התפרסם בחיים האנתרופוסופיים

אחד הפירות המבשילים בזמננו במרחב שבין הרפואה המערבית המודרנית ומדעי הטבע לבין הרפואה האנתרופוסופית הינם תוצאות מחקרים מדעיים וקליניים חדשים אשר מאשרים למעשה את ההנחיות וההמלצות אשר נתן רודולף שטיינר בתחילת המאה הקודמת. אחת הגישות העיקריות דרכן נחקרות השפעתן של האמנויות והתראפיות השונות על תהליכי הריפוי של מחלות שונות הינה הגישה ה"פסיכו-נוירו-אימונולוגית". גישה זו מתארת את הקשר שבין התהליכים הריגשיים המתרחשים בנפש לבין תהליכים הורמונליים,עיצביים ושל מערכת החיסון. מחקרים אלו מעידים על מסלולים עיצביים שונים (של מערכת העצבים האוטונומית) המעצבבים את המרכזים השונים של מערכת החיסון אשר פרושים עפ'נ הגוף (כמו מח העצם,קישריות לימפה ,טחול ועוד.) וכן תיפקודים פיסיולוגיים שונים(בעיקר הורמונליים) אשר עשויים לעורר או להחליש את פעילותה של מערכת החיסון בהתאם לתגובה הנפשית. עיקר תשומת הלב לכח המרפא שחי באמנות החלה לאחר מלחמת העולם השניה כאשר הרופאים והאחיות שמו לב להחלמה יחסית מהירה יותר של אותם חיילים האמריקאים אשר חזרו הלומי קרב ומשיפור בעוצמת הכאבים מהם סבלו החיילים אשר נפצעו בקרבות ואשר נחשפו בתהליך החלמתם להאזנה למוסיקה.

כיום בולטים מחקרים אשר מראים על הפחתה בעוצמת הכאבים ואף על שיפור בתוחלת החיים ואיכות החיים של חולי סרטן בשלבים שונים של מחלתם כתוצאה מהחשפותם לפעילות אמנותית .כמו כן , מחקרים רבים מראים על שיפור בדיכאון, יתר לחץ-דם,מיגרנה,הפרעות שינה,מחלות אלרגיות של העור ובעיקר על שיפור בתיפקוד המערכת החיסונית כתוצאה מפעילות אמנותית .מחקר חדש אשר פורסם לאחרונה ע'י קבוצת רופאים אנתרופוסופיים משבדיה, בו נבדקו 6600 ילדים הלומדים בבתי ספר וולדורף בחמש מדינות אירופאיות שונות הראה ירידה משמעותית בתחלואה למחלות אלרגיות אצל ילדי הוולדורף ביחס לילדים בבתי ספר רגילים,מימצא אשר מאשר למעשה באופן אובייקטיבי את ההבנה הקיימת מזה זמן כי הגישה החינוכית של הוולדורף הינה למעשה תראפואטית במהותה ( אלרגיה הינה תגובת רגישות יתר של המערכת החיסונית ומעידה למעשה על חולשה באותה המערכת).

 הדימיון שבין ריפוי ואמנות: כמו בכל תהליך אמנותי ותהליך של ריפוי ניתן להבחין באלמנטים המשותפים שבינהם כגון תהליכי התנועה, הגישור בין אלמנטים קוטביים והטרנספורמציה .בכל מצב של מחלה ניתן להבחין במצב בו איבר או תהליך מסוים פועלים חזק מדי בתוך האורגניזם ובכך ,"מוציאים" עצמם מתוך המיכלול השלם של האורגניזם ובכך יוצרים דיסהרמוניה (דוגמא לכך הינו הגידול הסרטני בו רקמה מסוימת מתחילה לגדול באופן עצמאי ופראי ללא קשר לשאר התהליכים שבאורגניזם ומנסה להשתלט עליו ).

באורגניזם האנושי פועלים ללא הרף כוחות מרפאים פנימיים אשר מנסים להביא לאיזון את הכוחות הקוטביים אשר פועלים בו, כמו שווי המשקל שבין תהליכי ההתקשות לתהליכי ההתמוססות ובעיקר לשווי משקל בין הכוחות הפועלים מתוך המימד הפיזי לבין הכוחות הפועלים מהמימד הנפשי-רוחני. מכאן ניתן להבין את המצב הבריא כתהליך של שווי מישקל דינמי ולא כמצב סטטי נטול סימפטומים. באותה המידה ניתן להבין את היצירה האמנותית כתהליך בו מנסה האמן להפגיש את האידאה הרוחנית אותה הוא שואף לבטא עם החומר הפיזי ולהביאם לתנועה מאוזנת יחדיו. 

אלמנט משותף נוסף הינו האלמנט האינדיבידואלי אשר מתבטא בכך שבכל מיפגש טיפולי על המטפל ליצור את הטיפול המיוחד עבור האדם המסוים .גם במיקרים בהם יפגוש הרופא או המטפל חולים עם אותה המחלה ,לא יהיה הטיפול זהה(למרות שהגישה הטיפולית תהיה זהה) והטיפול יהיה פועל יוצא של המיפגש האינדיבידואלי שבין השניים.

 במיוחד אלמנט זה מצוי בסתירה מוחלטת לגישה הטיפולית הרווחת ברפואה המערבית המקובלת אשר פועלת למעשה כ"טכנאות של רפואה" באמצעות פרוטוקולים טיפוליים ,רואה בעיקר את המחלה ומעט את האדם החולה שמאחוריה.

בספרם המשותף של רודולף שטיינר ואיטה וגמן "קוי יסוד להרחבת אמנות הריפוי" (ספר אשר נחשב לאחד מהפירות החשובים של עבודתם המשותפת) מתארים השניים באופן מדעי ואמנותי כאחד את התמונה הבריאה של האדם כתמונה אמנותית-דינמית אשר שואפת להביא לאיזון את האינטראקציה שבין ארבעת הקיטובים שחיים באדם כארבעת הגופים (אני,אסטרלי,אתרי ופיזי).לצד התמונה הבריאה מתוארים מצבי המחלה השונים כאינטראקציה לא מאוזנת שבין הארבעה,ואת תהליך הריפוי כתהליך בו נדרש המטפל להתערב באמצעות חומרים (לעיתים בפוטנציות הומאופתיות) ולהביא באמצעותם לאיזון מחדש את האינטראקציה שבין ארבעת הגופים הקוטביים עמ'נ שיוכלו לפעול כאורגניזם שלם אחד.כך שמנקודת מבט אמנותית הרופא המטפל נקרא בשלב ראשון לזהות את הדיסהרמוניה שביצירה האמנותית ("הדיאגנוזה") ומאוחר יותר להתערב בתהליך האמנותי הדיסהרמוני ולהביא למיפגש בין החומרים מעולם הטבע לרוחני שבאדם ("הטיפול") עמ'נ ליצור בריאות מחדש. 

בחינה מדוקדקת של האמנויות השונות מראה כי בכל סוג של אמנות טמון כח מרפא ייחודי אשר עשוי להשפיע על איברים או מערכות שונות באורגניזם . לאור תמונת האדם האנתרופוסופית ניתן להבין דיפרנציאיה זו וללמוד את השפעתן של האמנויות השונות על ארבעת הגופים ועל שלושת המערכות שבאדם.

התראפיה במוסיקה:המוסיקה בכל התרבויות הוותה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהאדם ושימשה עבורו כמזון לנפש . דוקא בתחום הטיפול במוסיקה נעשו עד כה מירב העבודות בתחום הפסיכו-נוירו- אימונולוגי אשר מראות על שיפור באיזון לחץ הדם,בדיכאון,במיגרנות ובשיפור התפקוד של המערכת החיסונית. ידוע כיום כי לטונים ישנה השפעה מעצבת על החומר הפיזי –זאת תאר הפיסיקאי כלאדני כבר במאה ה-18 כשגילה שכל צליל גורם לסידור צורני סימטרי שונה של גרגרים עפ'נ מישטח. מכאן ניתן להבין כי לכל טון מוסיקלי ישנה השפעה שונה ומעצבת על החומר הפיזי. רוב הטיפול המוכר בעולם בתראפיה במוסיקה מתרכז במישור הריגשי באופן שהמוסיקה מהווה גורם מרפה ומשחרר מתח נפשי. המייחד את הטיפול במוסיקה לאור האנתרופוסופיה היא היכולת להבין וליישם את השפעתה על כל מרכיביו של האדם (למימד הרוחני ,הנפשי ,האתרי )עד לגופו הפיזי.למרות שהאדם שומע דרך האוזן קולט האדם את המוסיקה דרך כל המדיום הנוזלי שבגופו ולכן ניתן להפנות את האפקט התרפואטי של הצלילים אל איברים ותהליכים פיסיולוגיים מסוימים עמ'נ לעורר בהם את כוחות החיים. הטיפול באמצעות מוסיקה פוגש את האדם באופן בסיסי במרחב הריגשי והיא מדיום טיפולי שאיננו מילולי אך כפי שהוזכר ניתן להעמיק את השפעתה המרפאת עד למישור של כוחות החיים באיברים מסוימים. בטיפול זה נעשה שימוש בכלים שונים, בשירה, בטונים וסולמות שונים,מיקצבים,ריתמוסים,הרמוניות ואילתור. תראפיה זו יכולה לעורר את המרחב האחורי של האדם בפנותה אל האוזן שהיא איבר החוש העיקרי בתהליך וממוקם במרחב האחורי של הראש. לכן היא מיושמת בהפרעות התנהגותיות ,קשיי קשב וריכוז והיפראקטיביות בילדים ובני נוער, בהפרעות במערכת הנשימה, הפרעות שינה, מחלות פסיכוסומטיות שונות והפרעות נפשיות שונות.

התראפיה בדיבור:האיברים הפעילים בתראפיה זו הינם הלארינקס(אשר ממוקם בתווך שבין הראש לצואר) ,מערכת הנשימה ושרירי הפה והלסת. במהלך הטיפול מתרגל המטופל דיקלומים שונים בהם מושם דגש על הריתמוס שבדיבור ועל העיצורים והתנועות שבשפה אשר מותאמים אינדיבידואלית למטופל ולצרכיו. כמו כן נעשה שימוש לעיתים קרובות בתרגילי תנועה בעיקר מתחום הבוטמר.

את המשמעות של תראפיה זו ניתן להבין מתוך אחד השלבים המאוד ראשוניים בהתפתחות הילד –בזמן שבין ההליכה לדיבור המתרחש בין השנה הראשונה לשניה לחייו.כשהילד לומד לדבר הוא מבטא בתחילה עיצורים והברות חסרות משמעות (בשלב זה הילד מרגיש בלבד) ובהדרגה רק לקראת גיל שנה וחצי-שנתיים הוא לומד לשייך משמעות למילותיו ולמישפטיו,תהליך בו הוא לומד למעשה לחבר בין החשיבה והרגש. כאן גם טמון האלמנט המרפא שבעיצוב הדיבור שהוא המאמץ להזרים את כוחות המעצבים של האני אל עולם הרגשות אשר חי בגוף האסטרלי. מכיוון שהתהליך מתרחש באיזור של הראש-צואר בעיקר תוך שימוש של הלארינקס בזמן הדיבור והקשבה דרך האוזניים ניתן לראותו כקשור יותר לספירה של מערכת העצב-חוש שבאדם.האינדיקציות לתראפיה זו הינם כל אותם המצבים בהם מופיע הצורך לחזק את נוכחותו המעצבת של האני בםפירת הרגשות והיא יעילה בתחום בריאות הנפש לכל אותם מצבים "אקסקרנטיביים" כגון היסטריה,חרדות ופסיכוזות אך גם אצל חולי סרטן אשר הדחיקו במשך שנים את רגשותיהם ואת רצונותהם האינדיבידואלים. ניסיון רב הצטבר עם תראפיה זו בתחום החינוך המרפא בהם סובל הילד מעיכוב ההתפתחותי (כמו בספקטרם האוטיסטי)ואצל ילדים הסובלים מהפרעות שונות בדיבור(גימגום,היפוטוניה וכד') .

בבואנו להתבונן על תראפיה אמנותית (רישום,ציור ופיסול) כדאי לשים לב לכך שתהליך הריפוי עצמו הינו אומנותי. 

התרפיה האומנותית, שלא כאוריתמיה המרפאת, שתוכננה ועוצבה על ידי ד"ר שטיינר עצמו, התפתחה לאחר מותו.

ד"ר האושקה, שהכירה היטב את תרגילי האוריתמיה המרפאה,למדה רבות מן העקרונות שהנחו את שטיינר בהפיכת לימודי האוריתמיה ללימודי אוריתמיה מרפאת. 

עם זאת היא הבינה היטב שחוקים אחרים לגמרי פעילים ומפעילים את הכוחות היצירתיים בתחום הציור והפיסול. חוקים אלה פונים אל הנפש והמצב הנפשי של המטופל הוא המוביל לרעיונות המרפאים ולהשראה, שממנה נובעות המטלות האומנותיות שיקבל.

הנחיות ותרגילים קבועים, אשר מתאימים לאוריתמיה המרפאת, עלולים להיות במקרה זה בלתי מתאימים ועל כן חשוב במקרה של העבודה בציור בצבע, למשל, לזהות באופן מתודי ובהיר כיצד יכולים כוחות הנפש להיות מודרכים בכיוון המרפא באמצעות הצבעים והאופן שבו מציירים.

הבסיס לשיקוליו של המטפל, לאינטואיציה שלו ולהחלטותיו הינו השילוב של הידע הרפואי, האספקט האומנותי וההכרות עם המטופל. מרכיבים אלה מובילים לאינטואיציה מרפאה, אשר קורנת, אם ניתן לומר כך, מן המטופל עצמו ומכוונת את המטפל לאופן הריפוי האומנותי הספציפי. 

ככלל ניתן לומר שהתרפיה האומנותית נסמכת על ארבעה עמודים של דעת : ידע רפואי-מדעי, ידע אומנותי, ידע באומנות הריפוי וידע באנתרופוסופיה. 

לגבי התהליך המרפא, ניתן באופן כללי לומר שהוא יותר סינתטי מאשר אנאליטי. כלומר, בקשר בין המטפל למטופל מושם יתר דגש על בניית כוחות החיים והמרפא של המטופל. 

באופן מודע יש פחות עידוד להתפרצות אימפולסיבית של רגשות המטופל - כדרך ביטוי אומנותית - ולדיון ממושך בסיבות למצבו הנפשי של המטופל ביחד עימו ( כפי שנהוג בטיפול הקונבנציונלי באמנות). המאמץ והטיפוח של כוחות החיים באים לידי ביטוי לא רק בהחלטות הנוגעות לצד האומנותי אלא גם בעיצוב הריתמוס והמבנה של הפגישות . 

האספקט האנתרופוסופי מעניק למטפל הבנה כוללת ורחבה לסיטואציה הטיפולית הספציפית של האדם המסוים בו הוא מטפל ולמצבו הייחודי. תפיסת העולם העומדת בבסיס העבודה הטיפולית רואה את האדם כישות רוחנית- נפשית, שאיננה חדלה להשתנות ולהתפתח. אספקט נוסף אשר מזין את המטפל מנקודת המבט האנתרופוסופית היא העובדה כי הנפש האנושית ספוגה בכוחות חיים(אתריים) עובדה זו יכולה להסביר, כיצד ניתן דרך האמנות לחזק את כוחות החיים של האדם החולה . המטרה היא ליצור תשתית של כוחות שואפי חיים, אשר מחד, תתמוך ותחזק את הנפש, על מנת לאפשר לה להמשיך את התפתחותה ומאידך, תתמוך ותחזק את כוחות החיים אשר מזינים את הגוף הפיזי.

באופן כללי מורכבות אמנויות הריפוי הפלאסטיות משלושה תחומים עיקריים : הרישום בשחור- לבן, הציור בצבע והפיסול. יש המקבילים אותם לשלושת מרכיבי הנפש האנושית : חשיבה, רגש וכוח הרצון. 

1. התראפיה בציור.הניסיון הרב ביותר שהצטבר עד כה בתראפיה בציור הינו דרך המדיום של הציור בציבעי מים. בעוד שההתנסות בתראפיה במוסיקה מתאפשרת דרך המדיום המוסיקלי שמבטא עצמו דרך תנודות גלי הקול באויר ,דהיינו דרך מדיום חסר מימד, הרי שההתנסות בצבע מתרחשת באמצעות מדיום חומרי יותר של צבעי המים. בהתנסות תראפואטית זו מתנסה המטופל בתנועה חוזרת ונשנית שבין ההתבוננות בציור לאקט הציור עצמו וזאת באמצעות המדיום הנוזלי אשר הינו חומרי (חומרי אך לא לגמרי מוצק) ומביא את המטופל להתנסות באלמנט הדו מימדי. איבר החוש הפעיל ביותר כאן הינה העין אשר דרכה זורמים הצבעים השונים אל הנפש . השפעתם של הצבעים השונים על עולם הנפש הינה מידית בד'כ ומוכר האפקט המרגיע של ספקטרום הצבעים כחול-סגול לעומת האפקט המעורר שיש לספקטרום הצבעים של האדום-כתום.כך גם אדם המתנסה בציור ספקטרום הצבעים שבין הלבן לשחור יחווה כיצד רגשותיו כמו גם הויטאליות שבו נעים ומשתנים במעבר מצבע לצבע . ההשפעה המידית בזמן העבודה בצבע על עולם הרגשות מחד ןעל הויטאליות מאידך מכוונת להשפעה המתקיימת בין הצבע לגוף האסטרלי מחד ולגוף האתרי מאידך. לכן תראפיסטים באמנות אשר חקרו את השפעת התראפיה בצבע על האדם מנקודת מבט אנתרופןסופית מתארים את עולם הרגשות, כמרחב בו נעים זה אל זה הגוף האסטרלי והגוף האתרי ,כ"פתח הכניסה" של תראפיה זו אל האורגניזם. מכאן ניתן להבין את הזיקה המתקיימת בין מדיום אמנותי זה למערכת הריתמית (אשר מהווה את הבסיס הפיסיולוגי אשר מאפשר לאדם להרגיש)ומכאן גם להשפעה של התראפיה בציור על הפרעות הקשורות לריתמוס הנשיפה והשאיפה במערכת הנשימה(כגון אסתמה) ,להפרעות בקצב הלב, מחלות לב קורונריות והפרעות בלחץ הדם.
2. התראפיה בפיסול. בעוד התראפיה בציור מביאה את המטופל להתנסות בדו מימד הרי התראפיה בפיסול מפגישה את האדם מידית עם חווית המרחב התלת מימדית ועם האלמנט החומרי המוצק.המדיום העיקרי בו התפתחה עד כה תראפיה זו הוא הכיור בחימר( אם כי פותחו גם טכניקות עבודה בגילוף בעץ ובקדרות) אשר מתבצע במגע ישיר של היד עם החימר.ההתנסות בעיצוב צורות מרחביות שונות והניסיון להביאן להשתנות באופן זורם מאחת לשניה יוצרת בהתנסות זו זיקה ישירה לפעילותו של הגוף האתרי בתוך המערכת המטבולית –המרחב בו הוא עסוק בתהליכים ביוכימיים מורכבים שמטרתם לשנות את החומרים שמתקבלים מהתזונה ולעצב אותם מחדש בהתאם לדגם האנושי האינדיבידואלי. איבר החוש הפעיל ביותר הינו חוש המגע אשר מורכב מאיברי חוש זעירים המפוזרים ברקמה התת עורית. שטיינר הרבה לדבר על חוש המגע ,על החשיבות העצומה של חוש זה בהתפתחותו של הילד בשלבים המאוד מוקדמים, בעיקר ביכולת שלו לקשור את הנפשי רוחני שבו אל תוך המרחב של הגוף הפיזי ולחוות את הגבול שבין עולמו הפנימי לעולם החיצון. 
   הסיטואציה בה מעצב המטופל צורות בחומר עשויה לעורר את הפעילות המעצבת של גופו האתרי באיברים השונים (את זאת ניתן להשיג באמצעות תרגילים המכוונים לאיברים השונים) במערכת המטבולית ולכן יעילה תראפיה זו בכל אותם המצבים בהם התרחשה דפורמציה באחד האיברים, כמו במחלות סרטן שונות וגם בהפרעות נפשיות (כמו בסכיזופרניה למשל) בהן מתרחשת דפורמציה ברמה האתרית של האיבר. 
   חווית הגבול הברור אשר נחווית בין העולם הפנימי לעולם החיצון באמצעות תראפיה בכיור יעילה בכל המצבים הנפשיים בהן מתערערת חווית גבול זו, כגון בהפרעות אישיות בעלות הגוון הגבולי,מצבים פסיכוטיים,חרדות ומצבים דיסוציאטיביים והיסטריים שונים, הן כתראפיה ארוכת טווח והן במצבי חרדה ופסיכוזה חריפים.

1. התראפיה באוריתמיה: הינה תראפיה בתנועה אשר האדם המבצע אותה מבטא את דיבור ומוסיקה באמצעות תנועות גופו. באוריתמיה האמנותית האוריתמיסט מבטא דרך תנועות גופו תכנים אמנותיים כמו יצירות מוסיקליות ,שירה ואלמנטים דרמטיים כך שהתוכן האמנותי עובר טרנספורמציה לאמנות של תנועה אשר חיה דרך הגוף הפיזי ואף מחוצה לו.
   באוריתמיה המרפאת צלילי השפה העיצורים ,התנועות,הדיקלומים והמחוות השונות עוברים טרנספורמציה לתנועות גוף אשר מופנות פנימה אל תוך הגוף ומותאמים באופן ייחודי אל האיברים השונים והתהליכים הפיסיולוגיים אשר נעים בתוך הגוף הפיזי והאתרי. כך לדוגמא ניתן להבין את התנועה A (מבוטאת כ- "אה") והעיצור B (מבוטא כ-" BE") כתנועות בעלות זיקה מיוחדת לכליות ולמערכת השתן. המחווה העוטפת B אשר נעה מהפריפריה למרכז מבטאת את ההתהוות האנטומית והן את תהליך ריכוז השתן אשר מתרחש בכליה. משום כך התירגול של עיצור זה מעורר את תהליך ההפרשה הכליתית ועוזר באינטגרציה של הכוחות האתריים אל תוך תהליך ההפרשה(כמו למשל בתהליכים פסיכוטיים בהם משתחררים כוחות החיים מהכליות אל תוך הנפש וממשיכים לפעול שם באופן לא נשלט).את הזיקה שיש לתנועה A למערכת הכליות ודרכי השתן ניתן להבין דרך התבוננות בתהליך ההתפתחות העוברי של מערכת זו אך גם דרך התבוננות בזרימת השתן מהכליות אל שלפוחית השתן.לכן תירגול של תנועה זו עשוי לעורר את הגוף האסטרלי לפעילות עמוקה יותר דרך מערכת זו ולתמוך במצבים שונים של חרדות ופסיכוזות בהם הקשר של הגוף האסטרלי לכליות הינו רופף. ככלל ניתן לומר כי היישומים של האוריתמיה המרפאת פותחו עד כה למיגוון הרחב ביותר של מחלות (ביחס לכל שאר התראפיות) והיא מיושמת במיגוון של מחלות אורגניות כרוניות (מחלות סרטן ,לב, דרכי הנשימה ועוד), בהפרעות התפתחותיות של ילדים(בספקטרום האוטיסטי,הפרעות קשב וריכוז) ,במחלות פסיכוסומטיות (אלרגיות,אסתמה,מיגרנה) ובמחלות פסיכיאטריות.
2. תראפיה בבוטמר: זהו תחום תראפואטי חדש יחסית המתפתח בשנים האחרונות בעיקר בתחום הטיפול בהפרעות נפשיות שונות וכתראפיה המיועדת למניעה של הפרעות נפשיות. תרגילי הבוטמר פותחו לראשונה כתרגילי תנועה לתלמידי ביה'ס וולדורף ע'י פריץ פ. בוטמר מתוך קשר עם רודולף שטיינר, וכיום מתגלה ערכם התראפואטי. באמצעות תרגילים אלו (כ-24 במיספר) ניתן לחזק את הקשר שבין הגופים הגבוהים (האני והאסטרלי) אל החוויה הארכיטקטונית שניתן לחוות במרחב של הגוף הפיזי. באמצעות תרגילים אלו אשר מתיחסים אל שלושת מימדיו של הגוף הפיזי:הקלות והכובד במימד של מעלה-מטה,הסימטריה במימד של ימין-שמאל,ובמימד הקידמי- אחורי. באמצעותם מתאפשר לאני לנוע בין הקיטובים השונים של הגוף הפיזי ומתוך תנועה זו להגיע לחווית מרכז שהגוף הפיזי מאפשר לחוות בתוכו.
   התראפיה בבוטמר יעילה אם כן לכל אותם המצבים בהם מתרופף הקשר של הנפשי-רוחני באדם אל גופו הפיזי ואובדת לו חווית המרכז בגוף הפיזי.לכן תראפיה זו מיושמת בהצלחה בהפרעות אכילה,פסיכוזות ,הפרעות זהות דיסוציאטיביות, הפרעות של התמצאות במרחב,חרדות ודיכאון ובמיוחד כשהתופעות מופיעות במהלך השביעון השלישי להתפתחות הילד כאשר גופו הפיזי עובר דיפרנציאציה משמעותית והוא זקוק למצוא מרכז חדש בגופו. במיקרים רבים ניתן לישמה כטיפול משלים לאחר טיפול באוריתמיה( אשר פועלת בעיקר לתוך המימד האתרי) במטרה להעמיק את התהליך התרפואטי אל הגוף הפיזי.
3. פסיכותראפיה: פסיכותראפיה לאור האנתרופוסופיה הינו תחום תרפואטי חדש יחסית (אשר ככל הידוע ר. שטיינר לא היה שותף בעיצובו) אשר מתהווה בשלושת העשורים האחרונים, אשר המדיום התרפואטי שבו היא השיחה. בעוד שבתראפיות האמנותיות האחרות נעשה מאמץ לעורר את פעילותו של האני בספירה של כוחות הרגש והרצון במגמה לעורר את כוחות החיים, באמצעות הפסיכותראפיה מתרחש מאמץ לעורר את נוכחות האני קודם כל בספירת התודעה והרגש ובשלב מתקדם יותר להפנות פעילות אני זו אל ספירת הרצון עמ'נ להביא לשינוי המיוחל. כפי שנעשה גם בתראפיות האחרות ,גם בתחום זה נעשו עבודות מענינות המראות כי באמצעות פסיכותראפיה ניתן להשפיע באופן חיובי עד לרמת התהליכים בגוף האתרי והפיזי( באחת העבודות הצליחו החוקרים להדגים פעילות מוחית לאחר טיפול פסיכותראפואטי אשר היתה זהה לפעילות שהתרחשה לאחר טיפול בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון). 
   כוחות האני במידה ומתעוררים ברמה המצופה בתודעה עשויים בשלב מתקדם יותר ,בתמיכתו הריגשית של המטפל, להמשיך ולפעול בתוך הגוף האסטרלי ולהביא לעיבוד וטרנספורמציה של חוויות טראומטיות ורגשות שליליים אשר פועלים בנפש בד'כ באופן עצמאי ולא נשלט(כגון :רגשות אשם,דחפים להרס עצמי,פוביות שונות וכו')..במידה והמטופל מצליח להתמיר את רגשותיו השליליים ,לעכל את החוויות הטראומטיות שחווה ולהחדירן במשמעות ובתוכן רוחי, משתחררת הנפש מאחיזתה החזקה מדי בגופים האתרי והפיזי והכוחות האתריים אשר "הוצמתו" עד כה ,משתחררים ומתעוררים לפעילותם הבונה. מכיוון שבמצבים כגון אלו נחלשים הכוחות האתריים באיברים השונים לאורך זמן ע'י הגוף האסטרלי חשובה במהלך הטיפול התמיכה התרופתית בכוחות האתריים כחלק מהטיפול .
   לצד המיפגש הטיפולי עצמו אשר מושתת מצד המטפל על הקשבה עמוקה ושאלת השאלות הנכונות, נעשה לעיתים שימוש בתירגולים שונים המיועדים לתמוך במטופל לבטא את רצונותיו האמיתיים,רגשותיו המודחקים ולתמוך בעיבוד ועיכול של חוויות טראומטיות מהעבר. תירגולים אלו כוללים התבוננות על הביוגרפיה ו/או על האירועים המשמעותיים בביוגרפיה,התבוננות על מערכות היחסים והאופן בו פועל בתוכם, תירגולים נפשיים-רוחניים לחיזוק כוחות הרצון, הרגש והחשיבה (כמו למשל "תרגילי ההכנה" עליהם המליץ שטיינר),תרגילי ויזואליזציה ובמיקרים מסוימים המלצה לתירגול מדיטטיבי של מדיטציות שניתנו ע'י ר.שטיינר. במיקרים בהם נוכחות האני בנפש של המטופל חזקה דיה ניתן לעבוד עם המטופל עפ'י הגישה של הייעוץ הביוגרפי אשר בה נעשה מאמץ להפגיש את המטופל עם התמונה של גורלו דרך התבוננות שיטתית על הביוגרפיה שלו(מאמר הדן בהרחבה בנושא מתפרסם בהמשך הגיליון).
   כאמור הגישה האנתרופוסופית לפסיכותראפיה מצויה בהתהוות ואין לה "מישנה סדורה".למרות זאת אלמנט מרכזי שמאפיין אותה הינה ההבנה כי הסבל אותו חווה המטופל המצוי במשבר נפשי, הינו פועל יוצא של התפתחותו הרוחנית ושל תהליך מעבר הסף שבין העולם הפיזי לעולם העל חושי אותו הוא חווה.לכן ,האלמנט הטיפולי המאפיין גישה זו הינו לחזק את הנוכחות והעירנות של האני של המטופל ואת אומץ ליבו , כך שיוכל להמצא במצב החפשי ביותר בתהליך זה של מעבר הסף. 
   מכיוון שבמיוחד בתראפיה זו (ביחס לתראפיות האחרות) מתהוות בד'כ מערכות יחסים ריגשיות ולעיתים אינטנסיביות בין המטפל למטופל,תשוב כי מטפל העובד בגישה זו יעבור הכשרה מתאימה לעבודה עם מטופלים השרויים במשבר נפשי עמ'נ שיתאפשר לו לעצב מערכת יחסים בריאה והוגנת אשר מכבדת את החופש של המטופל .  

אלו הן התראפיות באמנות העיקריות אשר פותחו עד כה בהשראת הרפואה האנתרופוסופית מתוך עבודתם המשותפת של רודולף שטיינר ואיטה וגמן עם רופאים ואמנים בתקופתם, ושל רופאים תראפיסטים ואמנים אשר המשיכו וממשיכים לחקור ולפתח את התחומים השונים במירפאות בבתי החולים ובבתי הספר . זה המקום לציין כי התראפיות שהוזכרו הינן חלק ממיכלול שלם יותר של דרכי הטיפול אשר פותחו עד כה במסגרת הרפואה האנתרופוסופית אשר כוללים גם את התרופות האנתרופוסופיות, המסז' הריתמי, ההידרותראפיה והפיזיותראפיה.המוטיב המרכזי הפועל בכל הגישות הטיפוליות של הרפואה האנתרופוסופית ובכלל זה גם של התראפיות באמנות שהוזכרו הינו מחד,חיזוק נוכחותו של האני ברבדים השונים של האורגניזם ומנגד חיזוק כוחותיו של הגוף האתרי –שני הכוחות באדם אשר מותקפים יותר מכל בזמננו . 

חשוב לציין כי הטיפולים באמנויות השונות מיועדים בעיקר לטיפול במחלות כרוניות ,לעיתים גם יעילות במצבים חריפים(כגון התקף אפילפטי או משבר חרדתי או פסיכוטי) אך אינן מתאימות למצבים חריפים המלווים בתהליכים דלקתיים המלווים בעלית חם.

במקביל להתפתחותן של התראפיות באמנות אשר התפתחו ב"מרחבים האנתרופוסופיים" חלה התפתחות מרשימה בתחום זה במרחב של הרפואה המערבית המודרנית ובעיקר בתחום הטיפול בחולי סרטן, הפרעות התפתחותיות בילדים ובפסיכיאטריה (בדיוק באותם התחומים בהם עיקר התראפיות האנתרופוסופיות פועלות) .מכיוון שבהכשרות התראפיה באמנות האנתרופוסופיות בזמננו ישנה התיחסות מאוד מוגבלתאם בכלל, לגישות התראפואטיות והפסיכולוגיות ה"קונבנציונליות", קורה כי מרבית התראפיסטים אשר יוצאים לעבוד מסוגלים לעבוד במיסגרות אנתרופוסופיות בלבד ואינם מסוגלים לתקשר עם שותפיהם ה"קונבנציונליים". לכן אחד השינויים החשובים והמיידיים המתבקשים כיום בהכשרות לתראפיה באמנות לאור האנתרופוסופיה היא ללמוד את ה"שפה" של שותפנו ה"קונבנציונליים" עמ'נ שהתראפיות האנתרופוסופיות לא ישארו עוד מבודדות ויוכלו להפרות ולהיות מופרות משיתוף הפעולה עם עולם התראפיות הקונבנציונלי ובכך למלא את ייעודן באופן מלא.

בהכנת המאמר השתתפו אפרת אנגרס-אוולד ויעל ברק.

תגובות למאמר יתקבלו בברכה בדוא'ל:meron@harduf.org.il