אנתרופוסופיה בישראל

רפואה אנתרופוסופית ופסיכיאטרייה

מאת ד"ר מירון ברק (מתוך החיים האנתרופוסופיים גיליון 7-9)


כמאה שנה חלפו מאז שרודולף שטיינר התחיל לבטא ולבסס את האנתרופוסופיה כדרך מדעית-רוחית של התפתחות נפשית-רוחנית בתרבות המערבית, וכמאה שנה חלפו מאז שזיגמונד פרויד העז "להוציא מהארון" מושגים כיצר המין (הכוח הבונה) ויצר התוקפנות (הכוח ההורס), ולהציבם ככוחות המניעים המרכזיים בנפש האדם ובהמשך לכך לפתח את הפסיכואנליזה, שממשיכה עדיין בימינו להוות זרם מרכזי (main stream) בפסיכולוגיה המערבית. 
מי שיתעמק בדרך האנתרופוסופית מחד ובגישה הפסיכואנליטית מאידך, יתקשה לחוות דמיון רב, אך יתקשה גם לראות מקריות בלבד בכך שהן מופיעות פחות או יותר באותו זמן ובאותו מקום. יותר מכך, התבוננות מקיפה על ההתפתחויות התרבותיות שמלוות את סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מגלה שהתפתחות האנתרופוסופיה והתפתחות הפסיכואנליזה הנן חלק אינטגרלי מרצף ההתפתחויות הדרמטיות שהתחוללו בזמן הזה, וקשורות להתפתחויות בעולם הרפואי והפסיכיאטרי.
אחד המאפיינים הבולטים של השינויים שהתחוללו בתקופה זו בעולם הרפואי הוא המעבר מהתפיסה ה'סומאטית' (גופנית), דהיינו, שלכל מחלה (נפשית או גופנית) קיים מקור פיסיולוגי ואנטומי בגוף האדם (גישה זו מסתמכת על ממצאיהם של המדענים המרכזיים באותה תקופה - קלוד ברנרד, פסטר, שארקו, ווירשאו ועוד), לתפיסה רפואית אחרת. התפיסה האחרת מתייחסת אל האדם כאל מארג של גוף ונפש, כשהנפש מהווה ישות עצמאית ואוטונומית בעלת מיקום לא ידוע, אשר מקיימת יחסי-גומלין עם הגוף הפיזי. הראשונים שהעזו לערער על הגישה הסומאטית ולהציב לצדה גישה זו הם פייר ז'אנה, ובעיקר זיגמונד פרויד. שניהם ביססו תפיסה של גוף ונפש הפועלים כשתי מהויות עצמאיות, המקיימות קשרי גומלין ביניהן. בכך נפרצה כבר בשנים הראשונות של המאה ה-20 דרך חדשה באבחון וטיפול של הפרעות נפשיות שונות, כולל ההבנה לגבי המחלות הפסיכוסומאטיות, כביטוי לאינטראקציה פתולוגית קונקרטית בין גוף ונפש באיברים מסוימים, כמו: אסטמה (בריאות), כיב קיבה (בקיבה), דלקת מפרקים כרונית (במפרקים) ועוד. כמו-כן, הונח הבסיס לכך כי לנפש ישנו מרכיב לא מודע שאחראי לרבות מההפרעות הנפשיות המאובחנות.
במקביל לתמונת הנפש שהתפתחה על-פי פרויד ותלמידיו, תיאר רודולף שטיינר (פחות או יותר באותו זמן) תמונת אדם שלמה ומורכבת יותר, המבוססת על גוף, נפש ורוח. גם בתמונה זו הנפש הנה יחידה עצמאית ועל-חושית, אלא שלתוכה פועלים שני כוחות מנוגדים - מצד אחד, הכוח הביולוגי שבגוף האדם (כוחותיו של הגוף הפיזי והאתרי), ומנגד - כוחותיו של ה'אני' הרוחני והאינדיבידואלי של האדם.

החידוש העיקרי בתמונת הנפש המתוארת מתוך האנתרופוסופיה לעומת הגישות הפסיכולוגיות הדינמיות, הנו שהתפתחותה מושפעת לא רק מתוך הדחפים הביולוגיים והאינטראקציות הבין-אישיות בתקופות החיים השונות[1], אלא בעיקר מכוח ה'אני' הרוחני של האדם, השואף לתת כיוון ומשמעות לחייו של האדם, כיוון שמונע מהתנסויותיו של ה'אני' בתקופה שבין חיים ומוות ובתקופות חיים קודמות.
הנפש, על שלל רגשותיה, ממוקמת בתווך, בין שני הכוחות הללו: הביולוגי וה'אני' הרוחני, אשר חודרים זה את זה ברמות שונות של אינטנסיביות, המושפעות מהגיל, מהתנאים הסביבתיים (גירויי החושים) ומהאיכות האינדיבידואלית של הגוף הביולוגי והאני הרוחני. התפתחותה של האנתרופוסופיה במקביל להתפתחות הגישה הפסיכולוגית הדינמית, אותה החל פרויד, ובמקביל להתפתחויות בתחום הפסיכיאטרי, אינה מקרית כאמור. ניתן למצוא לכך רמז בשתי אמירות שונות של שטיינר בהזדמנויות שונות. האחת מתייחסת לכך שהאנושות בזמננו, (ובכלל זה גם המתרחש בנפשו של כל אדם בזמננו), עוברת תהליך של חציית סף. האמירה השניה היא התחזית של שטיינר שלקראת סוף המאה ה-20 יופיעו 'מגיפות' של מחלות נפש (אכן, אנו עדים לעליה כללית בתחלואה הפסיכיאטרית בעשורים האחרונים, ובמיוחד בהפרעות שנחשבו בעבר למינוריות, כמו הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאטיביות[2] והפרעות אישיות מסוימות).
מתוך התבוננות בביוגרפיה האישית של פרויד ניתן להתרשם שתהליך חציית הסף לא פסח עליו, וכי הדחף לדבר על הנפש כישות על-חושית שנמצאת בקשרי גומלין עם הגוף הפיזי, ועל הליבידו והתוקפנות ככוחות מרכזיים שפועלים מהרבדים העמוקים של הלא-מודע בנפש, נובעים למעשה מתוך החוויה הממשית של חציית סף פנימי בנפשו (פרויד היה ידוע כאשם שחווה ניגודים חדים בפנימיותו, והוא נאבק לגשר ביניהם - בין זהותו היהודית לזהותו כבן התרבות הוינאית, בין זהותו כרופא-נוירולוג לזהותו כפסיכותרפיסט ועוד).
על-מנת להבין את הפתולוגיה הנפשית כתהליך של חציית סף וכתהליך הקשור להתפתחותו הרוחנית של האדם, חשוב לקחת בחשבון את התייחסותו המיוחדת של שטיינר לכך שמקורן של המחלות האורגניות (המתבטאות על-ידי דפורמציות אנטומיות ותהליכים פתו-פיזיולוגיים[3]) נעוץ בחדירה פתולוגית של הנפשי-רוחני לאיבר מסוים. זוהי פריצת סף של הנפשי-רוחני אל תוך הפיזי. לעומתן, מקור הפתולוגיות הנפשיות נעוץ בהשתחררות מוקדמת מדי של הכוחות הביולוגיים מאיבר/ים מסוים'ים אשר פורצים מתחום פעילותם הפיזיולוגי והלא מודע אל תוך הנפש, שם הם הופכים להיות כוחות מודעים[4]. זוהי דוגמה לפריצת סף לא בריאה של הכוחות הביולוגיים אל תוך הנפשי. בהצגתה של גישה זו, 'הופך שטיינר את הקערה על פיה' ביחס לגישה שהייתה מקובלת בזמנו (ומקובלת למעשה גם בימינו), הטוענת כי מקורן של כל הפתולוגיות הנפשיות נובע מאינטראקציות בין חלקי הנפש השונים (אינטרא-פסיכיות[5]) מבלי שנעשה קישור בין התהליכים הפתולוגיים התוך-נפשיים לתהליכים הביולוגיים, שידועים כיום במעורבותם בפתולוגיות הנפשיות (הכוונה לנוירוטרנסמיטרים[6] במוח כמו סרוטונין, דופאמין, נראפינפרין וכד', אשר התרופות הפסיכיאטריות המקובלות מווסתות את רמתם).
רק בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הופיע הגל הגדול הראשון של גילוי התרופות הפסיכיאטריות עם הופעתן של התרופות האנטי-פסיכוטיות, האנטי-דכאוניות ונוגדי-החרדה, שגרמו למהפכה בעולם הפסיכיאטרי. חלק של אותה 'מהפכה' הנו גם התבססותה של ההבנה כי להפרעות הנפשיות השונות קיים בסיס ביולוגי במערכת העצבים המרכזית - בסיס ביולוגי שמאז ועד היום למעשה לא קושר למבנה ותפקוד הנפש המתוארים בגישות הדינמיות השונות (השולטות עד לימינו בפסיכולוגיה המערבית) למעט ההבנה שהמוח הנו איבר מרכזי הקשור לתפקוד הנפש.
כלומר, ניתן לומר שבימינו מתרחש תהליך בו מתגבשת הכרה בקיומו של מערך נפשי על-חושי, ביחד עם ההבנה שישנו בסיס ביולוגי לתהליכים הנפשיים, אך עדיין רחוקה התמונה השלמה שתתאר את הקשר בין השניים.
לצד תהליך זה, הציג שטיינר כבר בשנות ה20- במאה הקודמת תמונה שלמה ואחדותית של הנפש, הקשורה באופן קונקרטי לתהליכים הביולוגיים מחד, ולתהליכים הרוחניים מאידך. מתוך תמונה זו אפשר להבין כל תהליך נפשי כתהליך המתהווה בתווך שבין אינטראקציות רוחניות מחד, וביולוגיות מאידך.
את הבסיס להתהוותן של הפתולוגיות הנפשיות מתאר שטיינר בשתי הרצאות[7] (1,2/6/1921) בהן ניתן תיאור על ארבעת האיברים העיקריים המעורבים בהתהוותן של פתולוגיות אלו: הלב, הריאות, הכליות והכבד. בהרצאות אלו הוא מתאר כיצד תהליך בו כוחות חיים של איבר מסוים משתחררים ממנו בטרם עת ומעבירים את פעילותם אל תוך החלק המודע של הנפש, עשוי לעורר סימפטומים, שיגרמו לרופא מן השורה לאבחן אדם כזה כסובל מאחת הפתולוגיות הנפשיות המוכרות כיום בפסיכיאטרייה (דיכאון, חרדה, סכיזופרניה, וכו').
במקומות אחרים מתאר שטיינר את האופן השונה בו פועלים כוחות החיים באיברי הבטן והחזה, לבין פעילותם במערכת העצבים ובחושים (בראש). כוחות החיים המשתחררים בראש (במערכת העצבים) מאפשרים לאדם לחשוב באופן עצמאי, תהליך שמתחיל להתרחש סביב גיל 7 עם הבשלות של הילד לכיתה א' (על הקשר בין השתחררותם של כוחות החיים במערכת העצבים המרכזית, וכיצד הם אחראים לתהליכי החשיבה, מדבר שטיינר בהרחבה בהרצאותיו על חינוך, ובמיוחד בהקשר לבשילותו של הילד לכיתה א').
לעומתם, כוחות החיים באיברי הבטן והחזה ממשיכים להיות קשורים לתהליכים מטבוליים-חומריים, מה שמאפשר את תפקודם התקין של האיברים באזורים אלה. כדוגמה קונקרטית להתבוננות מסוג זה ניתן להתבונן בחלק מהתהליך הפסיכוטי. אחת החוויות הבסיסיות של תודעת היומיום של האדם בן-זמננו הנה החוויה שהמחשבות אותן הוא חושב מתרחשות בתוך עולמו הפנימי, מבלי שיש להן השפעה כלשהי על העולם החיצון. הוא חווה את מחשבותיו כשלו, וכשהן נחשבות בתוך עולמו הנפשי הפנימי הן תחומות היטב בינו לבין העולם החיצון, ואין להן כל השפעה על העולם החיצון.
לעומת תודעת היומיום הרגילה, מתאר שטיינר כיצד במהלך התפתחותו הרוחנית יחווה האדם המתרגל דרך התפתחותית שכזו, כי מחשבותיו אינן קניינו האישי, וכי הן 'נחשבות' למעשה על-ידי ישויות רוחיות אחרות, אלא שתהליך החשיבה שלהן מתרחש בתוך נפשו[8]. תיאור זה של שטיינר מתאר למעשה את תהליך חציית הסף הבריא, העשוי להתרחש אצל אדם השוקד על תרגול נפשי-רוחני - חציית הסף שבין עולמו הנפשי האישי, לבין עולם הרוח שמחוצה לו. תהליך סימטרי, אך הפוך במהותו, של חציית סף בריאה זו, הנו התהליך המתרחש אצל החולה הפסיכוטי, אשר חווה בדרך-כלל מגוון של סימפטומים, שיעזרו לרופא הפוגש אותו לאבחן אותו. כדוגמה, ניתן להתבונן באחד הסימפטומים המרכזיים המופיעים בפסיכוזה – מחשבות-שווא (delusions).
מחשבות-השווא הנן מחשבות אשר החולה הפסיכוטי יחוש כי הוא נכפה לחשוב בניגוד לרצונו, והן נקראות מחשבות-שווא, מכיוון שהן נשמעות חסרות היגיון וקשר למציאות באוזני בני-האדם המזהים עצמם כבריאים ו'נורמליים' (קרי המטפלים והרופאים). מחשבות-השווא נחוות בדרך-כלל על-ידי החולה בפנימיותו כאלו אשר נשלטות על-ידי העולם החיצון. לדוגמה: החולה יכול להיות משוכנע שקריין הטלוויזיה, אותו יראה דובר בטלוויזיה (ואשר מעולם לא פגש אותו), מנסה לרדוף אותו, והוא זה אשר שולט ומכתיב לו את מחשבותיו. במקרה זה הגבול אשר נחווה בתודעת היומיום בין עולמו הפנימי של האדם, בו נחשבות המחשבות - נפרץ. תהליך המחשבה לא עוד 'נחשב' מבפנים, אלא נשלט על-ידי אדם או אובייקט מבחוץ, והאדם אשר חווה מחשבות-שווא אלו אינו מצליח עוד לשלוט במחשבותיו. כתוצאה מכך, החולה אינו מצליח לחשוב באופן חופשי ועצמאי ותחושת הזהות העצמית שלו (חווית האני) מתפוגגת. תהליך זה, מנקודת מבטה של הרפואה האנתרופוסופית, נובע דווקא מהפרעה בתהליכים המטבוליים (חילוף חומרים) באחד או יותר מאיברי הבטן או החזה. בתהליך זה מתרחשת השתחררות מוקדמת של כוחות החיים, אשר היו אחראים לפעילות הפיזיולוגית (והלא מודעת) של אחד מאיברים אלו, אשר עוברים לפעול מהרובד המטבולי אל החלק המודע של הנפש ומתפרשים על-ידי הרופא המטפל כמחשבות-שווא.
האני הרוחני של האדם אשר חי בתוך הנפש, החווה מחשבות-שווא אלו (וסימפטומים נוספים בעלי אותה איכות) וחווה את התפרצותם הבלתי נשלטת של כוחות חיים אלו מתוך האיברים אל החלק המודע של הנפש, יאבד כאמור את תחושת הגבול שבינו לבין העולם החיצון ואת חווית העצמיות שלו. כתוצאה מכך, רגשות של בלבול, כעס וחרדה יציפו את נפשו - רגשות המעידים על כך שהאני הרוחני שלו נלכד אל תוך אותם כוחות ביולוגיים שפרצו לתוך נפשו, ולא יתאפשר לו לפעול מתוך עצמאות וחופש.

מטכנאות של ריפוי, לאומנות של ריפוי 

אחד האתגרים המרכזיים שהציב שטיינר בפני הרופאים אתם עבד, היה לנסות ולהמיר את ה'טיפול הסימפטומטי' (המושתת על סילוק הסימפטומים) הטכני במהותו, ל'טיפולי עומק', המושתתים על תהליכים בעלי איכויות אומנותיות. על-מנת שהטיפול אכן יוכל לקבל איכויות אומנותיות אלו, חשוב שהמטפל יישא בתודעתו תמונה שלמה של מבנה האדם שחלה, אשר בתוכו מתקיימת דינמיקה בין כוחות קוטביים (כמו כוחות בניה והרס, כוח רוחני וכוח ביולוגי). הבריאות מובנת מתוך תמונה זו בפעילותם של אותם כוחות קוטביים, ומחלה, כמצב שבו הופר האיזון לטובת אחד הכוחות הללו (כמובן, ש'האיזון הבריא' משתנה מאיבר לאיבר ובהתאם לגיל). בגישה הטיפולית המקובלת בפסיכיאטרייה כיום קיים שסע עמוק בין הבנתם של התהליכים הפסיכו-פתולוגיים כתהליך פסיכולוגי, לבין הבנתם כתהליך ביולוגי, מבלי שלמעשה נעשה קישור ביניהם - מצב שלא מאפשר ליצור תמונה שלמה ואחדותית של האדם החולה. ברמת התהליכים הפסיכולוגיים (על-פי הגישה הדינמית) קיימות תיאוריות רבות המסבירות את הפסיכו-פתולוגיה של ההפרעות הנפשיות השונות, אך המשותף לכולן הנה התפיסה שאותם תהליכים נפשיים מתרחשים בתוך הנפש עצמה (כמו אינטראקציות בין התת-מודע לאגו ולסופר-אגו, או אינטראקציות בין-אישיות שגורמות למבנה נפשי פתולוגי).
לעומתם, הגישה הפסיכו-פארמאקולוגית (התרופתית) מתמקדת בכך שהמקור להפרעות הנפשיות השונות נעוץ באי-סדירות מטבולית של אותם חומרים הקרויים נוירו-טראנסמיטורים (כגון: סרוטונין, דופאמין, וכו') במוח. המוגבלות של שתי גישות אלו היא כמובן, תמונת האדם החלקית והחד-צדדית, עליהן היא נשענת - תמונה המאפשרת לראות את המוח כאיבר המטבולי היחיד שמעורב בפסיכו-פתולוגיה ו/או את הנפש כמרכיב העל-חושי היחיד שמעורב בפסיכו-פתולוגיה - וגם זאת מבלי שנעשה קישור קוהרנטי בין התהליך הנפשי לבין התהליך הביולוגי. מצב שכזה אינו מאפשר ברוב המקרים לפתח 'טיפול עומק', ולכן (בעיקר במצבים בהם הטיפול התרופתי הנו הטיפול המרכזי) מביא לטיפול סימפטומטי בלבד.
הטיפול האנתרופוסופי מתייחס בדרך-כלל לשלוש רמות של טיפול: טיפול ביולוגי, טיפול נפשי וטיפול רוחני, כאשר האינטנסיביות של כל אחד מהטיפולים מותאמת לפי מצבו של החולה.
הטיפול הביולוגי מיועד ליצור אינטגרציה הרמונית יותר בפעילות הביולוגית של איבר/י המטרה המעורבים במחלה, לרסן את הפעילות הביולוגית שפרצה לתוך הנפש, ולהחזיר את שיווי-המשקל בין הכוח הרוחני והכוח הביולוגי באותו איבר (אינטגרציה טובה יותר בין כוחות החיים לאיבר הפיזי). התרופות הנפוצות בטיפולים אלו מורכבות מאחת או יותר מהמתכות השונות[9], אשר לכל אחת מהן זיקה לאיבר אחר. פן נוסף של הטיפולים הביולוגיים הנם 'הטיפולים החיצוניים', כמו המסג' הריתמי, הידרותרפיה וקומפרסים, אשר מיועדים לאותה מטרה.
הטיפול ברמה הרוחנית מבוסס על ההנחה שהגרעין הרוחני שבאדם - האני - אינו יכול לחלות ונשאר בריא גם במצבי מחלה, שבהם אינו יכול לבטא את עצמו. נקודת מוצא זו מרמזת גם על כוחות המרפא שטמונים באני רוחני זה. לכן, למעט במצבים פסיכוטיים (גבוליים או מלאים), שבהם כל שיחה ומעורבות של תכנים רוחניים עלולים להחמיר את מצבו של החולה השרוי ממילא בסבך של מחשבות-שווא והלוצינציות, יש מקום לטיפול זה כמעט בכל שאר המצבים ובמיוחד במשברים נפשיים אצל חולי סרטן, חרדות, דיכאון קל עד בינוני ובהפרעות אישיות שונות. טיפול זה מיושם בצורה של פסיכו-תרפיה (תרפיה באמצעות שיחה), כאשר מתוך הדיאלוג שבין המטפל למטופל עשוי להתפתח מסע של התפתחות נפשי-רוחני שבו המטופל מסוגל להכיר את עצמו לעומק ולטפל בשאלות הקיומיות המלוות אותו, כמו: משמעות המחלה בביוגרפיה האישית שלו, משמעות חייו, משמעות קשרי הגורל שלו עם אנשים קרובים והחיפוש אחר המפנה, אותו הוא רוצה לממש בחייו כתוצאה מהמפגש עם המחלה.
בטיפולים אלה ניתן להשתמש במתודה של התבוננות על הביוגרפיה, אשר עשויה לעורר באדם תובנות רוחניות ולשלב תרגול רוחני ומדיטטיבי שעשוי לחזק את נוכחותו של האני בתוך הנפש.
הטיפול ברמה הנפשית מבוסס על ההבנה שבהפרעות הנפשיות השונות מתרחשת הקצנה בהתבטאותם של רגשות מסוימים, ודיכוי של הרגשות ההפכיים להם (כגון כאב ותענוג, סימפתיה ואנטיפתיה). במצבים כאלה יחווה האדם כיצד חווית המרכז שבנפשו נעלמת, מכיוון שהופר האיזון שבין הרגשות הקוטביים.
מכיוון שבתהליך של יצירה אומנותית נעשה מאמץ להפגיש כוחות קוטביים ולהביאם לאיזון (כמו צורה וחומר, צבע וצורה, חשיבה ורצון), נתפסת התרפיה באומנות כטיפול המרכזי לרובד הנפשי. את התרפיות האומנותיות השונות (ציור, פיסול, דיבור, מוסיקה ואוריתמיה) ניתן להתאים לרמות השונות של הנפש ולאיברים השונים במידה ואובחנה מעורבותם בתהליך המחלה (למשל, פיסול יתאים יותר לרובד הביולוגי, דיבור ומוסיקה לרובד הנפשי-רוחני). על-ידי כך, ניתן לאמן ולחזק את האני בהפגשתם של רגשות קוטביים והבאתם לאיזון בתוך הנפש.
לסיכום, ניתן לומר כי נקודת המבט הרוחנית הנובעת מתוך האנתרופוסופיה על ההפרעות הנפשיות ועל שיעור התחלואה שלהן, ההולך וגדל במאה השנים האחרונות, חושפת משמעות חדשה לגבי הסבל אותו חווה אדם, הסובל מהפרעה זו אחרת. התבוננות כזו מגלה כי הסימפטומים של ההפרעה הנפשית הנם למעשה ביטוי ל'חוויות הסף' אותן חווים בני-אדם רבים בזמננו, עקב העובדה שהם 'מהלכים' על-פני הסף שבין העולם החושי לעולם העל-חושי.
שיעור התחלואה ההולך וגדל בזמננו של הפרעות אלו, קשור בין השאר לכך שיותר בני-אדם חווים חוויות טראומטיות, לשימוש גדל והולך בסמים, לתרגול רוחני לא מאוזן בשיטות שונות ומגוונות ולהיחשפותם של ילדים לשיטות חינוכיות מסוימות. גורמים אלה מביאים להתהוותו של מבנה רוחני-נפשי-פיזי חדש (קונסטיטוציה) של האדם בזמננו, אשר אחד ממאפייניו הנו הדחף לחצות את הסף שבין שני העולמות. התבוננות רוחנית בתופעה מגלה כי אותו דחף ממומש לעתים קרובות בדרך לא-מאוזנת ומבלי שהאדם 'חישל' את כוחות האני שלו לתהליך שכזה (במקומות שונים, כמו למשל, בפרק על 'הכרת העולמות העליונים' בספר 'מדע הנסתר' מתאר שטיינר מספר פתולוגיות נפשיות אפשריות, אותן עשוי האדם לפתח כאשר הוא חוצה את הסף אך איננו בשל דיו לכך).
בכך מעניקה התבוננות זו מימד נוסף ועמוק לתמונה האבחנתית המתוארת באבחון הפסיכיאטרי המקובל. מתוך אותה תמונה אבחנתית שלמה יותר ניתן גם לפתח וליישם 'טיפולי עומק', אשר יתמכו בהתפתחותו הנפשית-רוחנית של האדם הסובל מעצם הילוכו על-פני הסף, וזאת מבלי לקטוע באופן בוטה ואגרסיבי את התהליך אותו הוא עובר, כפי שמתרחש בדרך-כלל בטיפולים התרופתיים המקובלים כיום בפסיכיאטרייה.

[1] הכוונה היא בעיקר לתיאוריות יחסי אובייקט כפי שתוארו על-ידי מ. קליין וד. ווינקוט.
[2] אובדן הקשר בין זכרונות העבר לזהות העצמית.
[3] התהליכים הפיזיולוגיים של המחלה.
[4] ראה "קורס לרופאים צעירים", מאת רודולף שטיינר, הרצאה 8, 9/1/1924.
[5] תוך נפשיים.
[6] חומרים אשר מתווכים בין תפקודי המוח השונים.
[7] Therapeutic Insights, Earthly and Cosmic Laws, מאת רודולף שטיינר, הרצאות מ- 1/7/1921 ו- 2/7/1921.
[8] "סף עולם הרוח" מאת רודולף שטיינר, הוצאת תלתן.
[9] הכוונה להכנה פרמקולוגית מיוחדת, הדומה להכנת תרופות הומאופטיות.

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים