על האדמה בחורף, כי עלינו לדבר עתה על הרוח הנארגת על ידי החומר, הינו, הרוח שכסף וזהב חודרים בה לפני ולפנים. כמובן שאל לנו לתאר כל זאת באורח חומרי. עלינו לעומת זאת לצייר לעצמנו את הכסף והזהב בהיותם דלילים מעל ומעבר לכל מידת אנוש. אז ייראה לנו כל זה כמו היווה מעין רקע של פעלי אור קוסמיים. או אז משיגים אנו רושם בהיר של דמות זו של אוריאל וכך משיגים אנו רושם נהיר של מבטו. חשים אנו בכמיהה עמוקה ביותר להבין מבט מיוחד זה של אוריאל, המופנה כלפי מטה. התרשמותנו היא שעלינו להסתכל סביב, כדי לוודא מה מציין מבטו. עיני נפשנו נפקחות למשמעותו של מבט זה, כאשר לומדים אנו, כישויות אנוש, להתבונן עמוק יותר מטה, באורח רוחי, אל המעמקים הנוגהים בכחול כסוף שבקרקע האדמה בקיץ. שם, בינות לקרני האור הגבישיות שבנוגה הכסף נעות באורח בלתי סדיר קמעא, צורות הנמסות ומתאחות, צורות המתקבצות ונמוגות. או אז נפקחות עינינו לראות שצורות אלה, שגגות אנוש הן. הן נראות מתחת, כמנוגדות לצורות הסדירות והתקינות, בעלות הטבע הגבישי. לעבר ניגוד זה – שבין ההתגבשות הטבעית ביופייה התקין, לבין שגגות שמשתזרות בינות ומסביב – מופנה מבטו הרציני של אוריאל. כאן מוחש, מתוך מרומי הקיץ, מה שאיננו מושלם עדיין בגזע אנוש, בניגוד לגבישים המעצבים עצמם בסדירות מושלמת כזאת. כאן מקבלים אנו את הרושם מתוך המבט הרציני של אוריאל, כיצד נשזר אלמנט הטבע עם זה של המוסר. כאן קיים בפנימו מערך העולם המוסרי, לא רק כאימפולסים מופשטים. כי בחיי יומיום, מסתכלים אנו בהווייתו של הטבע מבלי לשאול: האם שוכנת המוסריות בהתפתחותם של הצמחים? - האם מצויה מוסריות בתהליך ההתגבשות? – אך עתה רואים אנו, כיצד שזורות בטבע, בעיצומו של הקיץ, שגגות אנוש, אפילו בטבע החיצון, ביצירת הגבישים הסדירים והתקינים, המתבצרים בפנים. כנגד זה, מעפילה כל תכונה טובה של בן אנוש במסלולים כסופי זהרורים, נראית כענני המעטפת של אוריאל (באדום) ונכנסת לאינטליגנציה הקורנת, כך שכל מעלה ומעלה הופכת ליצירת אומנות, בתצורות הפלסטיות של העננים.
בלתי אפשרי למקד את המבט בהבעתו הרצינית של אוריאל שבכובד ראש, הולך וגובר, בהתבוננו במעמקיה של האדמה, מבלי לראות שם משהו שניתן לתארו ככנף-דמוית-זרועות או כזרוע-דמוית-כנפיים, במחווה של אתראה נחרצת, בהביעה את האפקט של התנועה המכוונת על ידי אוריאל אותה הוא נושא מטה אל הגזע האנושי, מה שאכנה בצדק: המצפון ההיסטורי. בעיצומו של הקיץ, ניתן כמו להיראות המצפון ההיסטורי – הנראה ברפיון מיוחד בהתפתחותו בתקופתנו הנוכחית – במחוות האתראה של אוריאל. וודאי שעליכם לצייר כל זאת כאימגינציה. דברים אלה ממשיים הם בתכלית. כמובן שאיני יכול לדבר אודותיהם כפי שהפיסיקאי מדבר על חשמל חיובי או שלילי, על פוטנציאלים וכן הלאה. עלי לדבר אליכם בתמונות שעשויות לחיות. בכל אופן, מה שנחווה בתמונות חיות אלה, ממשות בו. אכן קיים הוא...
...עלינו לתאר לעצמנו שכל מה שתארתיו, צריך שיכלול מצד אחד, רושם אמנותי, תואם לו באמנות פלסטית, בה בשעה שנדרש שמה שנחווה ומוחש באמנות פלסטית, יקבל את חייו כצורך, מהצלילים שוקקי החיים, המלבישים את המוטיב הפיוטי המשתזר וחי לפני ולפנים נפשותינו, בפלסנו דרכנו אל אוריאל העצום, הפעיל באור, הבורא באור. זה הקורן מלמטה למעלה ככסף מנצנץ, זה המתגלה ביופי החקוק שבפעילות האור – עליו להיות מעוצב באותו פרק זמן של יום יוחנן הקדוש, בהבעה אינסטרומנטלית מוסיקלית מתאימה וזאת כדי שנממש את חיינו הפנימיים בזיקה אל הקוסמוס, בתרועת הצלילים שעליהם להריע. כי במעטפת הצלילים המעוררים מצוי הרז של ליכוד האדם עם הקוסמוס ביום יוחנן הקדוש. את כל זה יש לבטא בלחני מוסיקה, כך שבהתבוננותינו כלפי מעלה ראה נראה את הזהב הקוסמי השוזר וכשניגש אל מעבר לזהרורי האור הזהובים, נראה את דמותו קורנת האור של אוריאל, בהביטו מטה אל האדמה, כפי שתארתי. מבטו של אוריאל ומחוותו, צריכים להוות רעיון מרכזי אחד. במוטיב זה בשמיים, חשה עצמה ישות אנוש מלוכדת, מצד אחד עם האינטליגנציה הקוסמית הזוהרת, מצד שני, למטה מתחת, חש האדם את עצמו מלוכד עם זה השואף למוצקות, לזה החבוי באפלולית הכחולה שממנה זורם לעברים האור הכסוף. שם למטה חש הוא את היסוד הגשמי להוויית הקיום הרוחית, השוזרת, החיה. המרומים הופכים למיסטריה. המעמקים הופכים למיסטריה והאדם עצמו הופך למיסטריה במעמקי המיסטריות הקוסמיות. הוא חש עד למערכת עצמותיו את הכוח מעצב הגביש. ברם, חש הוא אף זאת, כיצד מתלכד כוח מעצב הגביש שחודר למערכת עצמותיו באורח קוסמי, עם הכוח שוקק החיים של האור שבשמי השכינה מעל. האדם חש כיצד חי ואורג זה, הנסב על ידי האנושות ככוח מוסרי במיסטריות אלה של העולם השמימי מעל – כיצד חי ואורג הוא במיסטריות הללו של העולם שמתחת, בלכדו אותן יחדיו. האדם חש שאינו מנותק עוד מן היקום, אלא שמקומו ביקום זה, בהתלכדות עם האינטליגנציה הזוהרת מעל, בה חווה הנהו, כבחיקו של היקום, את מחשבותיו הרוויות בעוצמה. הוא חש עצמו מלוכד מלמטה, עד למערכת עצמותיו, עם כוח הגיבוש הקוסמי ושניהם גם יחד מלוכדים זה בזה. הוא חש את מותו בליכודו עם חיי הרוח של היקום. חיי הרוח של היקום, משתוקקים לעורר ולברוא במוות הארצי, כוחות התגבשות וחיי זהרורים כסופים. על זה גם כן להריע בצלילים, צלילים שישאו על כנפיהם מוטיבים אלה שהאדם יוכל לחוותם, כי אכן קיימים הם. אין צורך לבקש אחריהם. ניתן לקרוא בהם מתוך פעילותו הקוסמית של אוריאל. כאן עוברת האימגינציה אלי אינספירציה והאדם עצמו מהווה במשמעות מסוימת, אינספירציה שבגוף, כישות של אינספירציה. במיסטריות אלה של המרומים ושל המעמקים ומיסטריות אלה שבליכוד שתיהן – בתווך...
...את משזר כלל הסודות הקוסמיים האלה, עשוי אני לשית לפניכם, באורח כדלהלן: הרי זה כמו עומדת ישות אנוש, הנתונה במשזרו של אמצע הקיץ לחוש את הבא להלן: המלים הראשונות מייצבות את מבטו של אוריאל, המתמקד לאינספירציה ומתלכד בצלילי הרוח של המקהלה המתקבצת:


ראה את שזירתנו,
את השלהבת הקורנת, (המרומים)
את להט החיים.


חייה בתמיכה הארצית,
בעולם הנושם של הצורה, (המעמקים)
בעוצמת ההוויה.


חוש עצמותיך אתה האדם,
באור שמי השכינה (המרכז – ישותו הפנימית של האדם)
ובעזוז הליכוד הקוסמי.


כאן בתשע שורות אלה, שוכנות המיסטריות של המרומים, המיסטריות של המעמקים והמיסטריות של המרכז, או של ישותו הפנימית של האדם. הכל מתקבץ כהצהרה קוסמית של מיסטריות המרומים, של המעמקים ומיסטריית המרכז, המריעות ומתפעמות כבצלילי עוגב וחצוצרה;


חומרי התשתית מתבצרים,
השגגות נשפטות בצדקה,
לבבות אנוש נבחנים ונצרפים...

חזור | לראש המסך


   

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים