קמפהיל – קהילה בנקודת מפנה

נועם שרון

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון יולי-אוגוסט 2008

בסוף יוני ביקר בישראל אדריאן בואדן (Adrian Bowden). בואדן (40, יליד אוסטרליה) עו"ד ובעל השכלה בחינוך מרפא, שימש כמנהל רשת הקמפהילים הנורווגית בחמש השנים האחרונות, תוך שהוא מנסה להכניס שם שינויים ארגוניים אשר יתאימו את התנועה בנורווגיה לרוח הזמן.
לארץ הגיע לביקור פרטי, אך ניצל את הזמן למפגש ביוזמת סביבון – עסק קהילתי ביום הארוך ביותר בשנה, ולשיחות עם עורכיאדם עולם. את ההתבוננות במצבה של תנועת הקמפהיל רשמנו באופן שבו נהוג להתבונן במצבים בתנועת הקמפהיל עצמה - עבר, הווה, עתיד.

עבר
תנועת הקמפהיל נוסדה באופן רשמי ב-1 ביוני 1940 בסקוטלנד, אך שורשיה טמונים עמוק יותר, בשנות העשרים והשלושים באוסטריה, וקשורים בביוגרפיה של אדם מסוים - קרל קוניג. קוניג (Karl K?nig, 1966-1902) היה רופא יהודי וינאי, שהתוודע לכתביו המדעיים של גיתה (Goethe) ולד"ר איטה וגמן (Ita Wegman, חלוצת הרפואה האנתרופוסופית) והחליט להקדיש את חייו לרפואה אנתרופוסופית תוך התמקדות ברפואת ילדים וחינוך מרפא. הוא שימש רופא ילדים במכון לאנשים עם צרכים מיוחדים בארלסהיים (Arelsheim), שוויץ, ולאחר מכן הקים את פילגרימסהיים (Pilgrimshaim) כמוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. ב-1936 חזר קוניג לווינה עם אשתו מתילדה מאסברג (Mathilde Maasberg) ופתח קליניקה פרטית, ובמקביל המשיך ללמוד וללמד אנתרופוסופיה. בהדרגה החלה להתגבש סביבו קבוצה, אשר היתה מעוניינת להקים קהילה מרפאת העובדת לפי עקרונות האנתרופוסופיה, והם החלו לחפש מקום מתאים לכך. רבים מחברי הקבוצה היו יהודים.
ב-12 במרס 1938 התחולל האנשלוס (Anschluss) – סיפוחה הצבאי של אוסטריה לגרמניה הנאצית, וקרל קוניג ועמיתיו יצאו את גרמניה ומצאו מקלט מדיני בסקוטלנד. גורלם הביא אותם למקום בשם קמפהיל (Camphill), ליד אברדין (Aberdeen), ושם הם ייסדו את הקהילה. אולם זמן קצר לאחר שנוסדה פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל הגברים שבקבוצה נעצרו בשל אזרחותם הגרמנית והוגלו לאי מאן (Isle of Man). עם חזרתם לסקוטלנד נוסדה באופן רשמי תנועת הקמפהיל.

הווה

אדריאן בואדן, תאר לנו את מצבה של תנועת הקמפהיל היום
כיום תנועת הקמפהיל מונה כ-100 קהילות ב-22 מדינות ברחבי העולם. בעיקר באירופה אך גם בצפון אמריקה, דרום אפריקה וגם בהודו. קהילת קמפהיל טיפוסית כוללת מספר "בתים", כל בית מורכב ממשפחה מטפלת וחוסים – מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. זהו הבסיס לעבודה שלנו, אך לא חזות הכל. שיטת הריפוי במוסדות הקמפהיל נקראת "תרפיה סוציאלית". תנועת הקמפהיל היא בהגדרתה תנועה בין-לאומית, המתעלה מעל לכל רגש של לאום, ומטרתה להעניק לאנשים שונים בית בעולם הזה, בלי קשר למוצאם, דתם ומצבם הבריאותי. עם זאת, אין יום גוף שמאחד או מתאם את פעילויות הקמפהילים בעולם. הייתי אומר באופן כללי שהקמפהיל הוא אימפולס לבניית קהילה, ובלב האימפולס של תנועת הקמפהיל עומד השילוש החברתי. . זוהי בעיני גם הסיבה שהקמפהיל נקראת "תנועה". הרי אין לנו ארגון גג. אבל בעיני אנחנו תנועה מפני שיש לנו אידיאל משותף והוא השאיפה לשילוש החברתי. חלק אומרים שאנו נקראים "תנועה" מפני שאנו כל הזמן נעים מבית לבית, וזה כדי להימנע מקונפליקטים.

התוכל להגדיר את המושג "תרפיה סוציאלית”?
תרפיה סוציאלית היא צורה של תרפיה שבה המבוגר בעל הצרכים המיוחדים משמש כמורה של קהילה וחלק בלתי נפרד ממנה.

המבוגר בעל הצרכים המיוחדים הוא המורה?
כן. החוסים הם אבן הפינה של כל קהילת קמפהיל, אך הם אינם הסיבה היחידה לקיומה. כשהמצב הוא כזה, הסוף הוא כמו במוסדות הממשלתיים - החוסים נמקים מול הטלוויזיה, והמטפלים עמם. בתרפיה סוציאלית המטפלים מתפתחים בצורה משמעותית מאוד בזכות החיים עם החוסים. למעשה, האנשים הללו שצריכים אותך עוזרים לך להיות חופשי. בזכותם אתה מפסיק לשפוט אחרים, כי אתה מבין שיש "אחר" ו"שונה". כוח נוסף שמתפתח הוא היכולת לסלוח. להתגורר עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים היא דרך נהדרת לתרגל סליחה, שבמהותה נמצאת הקבלה שלהם כפי שהם. בנוסף, האנשים בעלי הצרכים המיוחדים זקוקים לקהילה יותר מכולם, אחרת הם לא יטופלו. לכן הם בנאי קהילה מאוד טובים וחשובים. חשיבותם גדולה במיוחד באירופה, שם אין גורמים אחרים שבונים קהילה, כמו שבישראל יש. ככל שאנחנו הולכים מערבה, כך יש יותר צורך בכזאת קהילה. אבל גם בישראל כמובן יש בה צורך.

מהם האתגרים שבפניהם עומדת תנועת הקמפהיל?
השאלה הכי גדולה היא איך אנחנו מטמיעים בצורה אמיתית את השילוש החברתי, כלומר, איך אנחנו דואגים לחופש בספרה הרוחנית, לשיוויון בספרה האישית, ולאחווה בספרה הכלכלית.
חופש בספרה הרוחנית – הבעיה שלנו בנורווגיה היא שהקמפהילים הפכו דוגמטיים בכל מה שקשור לאנתרופוסופיה ובכל מה שקשור לדת. לדוגמה, אחד מהדברים הבסיסיים בקמפהיל הוא "ערב התנ"ך" (Bible evening), מעין "קבלת שבת" שאנו מקיימים בערב שבת. מסורת זו קיימת בכל הקמפהילים בעולם. נפגשים, אוכלים משהו, ועוסקים בתכנים רוחניים. לא מדברים על ענייני חולין. בכל אירופה התכנים הרוחניים הם קריאה בברית החדשה – ונושא זה נמצא כעת בלבה של מחלוקת. מדוע רק הברית החדשה? מדוע לא להכניס תכנים דתיים אחרים? אם יש בארצנו אחוז מסוים של מוסלמים, למה שלא נקרא גם בקוראן? אם יש בקמפהיל יהודים, למה שלא נקרא בתנ"ך? וכן הלאה. באופן דומה יש לנהוג גם בידע האנתרופוסופי, אשר לעיתים קרובות הופך דוגמטי וחדל להיות מקור למחשבות חיות. לחוסר החופש הרוחני יש השפעה על השיוויון בין האנשים.

כיצד?
נוצרים מעמדות. פתאום יש כאלה שהמילה שלהם נחשבת יותר מזו של אחרים. יש מי שנחשב יותר "אנתרופוסוף", או יותר "אמנותי", ואז המילה שלו קובעת יותר משל אחרים. זוהי תופעה אופיינית לקהילות סגורות. מסתבר שככל שהקהילה סגורה יותר, כך הסיכוי לניצול ואף להתעללות גבוה יותר. כמובן קיימת השאלה של היחס בין החוסים למטפלים – האם השיוויון באמת נשמר שם? האם לחוסה יש אותן זכויות כמו למטפל? זה מובן שהחוסה אינו יכול לממש את זכויותיו כמו המטפל, אבל האם נשמר השיוויון הבסיסי ביניהם? אם הקמפהיל מוכר ביוקר את מלאכות היד שמייצר החוסה, ולא נותן לו חלק מהכסף באופן ישיר, האם אין פה ניצול? וזה מביא אותנו לשאלה הכלכלית.

מהי שיטת העבודה הכלכלית בקמפהיל?
החוק הבסיסי בקמפהיל אומר שעובדים עבור אהבה ולא עבור כסף. אין קשר מידי בין העבודה שאתה מעניק לבין התגמול שאתה מקבל. כל ההכנסות של הקמפהיל נכנסות לקופה משותפת, ופעם בחודש מתאספים כולם, ומחליטים יחד כמה כסף יקבל כל אדם, בהתאם לצרכים האישיים שלו. שיטה זו יכולה לעבוד נפלא אם האנשים עושים יחד עבודה רוחנית חזקה, אבל ברוב המקרים המצב שונה. מה שקורה בפועל הוא שאלה שהמילה שלהם יותר חשובה קובעים להיכן ילך הכסף. אנשים מפתחים צרות עין באחרים. האחווה נעלמה מן השיטה הזו, ולכן חייבים לשנות אותה. אסור לדבוק באידיאלים, נשגבים ככל שיהיו, אם הביטוי שלהם בשטח הוא הפוך.

איזה שינוי אתה מציע?
השינוי שאני מציע ומנסה להחיל בנורווגיה דומה לשינוי שהאיחוד האירופי כפה על חלק מהקמפהילים באירופה. לפי חוקי העבודה באיחוד האירופי, כל עובד חייב לקבל משכורת, ולכן עברו שם לשיטה של משכורות. אגב, הקמפהילים הכי מצליחים היום (ואת ההצלחה אני מודד לפי הביקוש של מתנדבים להגיע אליהם) הם אלה שבהם שינו את השיטה הכלכלית. הרפורמה שאני מציע היא שמשכורות ישולמו על פי סולם ערכים אובייקטיבי, ושלכל אחד תהיה אפשרות לתרום חזרה חלק מכספו, לקמפהיל או לקרנות חברתיות אחרות, כמעין "מס חברתי". יכול להיות שבהתחלה אנשים לא יתרמו, אחרי שנים של דיכוי כלכלי. זה דבר טבעי. אבל אט-אט נוכל להחזיר את האחווה לספרה הכלכלית. נורווגיה אינה חברה באיחוד האירופי, לכן השינוי צריך להיות וולונטרי, וזה כמובן הרבה יותר קשה. לארגון, בניגוד לבן אדם, קשה הרבה יותר לזהות שהוא במשבר, ועוד יותר קשה לצאת ממנו. השינוי שאני מציע הוא כרגע בלבה של מחלוקת בקמפהילים של נורווגיה.

עתיד
איזה עוד שינויים אתה צופה שיתרחשו בתנועת הקמפהיל?
אני צופה שהקמפהיל ילבש צורות חדשות. למשל הנושא של החיים בקהילה סגורה. אין לי ספק שצריך להתחיל ליצור יותר קהילות החיות בקונטקסט עירוני ומקיימות מגע בלתי אמצעי עם החיים היום יומיים בעיר. אני חושב שלפחות חלק מהחוסים צריכים את חיי העיר. הקהילות עצמן צריכות להיפתח כדי לשמור על בריאותן החברתית. עוד אני חושב ששינויים בשיטה הכלכלית הם מחויבי המציאות. במישור הרוחני אני חושב שהתנועה צריכה למצוא את הדרך לאפשר חופש וחיי תרבות עשירים המתבססים על האימפולס היצירתי של אנשי הקהילה.
אני בהחלט חושב שתנועת הקמפהיל היא קהילה בנקודת מפנה. אין הרבה קהילות שמחזיקות 70 שנה, ובגיל כזה משבר הוא כמעט בלתי נמנע. מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לערב במשבר את הרצון והמודעות שלנו. אם כך נעשה, נוכל להתעורר למודעות חדשה ולהמשיך להתפתח. אדם בגיל 70 מתחיל לחשוב על המוות שלו. אחרי 70 שנה אולי גם תנועת הקמפהיל צריכה סוג של מוות, כדי שתוכל להיוולד מחדש.