אנתרופוסופיה בישראל

 




ישן וחדש בתפישת מושגי הבריאות והחולי

מאת אודי לוי (מתוך החיים האנתרופוסופיים גיליון 7-9)

התפתחותם המהירה של מדעי הטבע במהלך המאה האחרונה, לא תמיד התרחשה ויושמה בקצב זהה לזה של התפתחות מדעי הרוח. בתחום הרפואה ומחקר המחלות, ניתן לעקוב אחרי תהליך זה בהתגלויותיו המפורשות ביותר. מדע הרפואה והמדעים הנלווים, מגיעים להישגים מרחיקי לכת, בעוד שההתלבטויות האתיות-מוסריות שהן פועל יוצא של התפתחות הרפואה, מטופלות באופן שלרוב אינו מדביק את קצב התפתחותה של הטכנולוגיה הרפואית. נושאים הקשורים למוסריות ואתיקה, מטופלים על פי רוב לא על ידי מי שמיישם את היכולת הרפואית הטכנולוגית - הרופא - אלא על ידי פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים. הדרך ליישום תוצאות מחקר פילוסופי-אתי בפעילותו הטיפולית של רופא, לעתים ארוכה מדי כדי להשיג תוצאות בעלות משמעות עבור המטופל. אחת מתוצאותיו של התהליך הזה היא ההגנה המשפטית לה דואגים רופאים, וההתבצרות מאחורי חומות ה"אספקטים המדיקו-לגאליים" של הפעולה הרפואית. למרות ההתפתחות המדהימה של היכולת הרפואית להתערב במצבי מחלה, התודעה לגבי תפקידה של המחלה, לגבי האפשרות שיש לה משמעות בהתפתחותו של האדם לא רק במונחים של התפתחות פיסית, אלא גם בתחום הנפשי ומעבר לו בתחום ההתפתחות הביוגרפית, תודעה זו לא רק שלא התפתחה, אלא נטתה להיעלם יותר ויותר ממערכת השיקולים של אנשי הרפואה.
אחד מבין גורמים רבים שגרמו לתופעה זו, ולכל אחד מהם משקל שונה, היא התפישה הבסיסית של המחקר הרפואי, על פיה מושא המחקר היא המחלה, התסמין (סימפטום) או התסמונת (סינדרום) שגורמים להפרעה בתפקודו של ה"חולה", שהפך עם הזמן (האחרון…) ל"לקוח". ואילו האדם עצמו, אינו אלא משני. המונח "פציינט" גזור מהמונח הלטיני patientia שמשמעותו סיבולת, סבלנות, יכולת להתמודד. בעבר, כשמונח זה הוכנס לשימוש, עדיין היה ה"פציינט" במרכז ההתענינות. כיום קיימת נטייה להתייחס דווקא אל המחלה. אחד המונחים השגורים כיום ברפואה הוא "פאתוגנסיס" - pathogenesis - המקור, או הסיבה למחלה. רוב המחקר הרפואי הוא מחקר פתוגני; מחקר המנסה לרדת לשורשי המחלות והגורמים להיווצרותן, ומתוך הנחה שהמחקר והיישום יצליחו למצות את מטרותיהם, הרי שנחייה בעולם שבו אין מחלות, אין מוות, כל תושביו יהיו בריאים, צעירים לנצח, ואולי אפילו מאושרים.
תפישתו של רודולף שטיינר בנושא היחסים שבין בריאות לבין חולי, שונה. נקודת הזמן שבה החל שטיינר לעסוק בתחומים אלה, ברבע הראשון של המאה העשרים, הייתה תקופת מעבר משמעותית ומעניינת גם מנקודת המבט של ההתייחסות הערכית של העולם המערבי למלאכת - או אמנות - הרפואה והריפוי. אמונות ומסורות רפואיות ישנות איבדו את מעמדן עם התפתחות הידע המחקרי. שיטות ואופני טיפול שהיו נהוגים מזה מאות שנים וידועים כאפקטיביים, הוחלפו בתרופות שנרקחו בתחילה בבתי המרקחת ומאוחר יותר יוצרו בתעשיות הפרמצבטיות המתפתחות. האמון בשיטות הישנות הלך ופחת, אך זאת גם עקב התעמולה שמקורה בתעשיית התרופות, שמניעיה היו ואינם רק רפואיים. השימוש בתרופות תפש את מקומו כפתרון העיקרי והמרכזי של בעיות רפואיות. השיחה בין מטופל למטפל עדיין נחשבת לאמצעי רפואי, אך הפכה למעין תחקיר בריאותי, ומאבדת את משמעותה כאמצעי טיפולי. רוב התרופות השגורות, פועלות לסילוק של סימני מחלה. רק מיעוט מביניהן אכן מטפל במקור ההפרעה או המחלה, כאשר מנגנון הפעולה שלהן לא תמיד ידוע. (מנגנון הפעולה הפיסיולוגי של ה"אקמול" הידוע - אינו ידוע ! ). שטיינר היה בין הוגי הדעות הראשונים בעת החדשה, שתיארו את האדם לא רק כמערכת של תסמינים פיסיים-נפשיים-חברתיים, אלא כישות עצמאית מאוגדת, שגבולותיה אינם מסומנים רק על ידי יכולת הקליטה של חמשת החושים.
מתוך ידע האדם האנתרופוסופי השלם, יוזכרו כאן רק כמה עקרונות, ככל שהם מתייחסים לענייננו. המופע הפיסי-גשמי של האדם, הוא תוצר של התפתחות ארוכה, שתחילתה לפני - ותכליתה אחרי קיומו של אותו הקיום החומרי. מרכיביו הבלתי ניתנים לכימות של האדם על פי כללי מדעי הטבע - נפש האדם למשל - הנם חלק ראשוני בהוויתו, ואינם רק תוצר מקרי של תהליכים ביו-כימיים. בספרו החדש "סיפור על אהבה וחושך" (הוצאת כתר, ע' 472) מספר עמוס עוז על סמינר בנושא קיום הנפש, בביתו של פרופ' הוגו ברגמן:
"הנפש", מלמל שם איזה עילוי צעיר ושנון… הרי אף אחד עוד לא ראה אותה." "לא", הסכים ברגמן מיד, "גם את חוקי הפיסיקה והמתמטיקה לא פוגשים כאן בבתי-הקפה… אבל מי, ידידי הצעיר, מי הוא המדבר אליך עכשיו? הליחות של ברגמן מדברות אליך? הטחול שלו? אולי זה במקרה המעי הגס של ברגמן מתפלסף אתך?"
מתוך תפיסה כזאת של הנפש כמרכיב אינטגרלי בישותו של האדם, לא רק כתוצאה של תהליכים מקריים, שהתרחשו במהלך ההתפתחות הפיסיולוגית על פי כללים של ברירה טבעית, נובעת גם גישה שונה אל שאלת הבריאות והחולי. בעוד שכרגיל נתפש החולי כקוטבי לבריאות, והעוסק בניסיון לרפא, כמי שאמון על העברת החולה מעבר לסף החולי, אל "ארץ הבריאים"; בעוד שהחולי נחשב למערכת של תופעות שאותן יש לאיין, ובכך להחזיר את הבריאות על כנה, הרי שמנקודת המבט האנתרופוסופית, החולי אינו קוטבי לבריאות.
בהיותו של האדם ישות תלת-איברית, פועלים בו עקרונות שונים, על פי מהותם של אותם האיברים. גוף, נפש ורוח מקיימים מערכת יחסים מורכבת, כאשר בכל אחד מהם ניתן להבחין בחותמם של השניים האחרים. האדם מגלה גם מערכות קוטביות ומערכות מקוטבות. מערכת העצמות, לדוגמה, מקיימת מצד אחד את הגולגולת, שהיא בעיקרה מעטפת גרמית העוטפת ומכילה את המוח, ומצד שני את עצמות הגפיים שהן גליליות, ומופעלות באמצעות השרירים, שהם חיצוניים להן. מערכת העצמות כולה, מקוטבת למערכת מחזור הדם, בהיותה מערכת שנטייתה היא התקשות וריכוז, בעוד שמחזור הדם פועל, בעיקר בחלקו העורקי, מהמרכז אל הסביבה, ונטייתה - פיזור.
ניסיון להבין כך את האדם, מוביל אל ההכרה שהבריאות היא מערכת רגישה ומעודנת ביותר של איזונים בתוך כל אחת ממערכות הקיום של האדם, ובין המערכות לבין עצמן. החולי, אינו בבחינת "היפך" של הבריאות, אלא הפרה של אחד או יותר מהאיזונים, והשתלטות חריגה של עקרון פעולה של אחד הקטבים. ומאחר שכל אדם הוא אינדיוידואום, הרי שגם הבריאות היא עניין אישי. נהוג לדבר על אינסוף מחלות, ורק על בריאות אחת (ועל חוסר הצדק שבכך… ). זוהי תמונה לא מדוייקת של המציאות. שכן לכל אדם הבריאות שלו. ובריאות של האחד, עשויה להיות מחלה בלתי נסבלת לאחר. כך שמספר ה'בריאויות' דומה למספרן של המחלות, ואולי אפילו עולה עליהן.
חולי הוא אם כן מצב אינדיוידואלי, אישי, שבו האיזונים שאמורים להתקיים בין מערכות, מופר. מערכות כאלה קיימות בכל הממדים. בתחום הפיסי, בתחום הביולוגי, בתחום הפסיכולוגי, ובתחום ה"ספיריטולוגי", הוא תחום הרוח. מערכות של איזונים קיימות גם בין כל אותם התחומים. לעתים ניתן לאפשר איזון מחודש, רק על ידי פעולה דווקא מן העבר השני של האיזון המופר, מכיוון הקוטב הנגדי. שאלות של הבעיה הפסיכו-פיסית מעסיקות את אנשי המקצוע מזה זמן רב. על השפעות גומלין בין גוף ונפש ידוע הרבה, ורק במהלך עשרות השנים האחרונות חזר המדע לפנות לשאלות אלה. ברוב המקרים, ההתייחסות אל גורמי ההשפעה ההדדית בין גוף ונפש, גם היא סימפטומאטית. המתאר מסתפק בתיאור הסימנים, ובהשערה, המבוססת על פי רוב על סטטיסטיקה, שניתן לאזן מחדש מערכות פיסיות על ידי טיפול נפשי, ולהפך. עם זאת, שאלת הגורם להפרת האיזון, האם הוא נפשי או גופני, אכן הולכת ונפתחת מחדש.
בצד הגישה הפתוגנית - התפתחה בעשרות השנים האחרונות גישה אחרת, העוסקת בניסיון לאתר את מקורות הבריאות דווקא. גישה הדנה בתנאים אותם יש ליצור כדי לאפשר את שימור האיזון הבריאותי. אחד ממגדיריה הראשונים של הגישה הזאת, שזכתה לכינוי "סאלוטוגנסיס" - Salutogenesis - הוא הסוציולוג אהרן אנטונובסקי (1923-1994), שהיה ממקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וזכה להכרה בינלאומית רחבה ביותר על פרסומיו בתחום הסלוטוגני. אנטונובסקי מתאר ומגדיר את קיומו של Sence of Coherence, “SOC” , של "תחושת הלכידות", כמרכיב תודעתי של האדם, כמעין "חוש" נוסף על אלה הידועים בדרך כלל, המתווך את תחושת האיזון הבריאותי. כך הוא מגדיר אותו:
"אורינטציה גלובאלית, המבטאת את המידה שבה לאדם יש תחושה מוחלטת ומתמשכת, ועם זאת דינאמית, של אמון בכך ש: (1) הגירויים הפנימיים והחיצוניים שמקורם בסביבתו של האדם במהלך חייו הם מעוצבים, ניתנים לצפייה מראש ולהבנה; (2) האמצעים להתמודדות עם דרישות שנובעות מהגירויים הם זמינים; ו (3) שהדרישות הן אתגרים הראויים להשקעה ומעורבות"
(מתוך ספרו: Unraveling the Mystery of Health, 1987, p.19).
תחושת הלכידות, הקוהרנטיות, מתפתחת על פי אנטונובסקי, כאשר במהלך חינוכו של הילד הוא זוכה לפגוש השקפת עולם מספקת, שמציבה את העולם כבעל משמעות, וככזה, שניתן וכדאי להתמודד עמו, להשפיע בו. הגדרותיו של אנטונובסקי דומות מאד, לעתים זהות, לאלה של רודולף שטיינר, כשהוא מדבר על תפקיד החינוך. אותה תחושת הלכידות שאותה הוא מתאר, היא המצב של איזון סובייקטיבי של המערכות הפנימיות והחיצוניות, שהיא הבריאות. החיפוש אחרי הבריאות ומקורותיה, יכול להתקיים רק אם ישנה הנכונות להכיר בהיותו של כל אדם מערכת אוטונומית, שמקיימת יחסי גומלין עם סביבתה, אך במהותה אינה רק "תבנית נוף מולדתה" (טשרניחובסקי). הגישה הסאלוטוגנית, גם אם אינה מבוססת על תוצאות מחקר זהות לאלה שרודולף שטיינר פרסם בספריו ובהרצאותיו, הרי שהיא גישה פנומנולוגית, גישה העוסקת בהתבוננות בתופעות ובהערכתן. בכך היא בהחלט עונה לדרישות המחקר הגתאניסטי…
(בהקשר זה מעניין לבחון את הצגת שנים עשר החושים של שטיינר. »חוש החיים « מתואר כך: "חוש החיים מתווך את שאתם חשים במצב של עירנות כשביעות רצון פנימית, המשתבשת רק כאשר משהו גורם לכאב פנימי…". 8 באוג' 1920)
נקודת המוצא של ידע האדם האנתרופוסופי נטועה בהנחה שגרעין ההוויה של האדם הוא רוחני. שהגרעין הזה, ה'אני', הוא המחולל של ההתרחשות הביוגראפית של האדם, כשהוא שואף לנווט את מהלך חיי האדם, המושפעים בין השאר מסביבתו הארצית ומזו המתקיימת גם מחוץ להוויה הזאת. אותו הגרעין הרוחני של האדם אינו לוקה בחולי. העובדה, שה'אני' עוטה גם מעטפות של פיסיולוגיה, (גוף פיסי), של ביולוגיה (גוף חיים), ושל פסיכולוגיה (גוף הנפש), יוצרת תנאים, שכתוצאה מהם עלולים להיווצר שיבושים ביחסי הגומלין של המערכות השונות. שיבושים אלה הם מצבים פתולוגיים.
פרקי הזמן במהלך תולדות חייו של אדם, שבהם הוא אינו בקו הבריאות, הם זמנים שבהם מתרחשת התמודדות אינטנסיבית של ה'גופים' השונים על החזרת האיזונים למצב שבו התפקוד הסדיר, המאוזן, אפשרי. כך מתוארות מחלות הילדים למשל, כ'מחלות התפתחות', כמצבים שבהם הילד מתרגל את המערכת החיסונית שלו, ואם הצליח בכך, הוא בריא יותר ואף מחושל יותר, לקראת התמודדויות עתידיות. בכל מצב של מחלה, יכולה להישאל השאלה האם ההתגברות על המחלה היא גם חיזוק של תהליכי התפתחות גופניים ונפשיים. מחלה, אם כן, היא מצב שבמידת האפשר כדאי להתגבר עליו, לא לסלק אותו מבלי להתמודד מולו.
תפקידו של המרפא על פי התפיסה האנתרופוסופית, הוא לתווך את התנאים הטובים ביותר שעם קיומם, יוכל המטופל להתמודד עם המחלה ולהתגבר עליה מתוך תהליך. לא כתוצאה של שלילת היכולת והצורך בהתמודדות. המטפל, על פי הבנה זו, עוסק אם כן בניסיון להבין את בריאותו האינדיוידואלית של המטופל, עליו לשקול ולהעריך את יכולתו לעמוד במשימה, לתמוך בו בכך, ליצור תנאים לכך, שהמטופל יצליח לאזן את מערכות הקיום שלו על פי צרכיו האינדיוידואליים.
השיח הסאלוטוגני אינו עוסק בתחומים של הרוח, ואינו פונה להגדרות שחורגות מתחום שנתפש על ידי החושים. עם זאת, הוא פונה לאותו הכיוון שממנו יוצאת קריאתו של רודולף שטיינר להרחבת התודעה. הוא מתאר את האדם כישות המושפעת ביכולת העמידה שלה מול השפעות טורדניות המשבשות את מהלך חייו התקין, על ידי גורמים שאינם רק חיצוניים. כתוצאה מפרסומיו של אנטונובסקי, פונה היום הרפואה יותר ויותר לבחינתם של גורמים נפשיים, של מצבי לחץ, כגורמים למחלות יתר לחץ דם, למחלות של המערכת החיסונית ואחרות. אנטונובסקי מתאר את גישתו, שנה לפני מותו, במילים אלה:
"אני יוצא מההנחה, אם להשתמש בדימוי, שכולנו מחליקים במורד של מסלול סקי ארוך, שבסופו תהום בלתי נמנעת ואינסופית. האורינטציה הפתוגנית עוסקת בעיקר באלה, שהתנגשו בסלע, בעץ, או במחליקי סקי אחרים, או שנפלו לתוך סדק בקרח. היא מנסה לשכנע אותנו בהמשך, שהטוב ביותר יהיה, שלא לעסוק בספורט הסקי כלל.
האורינטציה הסאלוטוגנית עוסקת בשאלה איך להפוך את מסלול הסקי לבלתי מסוכן, ולהפוך את בני האדם למחליקי הסקי הטובים ביותר".
רודולף שטיינר, אם להשתמש בדימוי של אהרן אנטונובסקי, ניגש להתבוננות באדם תוך ניסיון להפוך את התהום שבסוף מסלול הסקי, לנגישה. הוא מציע שביל תודעתי, שתוך הליכה בו, התהום אינה עוד בבחינת אינסוף שהתודעה המודרנית אינה מסוגלת להתמודד עמו. שאלת החיפוש אחרי מקורות הבריאות, היא שאלה מרכזית במשנתו האנתרופוסופית של שטיינר, והיא מבוססת על הנכונות לפעול להרחבת התודעה. כך מהווה הדרך אותה מתווה שטיינר, אמצעי לתמיכה בבריאות האישית של האדם, תוך שהיא פונה אל צדדיו שאינם נגועים בחולי, ומגישה להם אמצעים לניווט והובלת מהלך חיים פורה.
נראה שהמפגש בין האנתרופוסופיה והגישה הסאלוטוגנית, עשויים להוליך להפריה הדדית בעלת משמעות רחבה. התפישה הסאלוטוגנית, נראה שהיא פותחת שערים למפגש פורה בין הרפואה האקדמית לבין הגישה האנתרופוסופית.

הערה: בין ה - 27 ביולי וה - 2 באוגוסט נערך בלהטי, פינלנד, כנס שבו ינסו רופאים, מרפאים ומחנכים אנתרופוסופיים לעבד נושאים סאלוטוגניים בחינוך וולדורף.

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים