אנתרופוסופיה בישראל

 




הטיפול הנפשי בחולה הסרטן

מאת ד"ר מירון ברק

המאמר לקוח מתוך ספר חדש המוקדש לד'ר אביה נוימן: 'אור בשולי הענן - האדם חולה הסרטן והרפואה האנתרופוסופית', הוצאת הרדוף.

הבשורה הקשה אליה מתוודע האדם, כי אובחנה אצלו מחלה ממארת, מעוררת בו במקרים רבים את הצורך לצאת למסע נפשי- רוחני. במסע זה הוא נאלץ, בין השאר, להתמודד עם חוויות רגשיות קשות, כגון: חרדה, דיכאון, כאב פיזי ונפשי, ועם שאלות קיומיות ורוחניות, כגון: המשמעות של חייו, התמודדות עם שאלת המוות (אשר עולה מתוך ההקשר שנעשה בימינו, בין הדימוי הרווח של מחלת הסרטן והמוות), שאלות של זהות ועוד. הידע הרפואי מאפשר לנו להבין כיום, כי למרות שהאבחון של מחלת הסרטן מתרחש באופן פתאומי, הרי שהתהוות התהליך הממאיר טרם האיבחון, נמשכת לאורך זמן ולעתים לאורך שנים. כיום ידוע כי בגופו של כל אדם בריא מתהווים ללא הרף תהליכים גידוליים מינוריים אשר נסוגים באופן ספונטני, נסיגה אשר מיוחסת לפעילותה של מערכת החיסון במצבה הבריא. מכאן ניתן להבין כי "המצב הבריא" הינו למעשה, תהליך פעיל של שיווי משקל דינמי בין התפתחות הגידול לבין נסיגתו. מחלה הינה למעשה, מצב בו שיווי משקל זה הופר בהדרגה ולאורך זמן, עד להופעת הסימפטומים של המחלה.
בשלושת העשורים האחרונים מתבהר- מתוך מגוון של מחקרים אשר בוצעו בהקשר של השפעת הנפש על הסרטן- כי חוויות נפשיות מסוימות כגון ,חשיפה מתמשכת למצבי מתח, תחושות ממושכות של חוסר תקווה וחוסר אונים, דיכוי והדחקת רגשות ורצונות אינדיבידואליים ועוד, קשורות להתפתחות הגידול הסרטני. בו זמנית מתבהר כיום כי טיפולים פסיכותרפואטיים וטיפולים באמנות, עשויים לשפר הן את התחזית (הפרוגנוזה) של המחלה הממארת, והן את התופעות הנפשיות המתלוות אליה (כמו כאב, דיכאון וחרדה), אשר מצדן תורמות להחמרה . ממצאים אלה הביאו בעשרים השנים האחרונות להתפתחותו של האפיק המדעי הקרוי "פסיכו- נוירו- אימונולוגיה" (Psycho-Neuro- Immunology ). גישה זו מתארת את התהליכים הפיזיולוגיים והמסלולים האנטומיים שבהם פעילויות נפשיות ורוחניות מסוימות מעוררות תהליכים עצביים והורמונליים, אשר משפיעים על מערכת החיסון ומחזקים את פעילותה האנטי- סרטנית. תיאורים כמו אלה של הגישה ה"פסיכו- נוירו- אימונולוגית" נותנים תוקף לגישתה של הרפואה האנתרופוסופית, אשר זיהתה כבר מתחילת דרכה את האדם כמהות שלמה אחת, בה המרכיבים הנפשי, הרוחני והגופני, פועלים כמכלול ונתונים להשפעות הדדיות. באורח דומה, מובנת פעילותו הנפשית והתודעתית של האדם החולה במחלה כרונית, כמו גם במחלה הממארת, ככזו המשפיעה באופן משמעותי גם על מהלך המחלה וגם על ההפרעות הנפשיות הנלוות למחלה, מהן הוא סובל.

הגישה הפסיכולוגית האנתרופוסופית
אחת התרומות העיקריות של הרפואה האנתרופוסופית בתחום הרפואה הפסיכו- סומטית ובתחום הפסיכותראפיה, הינה היכולת לאבחן באופן קונקרטי את ההשפעות ההדדיות של פעילויות איברי הגוף השונים על הנפש ושל הנפש על איברי הגוף השונים, הן במצבים פתולוגיים והן בתהליכי הריפוי מהמחלה.
לכן, אחד מהאתגרים העיקריים העומדים בפני מטפל העובד על- פי הגישה האנתרופוסופית, הינו לאבחן ולטפל באדם החולה על כל המהויות שבו: הביולוגית (הגוף הפיזי ומכלול התהליכים הביוכימיים והפיזיולוגיים שבו), הנפשית והרוחנית. על- מנת להבין את אופן פעילותם של המרכיבים הנפשי והרוחני שבאדם (אשר אינם ניתנים כמובן, לתפיסה חושית כמו אלה של התהליכים הביולוגיים), חשוב להבין כי הם מחלקים את פעילותם מחד, באופן לא מודע, אל תוך התהליכים הביוכימיים והפיסיולוגיים שבגוף הפיזי (ובכלל זה אל פעילותה של מערכת החיסון); ומאידך, פועלים באורח מודע מחוץ לגוף הפיזי - בפעילות הנפשית והרוחנית המודעת שבאדם. המרכיב הנפשי– רוחי אחד הוא, ונע לסירוגין בין הרובד המודע של הנפש אשר פעיל בזמן הערות של האדם, לבין הרובד הלא מודע של הנפש אשר פועל בעיקר בזמן השינה. באופן זה הפעילות הנפשית- רוחית המודעת של הנפש (המתרחשת בזמן הערות) מטביעה את חותמה על הרובד הלא מודע בו מתרחשים התהליכים הפיסיולוגיים והביוכימיים, בעיקר בזמן השינה. לכן איכותם של התהליכים הביולוגיים אשר יתרחשו בזמן השינה תהיה שונה אם למשל האדם במשך היום היה כעוס וביקורתי או אם עסק בפעילות אמנותית ויוצרת.

ברובן של הגישות הפסיכולוגיות המרכזיות הפועלות בימינו, נתפש האדם כישות של גוף ונפש בלבד, ועולמו הרגשי נתפש כעולם אשר מושפע רק מתהליכים נפשיים וגופניים. לאור הידע האנתרופוסופי, פועלות לתוך המרחב הנפשי של האדם הן השפעותיו של הגוף הפיזי והן של המהות הרוחנית- האינדיבידואלית של האדם הקרויה "אני", (מושג השונה באופן מהותי ממושג ה"אני" הפרוידיאני). בנוסף, נתפשת אותה מהות "אני" של האדם כ"קודקוד הצמיחה" אשר מוביל את התפתחות האדם ומכוון אותו אל המפגשים, המעשים וההחלטות המשמעותיות של חייו.
מהות "אני" זו, מרגע הלידה ובמהלך התפתחות הילד, מצויה בתהליך בו היא מנסה להעמיק יותר ויותר את אחיזתה הן בגוף והן בנפש, במטרה ליצור בגילאים השונים איזון בריא, בין התהליכים הביולוגיים והנפשיים, תהליך המכונה: "אינקרנציה" (התגשמותIncarnation = ).
בתהליך אינקרנציה זה, מנסה ה"אני" לשנות ולעצב את גופו הפיזי של הילד אשר הועבר אליו בתורשה באמצעות הוריו, כך שיוכל לשמש עבורו כ"כלי", דרכו יוכל להיות נוכח ולבטא את עצמו בחופשיות המרבית. בתהליך זה חווה ה"אני" התנגדות אליה הוא נדרש להגיב, במיוחד בזמני מחלה - (בתקופת הילדות - בעיקר דרך מחלות חום) ובעיתות משבר אשר פוקדות אותו במהלך חייו. תהליך אינקרנציה זה, אשר מונחה באופן לא מודע על- ידי ה'אני' שלו, מחשל בילד באורח לא מודע את כוחותיו הרוחיים, במטרה שיעמדו לרשותו בעיתות משבר בבגרותו. התנגדות זו, אליה נדרש ה"אני" להגיב, מופיעה משני כיוונים עיקריים: הראשון - מתוך האורגניזם, מתוך התהליכים הביולוגיים, התנגדות אשר מתבטאת בנטיות למחלות שמקורן תורשתי כמו כל אותם הגנים אשר התבטאותם עשויה לעורר תהליכי מחלה בגוף ובנפש, ובכלל זה גם תהליכים מסרטנים; השני - מחוץ לאורגניזם, התנגדות המתבטאת באירועים הטראומתיים הקטנים והגדולים הפוקדים את האדם במהלך חייו . מכאן, המושג "אינקרנציה", והמידה בה הצליח האדם הבוגר להשיגה במהלך התפתחותו, הן בגופו והן בנפשו, מהווים את המדד העיקרי לבריאותו הנפשית והגופנית. זוהי גם המשימה העיקרית העומדת לנגד עיניו של המטפל, העובד לאור הרפואה האנתרופוסופית עם האדם אשר חלה בסרטן.
התהוותו של הגידול הסרטני, כפי שהוזכר בפרק המבוא, מתרחשת בעקבות היחלשותו של התהליך המעצב של ה"אני" (אשר הינו חלק מתהליך האינקרנציה) ברקמה או באיבר בו מופיע הגידול. עובדה המאפשרת לכוחות הביולוגיים החיים באותה הרקמה להתרבות באופן פראי ולא מבוקר ולשלוח גרורות לחלקי הגוף השונים. באורח דומה פועלות גם החוויות הטראומתיות במרחב הלא מודע של הנפש: כך שלאחר החוויה הטראומתית חודר הרושם הטראומתי המאיים אל תוך הנפש. בשל עוצמתו, הוא אינו ניתן לעיכול באמצעות ה"אני", ולכן שוקע בהמשך אל הרובד הלא מודע של הנפש אשר מצוי באיברים השונים של הגוף. במיוחד בתקופת הילדות, בה נפש הילד רגישה מאוד ונוכחות ה"אני" בה אינה חזקה דיה, שוקע הרושם הטראומטי ומתמקם כרושם לא מעוכל באיברי הגוף השונים -שם מצוי הרובד הלא מודע של הנפש). כך הוא יוצר מוקדים עצמאיים של פעילות רגשית לא מודעת, במנותק מהפעילות הרוחנית המעצבת של ה"אני". מוקדים אלה, אשר פועלים כמעין "פרזיטים נפשיים", ניזונים מכוחות החיים של הנפש, ממשיכים לתפוח בחלקיה האפלים והלא מודעים ומביאים להפרעות בתפקוד האיבר, הרקמה ועד לתא הבודד, ובכך מונעים מה'אני' את פעילותו המעצבת בריקמה. עם הזמן עלולים מוקדים אלו לגדול ולתפוח באורח לא מבוקר, בדומה לתהליך הסרטני, ולהחליש בכך את תהליך האינקרנציה בנפש ובגוף כולו. כך הם נוטלים חלק בהיחלשותה של מערכת החיסון ובהתהוותו של הגידול הסרטני. במיוחד בעתות משבר כמו מחלה ממארת, עשויים אותם רשמים טראומתיים ו/או רגשות שליליים אשר שקעו לרבדים הלא מודעים שבנפש וקיננו בתוכה באורח לא מודע, לעלות ולצוף לרובד המודע של הנפש ולגרום לסימפטומים נפשיים מגוונים כגון חרדה ודיכאון. באופן דומה ניתן להבין את התהוותם של קווי האישיות המשותפים אצל חלק מחולי הסרטן, אשר זוהו במחקרים שונים ואשר מקוטלגים בין השאר כ-Type C Personality . אותם קווי אישיות מאופיינים לרוב בתחושה בסיסית של החולים כי אינם רצויים ואינם אהובים בעולם, תחושה המובילה לעיתים לנטייה מוגזמת לרצות אחרים, קושי בביטוי אותנטי של רגשות-במיוחד של כעס (ובו זמנית, ניסיונות להיות "נחמדים" יתר על המידה) ובעיקר, לקושי בזיהוי וביכולת לממש את רצונותיהם האמיתיים והאינדיבידואליים.

התהליך הפסיכותראפויטי
הכריתה הכירורגית של הגידול והטיפולים הקרינתיים והכימותראפיים, הינם אמצעים יעילים להסרת הגידול ברמה הפיזית, אך אינם משנים באופן מהותי את הנטיה הפנימית להתפתחות התהליך הממאיר, אשר התבססה בנפשו ובגופו של החולה במהלך השנים שקדמו להופעת תסמיני המחלה. מתוך תובנה זו, התפתחה הגישה הטיפולית השלמה של הרפואה האנתרופוסופית, אשר מנסה לעורר את תהליך הריפוי (ובכלל זה את תהליך האינקרנציה) בשני הרבדים: ברובד הגופני וברובד הנפשי-רוחני.
כשם שבתהליך המתרחש בהתפתחות הילד, בו ה"אני" של הילד מבסס ראשית את נוכחותו בגוף הפיזי ובתהליכים הביולוגיים ורק לאחר מכן בנפש, כך גם בגישה הטיפולית בחולה הסרטן. לכן, במקביל לטיפול הפסיכותרפואטי מומלץ להתחיל בטיפול באמצעות תרופות אנתרופוסופיות וטיפולים חיצוניים המאפשרים אחיזה ראשונית של ה"אני" בגוף הפיזי, ובכך להכשיר את הקרקע" לטיפול הפסיכותראפואטי ולהפוך אותו ליעיל יותר.
שני תהליכים תומכים נוספים עשויים להפוך את הטיפול ליעיל יותר. האחד הינו העיסוק באחד מתחומי האמנות, אליהם יש לאדם זיקה כלשהי (שירה, נגינה, ציור, פיסול, תנועה וכד') ואשר מעולם לא הצליח למצוא את הפנאי לעסוק בהם. התהליך התומך השני הינו השתתפות בטיפול קבוצתי או בקבוצת תמיכה של חולי סרטן. פעילויות אלו מהוות גורם תומך משמעותי, במיוחד לחולים אשר לאמנות לא היה חלק בחייהם, כדרך ליצירת גמישות נפשית הנדרשת לצורך הצלחת הטיפול עצמו.
בתהליך הפסיכותראפואטי עצמו נעשה ניסיון להקל על סבלו הגופני והנפשי של החולה מחד, ומאידך, לעורר את הפעילות הנפשית- רוחנית אותה הוא מבקש ליצור כתוצאה מהמפגש עם המחלה.
מכיוון שמצבו של החולה מתאפיין בעליות ומורדות המושפעות בדרך- כלל מההפוגות ומההישנויות של המחלה ומהטיפולים הכימותראפיים וההקרנות, על הגישה הטיפולית להשתנות בהתאם למצבו של החולה, ולהיות מעוצבת באופן אינדיבידואלי בהתאם לצרכיו ורצונו של המטופל. למרות זאת ניתן להצביע בכלליות על שני כיווני טיפול עיקריים אשר רצוי כי הגישה הטיפולית תנוע ביניהם בהתאם למצבו של החולה: הטיפול העמוק והטיפול התומך.

הטיפול העמוק
הזעזוע הפנימי שעובר האדם עם אבחנת המחלה הממארת והפתאומיות שבאבחנה, מציפים אותו במרבית המקרים בחרדה, אשר במידה ולא יתמודד עימה באופן הנכון, עלולה להתפתח למצב דיכאוני. מצב זה עלול לגרום להחמרה במהלך המחלה עצמה (הניתן להסבר דרך המנגנון הפסיכו- נוירו- אימונולוגי, אשר עלול לפעול גם באורח שלילי) ולשתק את כוחות הרצון של האדם במאבקו במחלה. מנגד- מכיוון שהמחלה הממארת ברוב המקרים, הינה מחלה בעלת מהלך כרוני אשר נמשכת חודשים ושנים (בניגוד למחלות חריפות המסתיימות תוך פרק זמן קצר יחסית), ניתנת לאדם החולה במחלה זו ההזדמנות, הודות לאלמנט הזמן, לממש תהליך עמוק של התפתחות נפשית ורוחנית. התפתחות זו הינה במקרים רבים, בעלת תרומה משמעותית ביותר בדרך אל ריפוי המחלה ולא רק בהקלה על הסימפטומים. בתהליך עומק זה ניתן לעורר את תהליך אינקרנצית ה"אני" של האדם אל המרחב הנפשי, ובעיקר אל סְפֵירָת הרצון שלו. כך מתאפשר לו להעמיק את נוכחותו בגוף הפיזי ובתהליכים הפיזיולוגיים (בעיקר במערכת החיסון) ולהשלים - מהכיוון הנפשי - את התהליך שהחל בגוף באמצעות הטיפול התרופתי.
חוויית השבר, הבדידות והשינוי בדימוי העצמי (מאדם בריא לאדם חולה), אותם חווה האדם לאחר האבחנה, מאלצת אותו להתרחק מעט מתודעת היומיום ולהביט על חייו. המבט מופנה גם אל אותם המצבים בהם לא פעל מתוך חופש ובהתאם לרצונו האמיתי, ולעתים אף בניגוד לרצון זה. בו זמנית, אותה חווית שבר אשר מרחיקה את האדם החולה מתודעת היומיום, מקרבת אותו אל עולמו הפנימי ואל הסף שבין עולמו המודע והלא מודע. התקרבות זו אל הסף הפנימי, גורמת (במיוחד במצבי משבר, כגון מחלה ממארת) לחוויות הטראומתיות, הגדולות והקטנות, לעלות ולצוף מהמרחב הלא מודע אל המרחב המודע שבנפשו. לכן מתאפשר לחולים רבים המתמודדים עם מחלת סרטן להבין מדוע נאלצו לפעול עד כה בניגוד לרצונם האמיתי. התובנות המופיעות כתוצאה מתהליך זה, דורשות מהאדם לגייס כוחות רצון חזקים על- מנת לעבד ולעכל את האירועים הטראומטיים אשר הפעילו אותו עד כה מתוך הרובד התת מודע של נפשו, ובהתאם ליצור את השינוי הנדרש בחיי היומיום. זהו, למעשה, האתגר המעשי הטמון בפסיכותראפיה האנתרופוסופית, אשר במהותה מכוונת אל כוחות הרצון של האדם אך מפלסת את דרכה לשם דרך עולם הרגשות של המטופל . משום שניתן דגש מיוחד על פיתוח כוחות הרצון של המטופל, חשוב כי טיפול מסוג זה ייושם בעיקר בתקופות של ההפוגה מהמחלה, בשלבי ההחלמה או לאחריהם.
במפגש הטיפולי נעשה ניסיון לעורר את תהליך האינקרנציה של המטופל, מתוך התייחסות אל שלושת הכוחות העיקריים של הנפש: החשיבה, הרגש והרצון, ובניסיון ליצור אינטגרציה ביניהם.
את השלב הראשון של התהליך הפסיכותראפויטי ניתן להתחיל בהתבוננות, שפותחה באופן ייחודי מתוך הידע האנתרופוסופי, על הביוגרפיה של האדם <1>. בהתבוננות זו ניתנת לאדם הזדמנות ליצור תמונה שלמה ופנורמית על הביוגרפיה האישית שלו. כך הוא יוכל ליצור תמונה רחבה, דינמית ואמיתית יותר לגבי מהלך חייו, לגבי מי שהוא, ולנטרל את הדימוי הצר של "אדם חולה", שנוצר בפנימיותו מאז אבחון המחלה.
בשלב הראשון של שיטת טיפול זו נעשה ניסיון ליצור התבוננות אובייקטיבית ככל שניתן, תוך ניסיון להימנע מפירוש ושיפוט על אירועי החיים, ההחלטות ומערכות היחסים השונות. במקביל, מושם דגש בהתבוננות זו על האירועים המכוננים, המפגשים, ההחלטות, המעשים המשמעותיים ונקודות המפנה בביוגרפיה, כמו גם על המשברים הבריאותיים והאירועים הטראומתיים אשר התרחשו בחיי האדם, מתוך ניסיון ליצור תמונה תהליכית שלמה של האדם בחייו.
מתוך התבוננות זו עולות התובנות והבנת ההקשרים של אירועי החיים השונים כמו למשל, זיהוי של ריתמוס קבוע בו כל מספר שנים מסוים האדם עובר משבר - בזוגיות, במסגרת העבודה או במצבו הבריאותי. זה השלב בו יכול האדם להבין את יכולותיו, כישוריו ומגבלותיו, להתוודע אל דפוסי התנהגות לפיהם פעל באורח לא מודע במערכות היחסים ולהבין את מידת האחריות שלו ושל אחרים בהתהוות המרקם של חייו.
דגש מיוחד ניתן בתהליך זה לכל אותם הזמנים בהם מזהה האדם בביוגרפיה שלו כי פעל בניגוד לרצונו האמיתי (רצון אשר דוכא על ידו עצמו או ע"י אחרים), ולכל אותם רגעים בתקופות שונות בחייו, בהם זיהה אידיאלים אותם שאף להגשים, ומסיבות שונות לא הצליח.
השלב השני והמעמיק יותר של התהליך הפסיכותראפואטי, נעשה במישור הרגשי. בשלב זה נעשה ניסיון לדלות בעזרת המטופל, אירועים משמעותיים קשים מתוך הביוגרפיה שלו (כגון אירועים טראומתיים, משברים, אובדנים, פרידות משמעותיות וכד') ובעזרת טכניקות טיפוליות מתאימות, לעבד אותם ברמה הרגשית, לנטרל את פעילותם העצמאית בנפש ולהבין את משמעותם, בעיקר לגבי חייו בהווה. דגש מיוחד מושם, ביחד עם המטופל, על זיהוי רגשות של פחד ואשמה אשר משמשים בדרך- כלל ככוחות העיקריים אשר מצמיתים את הרצון האמיתי בנפש, והתבוננות על האופן המיוחד בו הם חלחלו אל התת מודע והפעילו אותו במערכות היחסים במשפחה, בזוגיות ובמסגרת העבודה. במקביל לעיבוד האירועים המשמעותיים הקשים מהביוגרפיה, נעשה ניסיון לזהות, ביחד עם המטופל, את האירועים המשמעותיים המכוננים בהם ביטא עוצמה פנימית, כגון: מצבים בהם פעל בהתאם ל"אני מאמין" שלו ובמיוחד במצבים בהם נדרש לפעול כך בניגוד לנורמות החברתיות המקובלות בסביבה בה הוא חי, אירועים בהם התאושש ממשברים ופרידות משמעותיות, מצבים בהם הצליח לתמוך באחרים, מצבים בהם מימש אידיאלים בחייו וכד'. מתוך התבוננות באירועים אלה מכוון התהליך למצוא את הדרך, באמצעות טכניקות מסוימות, להזרים עוצמה פנימית זו אל חייו כיום.
רגש הפחד זוכה להתייחסות טיפולית מרכזית בגישה זו, מכיוון שהוא מזוהה ככוח המניע הראשוני והעיקרי המצמית את הרצון האינדיבידואלי והאמיתי של האדם, ואת המעשים בעלי המשמעות אותם הוא מבקש לממש. כוח זה מזוהה גם כאותו הכוח אשר מונע מהאדם לבטא את רגשותיו (במקרה של חולי סרטן רבים, מתבטא כקושי בביטוי והתמרה של כעסים אשר ממשיכים לקנן בתת מודע) ובהמשך הופך להיות הכוח האחראי להופעת תסמיני החרדה והדיכאון <2>.
השלב השלישי של התהליך מכוון באופן ישיר יותר אל סְפֵירָת הרצון שבנפש, בעיקר אל העתיד, ודורש מצד המטופל לגייס כוחות מיוחדים של כנות וגמישות. ניתן להציע למטופל להתבונן לעומקם של הקונפליקטים, על מערכות היחסים הלא פתורות בחייו ועל האופן בו התמודד עמם. בשלב זה חשוב לזהות את כל אותם 'unfinished business' המלווים את המטופל במהלך חייו, ולטפל בהם אחד לאחד. זאת מתוך ההבנה כי כל אותם תהליכים ריגשיים לא פתורים יוצרים גודש של רגשות לא מעוכלים, המונעים את תהליך האינקרנציה הבריא של ה'אני'. מתוך התבוננות זו עשויות להיוולד אצל המטופל תובנות והחלטות אמיצות, לביצוע תהליכים של סליחה והכרת תודה כלפי אנשים אשר היו מעורבים באירועים ובזמנים חשובים בחייו. תהליכים אלה מאפשרים ל"אני" להיות נוכח באופן עמוק עוד יותר בנפש ובגוף ועשויים להתבטא בתחושה של שחרור, הקלה וחיוניות. בשלב זה, לאחר הטרנספורמציות הרגשיות אותן עבר המטופל עד כה, ניתן לעבור אל השלב המעשי ("("doing, בו ניתן להתמקד בזיהוי של כל אותם רצונות אמיתיים ואידיאלים חבויים, אותם שאף להגשים ולא הצליח ולבחון דרכים מעשיות למימושם. כאן למשל, ניתן לבקש מהמטופל לרשום את כל אותם רצונות חבויים שלא זכו למימוש, ולבחון אותם אחד לאחד. חשוב כאן לא פחות לבחון את הרלוונטיות של כמיהות אלו ליכולות העכשוויות של המטופל לממשן.
לכל אורך התהליך מומלץ לשלב תרגולים נפשיים- רוחניים שונים, המיועדים לחיזוק כוחותיו של ה'אני', כמו אלו אשר תוארו על- ידי רודולף שטיינר<3>,תרגילי התבוננות שונים בתופעות טבע באופן ריתמי כמו למשל, התבוננות מדויקת ויומיומית בתופעת טבע מסוימת כמו עץ או בעל חיים, מתוך ניסיון לזהות בכל יום פרטים חדשים אשר לא הופנתה אליהן תשומת לב קודם ביום שלפניו. כמו כן, ניתן להציע למטופל להיעזר במדיטציות בעלות ערך תרפויטי, עליהן הצביע שטיינר, אשר שתיים מהן מובאות בסוף פרק זה <4>.

הטיפול התומך
מקומו של טיפול זה הינו, בעיקר, במצבים של היחלשות גופנית ו/ או נפשית של החולה כתוצאה מהטיפולים השונים או בשל התקדמות המחלה. כאן חשוב בשלב ראשון להתיחס לקשיים הקונקרטיים של "כאן ועכשיו" כגון התמודדות עם כאב, הפרעות בשינה, דיכאון, תחושת חוסר האונים והחרדה. במצבים כגון אלה חשוב להשקיע מאמץ ביצירת אווירה תומכת ומכילה ולהשתמש באמצעים מילוליים ולא מילוליים לשם הפחתה בעוצמות הכאב והחרדה אשר בדרך- כלל מתלוות לכאב הפיזי ומעצימות אותו. במצבים אלה חשוב לעודד את בני המשפחה והחברים הקרובים למעורבות אינטנסיבית יותר, אשר עשויה לחזק את תחושת הלכידות של החולה ולהקל על תחושת הבדידות, אשר גם היא מצידה מעצימה את הסבל. במצבים כגון אלה ניתן לזהות ביחד עם המטופל את אותן הפעילויות אשר עוזרות לו להינתק מחוויית הסבל- ולו לזמנים קצרים, ולהשתמש בהן באופן יזום במהלך היום יום, כדי שיהוו עבורו איים של שקט, מהם יוכל לשאוב כוח להמשיך מאוחר יותר בהתמודדות עם הקשיים הנובעים מהמחלה. פעילויות שכאלו יכולות לכלול טיפול במוסיקה, האזנה למוזיקה, התבוננות ביצירות אמנות משמעותיות עבורו, הקשבה או קריאה של אגדות עם וסיפורים בעלי משמעות מיוחדת עבורו, היזכרות באירועים מכוננים מהביוגרפיה, תרגילי ויזואליזציה ועוד.
במידה והושגה יציבות מסויימת במצבו של המטופל ניתן לשים לב לשאלות הקיומיות העולות לרוב בשלבים אלו, ובעיקר שאלות לגבי "היום שאחרי" ושאלת המוות. במידה ושאלות אלו עולות- ולו במרומז, חשוב להפיח בחולה אומץ על- מנת ליצור דיאלוג מודע לגביהן ולא לאפשר להן להמשיך לתפוח ולהתעצם בתת מודע, תפיחה אשר מצידה מעצימה את תחושת הבדידות ואת רמת החרדה של המטופל. בשל הדימוי המאיים של מחלת הסרטן בעולם המערבי, מתעוררת שאלת המוות כמעט בכל המקרים אצל האדם שחלה בסרטן, בין אם במודע (לרוב בינו לבין עצמו בלבד) ובין שלא במודע, ומעוררת בו, כפי שהיא מעוררת אצל מרבית בני האדם, עוצמה רבה של חרדה. בניסיון להפיג את החרדה סביב שאלה זו, ניתן ליצור אוירה חמה ומכילה, בה ניתנת למטופל לגיטימציה לחרדה המציפה אותו כתוצאה מהעיסוק בנושא ובעיקר, תחושה כי מותר ורצוי לשוחח על הנושא. במידה ועלה הנושא לדיון ניתן לברר עם המטופל את גישתו לחיים ולמוות בהקשר הרוחני, ולעצב את המשך התהליך בהתאם. בשלב זה יקבל התהליך תפנית משמעותית ויעוצב באופן שונה, בין אם האדם דתי, בין אם הוא בעל גישה אתאיסטית, ובין אם הוא מכיר בקיומו של עולם רוחי אך בו זמנית אינו מקיים אורח חיים דתי. בהקשר זה ראוי לציין את התייחסותו של ד"ר אביה נוימן ז"ל, רופא אשר טיפל לאור הגישה האנתרופוסופית ואשר התנסה בליווי מספר רב של חולי סרטן בשלבים האחרונים של מחלתם. ד"ר נוימן, אשר חווה בעצמו התמודדות עם מצב סופני בעקבות מחלת הסרטן ממנה נפטר,כותב בספר אשר יצא לאור לזיכרו: "הקוטב השני לחיים הוא המוות– המשלים הטבעי של החיים. לגביו אף פעם לא היה לי יחס אישי או עמדה ייחודית. אולי היה ולא הייתי מודע אליו. כשחליתי נעשה הדבר מודע לחלוטין– המוות, או אפשרות המוות, או סוף החיים הנוכחיים- התגלו כאירוע אפשרי, צפוי, בתנאים מסוימים אפילו רצוי. אבל העיקר הוא שמצאתי את עצמי מתייחס אליו ללא כל פחד או חרדה. המוות אינו מפחיד אותי. אולי אומר בהסתייגות– נכון לעכשיו, וברגע האמת איני יודע כיצד אחוש, אבל נכון לעכשיו מה שמלווה את אפשרות המוות אינו פחד.
כאשר חלקתי את הנושא עם בני משפחתי וילדי, מצאנו כולנו הקלה רבה בעצם השיחה על הנקודה שעליה ממעטים לדבר. הנושא הפך לפתוח בביתנו, כולל עם הילדים, ולכן הם כאן היום.
דעו לכם– מניסיון של שנים כרופא של הוספיס בית- שיחס פתוח ומבורר לגבי המוות אצל החולה הוא הגורם העיקרי ואולי היחידי, שמאפשר תהליכי פרידה ושיחות אינטימיות בין החולה למשפחתו. מי שרוצה שיחות כאלו צריך לפגוש את עצמו ביחס לשאלת המוות ויחסו אליו.
השיחות על המוות מביאות גם את שאלת הקשר לאחר המוות– האם הוא ייפסק?
באחד הימים היותר גרועים שלי בבית החולים בעפולה עסקנו גם בזה:
המוות הוא מעבר סף. מפה אנו רואים את הצד הפיזי שלו. אך זו לא כל המציאות. יש חיים גם מעבר לסף וניתן להיות בקשר גם לאחר אירוע המוות. הורים מלווים את ילדיהם ואת אהוביהם גם מ"למעלה".
ציטטה קצרה מהרצאה של שטיינר:
"אם יכול להיות משהו מזעזע במוות, הרי זה משום שהוא נראה מכאן במידה מסוימת כהתמוססות, כסוף. כשמתבוננים לאחור על רגע המוות מהצד השני של הסף, מהצד הרוחי, מופיע המוות כניצחון הגדול ביותר של הרוח על החומר. המוות מופיע כפנייתה החוצה של הרוח מתוך הפיזי, כלידה בכיוון ההפוך מהרגיל.
"
מי שעובד עם הנוטים למות– כמו במסגרות ההוספיס- לעיתים מודע לעבודת המיילדות הרוחנית שהוא עד לה <5>.
המפתח להצלחתו של הטיפול הנפשי טמון בשני תנאים בסיסיים. הראשון הינו הנכונות מצד המטופל לגייס אומץ לב, כנות ואמון, כי יוכל לממש את השינוי הנכון בחייו הפנימיים ואשר לעתים עשוי לקבל גם ביטוי חיצוני. ביטוי אשר עשוי להעצים ולהשלים את האפקט של הטיפול התרופתי. השני, הינו המאמץ הנדרש מהמטפל, להצטרף אל דרך הייסורים של המטופל במעמד של שותף למסע, לחקור ולהתוות ביחד איתו את המסע האינדיבידואלי שלו אל השינוי הפנימי ואל הריפוי אותו הוא מחפש. שינוי פנימי זה, התובנות החדשות של המטופל לגבי חייו וקשריו עם הסובבים אותו, השחרור מכל אותם כוחות אשר הצמיתו עד כה את רצונותיו ואת רגשותיו, ההחלטות החדשות, ובעיקר מימושן- הן הפירות הרוחניים אותם ניתן להניב כתוצאה מההתמודדות עם המחלה, פירות אשר עשויים להתבטא בתחושות של חיוניות ורעננות בגוף ובנפש, ולתרום באופן משמעותי לריפוי המחלה הממארת.

הערות:

  1. פירוט מעמיק לדרך התבוננות זו ניתן למצוא בספר:
    Taking Charge Your Life Patterns and Their Meaning / Gudrun Burkhardt ; Floris Books,1997

  2.  גם כאן ניתן לראות הבדל משמעותי נוסף בין הגישות הפסיכולוגיות הדינמיות הרווחות בימינו לבין הגישה של הפסיכותראפיה האנתרופוסופית לגבי הטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון, בה מושם דגש מרכזי על חיזוק כוחות הרצון אשר נתפש כמקור הכח לחיזוקם של כוחות הרגש והחשיבה.

  3. א. כיצד קונים דעת העולמות העליונים /רודולף שטיינר ;הוצאת מיכאל.
    ב.תרגיל ההתבוננות לאחור בסוף היום.
    ג.תרגילי ההכנה עפ'י ר. שטיינר.
    ד. תירגולים מתוך ההרצאה: 'Overcoming Nervousness'/ Rudolf Steiner ; Munich, January 11, 1912 GA 143 (הרצאה המופיעה בעברית בספר: האנתרופוסופיה בחיי היומיום /רודולף שטיינר. הוצאת אסטרולוג 1998.

  4. דוגמא לשתי מדיטציות בעלות ערך תראפויטי אשר ניתנו ע"י רודולף שטיינר (תרגום: מירון ברק):
    א.
    "את חום השמש
    אני אוסף אל תוך ליבי
    ומניח לו לזרום דרך כל איברי."
    על המודט לדמות שמש באזור הלב ומשם להזרים אור וחום אל כל איברי הגוף.

    ב . (מדיטציה אשר מומלצת בעיקר למטופלים בעלי אוריינטציה רוחנית):
    "אה רוח אל מלאי אותי,
    מלאי אותי בלבי,
    לנפשי העניקי כוח עז,
    כוח עז גם ללבי,
    לליבי אשר אותך מחפש,
    מחפש בכמיהה עמוקה,
    כמיהה עמוקה אחר בריאות,
    אחר בריאות ואחר אומץ,
    אומץ שבאיברי זורם,
    זורם כמתנת אל יקרה,
    מתנת אל ממך,
    אה רוח אל, אה רוח אל,
    מלאי אותי."

  5. מתוך הספר "גם כי אלך", אביה נוימן, הוצאת הרדוף.


חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים