יחסו של רודולף שטיינר ליהודים, לאנטישמיות ולציונות

גלעד גולדשמידט

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון יולי-אוגוסט 2008

שום דבר לא יביא את האנושות למפלתה יותר מהשתרשות הרעיונות של דם, עם וגזע. שום דבר לא יעצור את התקדמות האנושות יותר מעליית רעיונות ישנים אלו (שטיינר, 1917)

האנתרופוסופיה היא מתודה יהודית להרס המבנה הטבעי של העמים (היטלר על שטיינר, 1920)

מבוא
לאחרונה אנו עדים למתקפות על שטיינר, האנתרופוסופיה וחינוך ולדורף מצד ארגון דתי קיצוני בשם יד לאחים, שהמלחמה בכיתות וארגונים נוצריים בארץ בראש מעייניו. ההאשמות וההשמצות נוגעות בנקודה שהנה ממילא רגישה בארצנו ובתרבותנו – השאלה היהודית. במקרה זה – השאלה היהודית וקשריה עם השקפת העולם האנתרופוסופית. מעבר לכך שאנו מואשמים בהיותנו נוצרים ועובדי אלילים, שטיינר עצמו מואשם בגזענות ואפילו באנטישמיות. גם במקומות אחרים בעולם ובמיוחד באירופה נשמעות התקפות קשות על האנתרופוסופיה ועל יישומיה השונים, הטוענות ששטיינר ותורתו גזענים ונגועים בסממנים לאומניים ואפילו פשיסטיים.

ארגון יד לאחים הוציא חוברת של טענות, מובאות מדברי שטיינר והוכחות המבססות לכאורה את האשמותיו, ועושה הכל על מנת להוציא את הפעילות האנתרופוסופית אל מחוץ לקונצנזוס. נציגיו מחלקים חוברות אלו בין השאר בשעריהם של גנים ובתי ספר ולדורף בארץ, להורים הלוקחים או מביאים את ילדיהם לגן ולבית ספר ומפרסמים את האשמותיהם באינטרנט ובעיתונים.

אמנם רוב הדברים המופיעים בחוברת אינם ראויים כלל לתגובה ומעידים יותר מכל על אופיו ואיכויותיו של הארגון, אך הם מעוררים שאלות בקרב מורים, עובדי חינוך, הורים ותומכים של העבודה האנתרופוסופית, במיוחד במישור החינוכי בארץ. זוהי הזדמנות לחזור אל כמה אספקטים של השאלה היהודית בכתבי שטיינר. המאמר[1] אינו מתיימר בשום אופן להקיף שאלה מורכבת זו, אלא רק להראות את עמדתו הבסיסית של שטיינר בהקשר של העם היהודי, הדת היהודית והציונות. אל צדדים רבים בכתבי שטיינר, שנגעו בדרך זו או אחרת בשאלה היהודית ועוסקים בשאלות אזוטריות מעמיקות ביותר, לא אתייחס מפאת קוצר היריעה.

שטיינר כתב מאות מאמרים, שראו אור בכתבי עת שונים, וכעשרים ספרים ונשא יותר מ-6000 הרצאות בימי חייו, כך שכל חיפוש על פי נושא בכתביו אינו עניין של מה בכך. בנוסף, שטיינר נטה לחזור לכל נושא יותר מפעם אחת, ממגוון נקודות מבט ובמגוון הקשרים ומישורים, ומי שאינו בקיא בכתביו ובמתודות שלו יכול בהחלט לגלות "סתירות" רבות בדבריו ולמצוא מובאות מדבריו שיישמעו לו משונות ביותר. סתירות ומוזרויות אלה נעלמות כאשר מפתח המתעמק בדברי שטיינר ראייה כוללת ודינמית, שמסוגלת להשתנות עם נקודות ההשקפה וההקשרים השונים של דבריו. זו הסיבה שמתנגדי האנתרופוסופיה תמיד יכלו למצוא ציטטות שהראו כביכול ששטיינר סותר את עצמו, אומר דבר והיפוכו, עוין או אוהד השקפת עולם מסוימת וכן הלאה.

שטיינר והגזענות
השקפתו הבסיסית של שטיינר (לה נתן ביטוי בספרי היסוד האנתרופוסופיים, במאמריו ובסדרות הרצאותיו הרבות) היא שבעידן המודרני, כלומר בזמננו, ניצב במרכז האדם עצמו, על רוחו העצמאית והחופשית, מעבר לכל השתייכות גזעית, אתנית, דתית או מינית, ושבכל אדם טמון הפוטנציאל לחיים עצמאיים, חופשיים, מלאי יוזמה והתפתחות פנימית. פוטנציאל זה הוא הבסיס לכל חיי הרוח והחברה האנושיים. בראייתו ההיסטורית מדגיש שטיינר שוב ושוב את התפתחות התרבות האנושית במהלך הדורות אל עבר העמדת רוח האדם העצמאית והחופשית במרכז ההוויה התרבותית-רוחנית. כבר ספריו הראשונים, שהיו בדגש פילוסופי, האירו איכות זו. בספרו הגדול הראשון הפילוסופיה של החירות טוען שטיינר שהאדם מסוגל לפעילות חופשית ועצמאית הן במישור המחשבתי והן במעשי. חירות אנושית זו נקנית דרך מאבק עם היסודות הביולוגיים, החברתיים והקולקטיביים של קשריו האנושיים:

האדם משחרר את עצמו ממה ששייך לגזע ולתורשה... האדם מפתח תכונות ותפקודים משלו, ואת מקורם נחפש רק בו עצמו... מי ששופט בני אדם על פי קווי האופי השייכים למשהו כולל (גזע, עם תורשה), מגיע רק עד לגבול שמעבר לו הם מתחילים להיות ישויות שפעילותן מבוססת על הגדרה עצמית חופשית[2].

מכאן הוא גם מגיע להתמקדות באינדיבידואליות עצמה ובמשמעותה המייחדת את הפרט מעבר לכל אלמנט ביולוגי: "מי שרוצה להבין את האינדיבידואל היחיד חייב למצוא את הדרך אל ישותו המיוחדת ולא להתעכב על תכונותיו הגנטיות" [3].

שטיינר שם אם כן את האינדיבידואליות היוצרת של כל אדם במרכזה של השקפת העולם האנתרופוסופית. זו הסיבה להתנגדותו הנחרצת לכל אלמנט גזעי או לכל התייחסות אחרת למוצאו של האדם, דתו, איכות דמו וכן הלאה, ובמילותיו: "שום דבר לא יביא את האנושות למפלתה יותר מהשתרשות הרעיונות של דם, עם וגזע. שום דבר לא יעצור את התקדמות האנושות יותר מעליית רעיונות ישנים אלו..."[4]. את התקדמות האנושות ראה שטיינר כמונעת בכוח האדם האינדיבידואלי עצמו ורוחו החופשית, מעבר לכל הקשר גזעי, עממי, חברתי או תרבותי, ובכך הוא קשר את עצמו במודע לרעיונות ההשכלה, הליברליזם והאידיאליזם הגרמני של תחילת המאה התשע-עשרה. בעשרות מאמרים בכתבי עת שונים, עוד שנים לפני שהחל בפעילותו האנתרופוסופית, הוא הביע התנגדות נחרצת לרעיונות הגזעניים במונרכיה האוסטרו-הונגרית ובגרמניה, וכפי שמיד נראה גם לרעיונות האנטישמיים.

המחקר הרציני ביותר שנעשה על הקשר בין השקפת העולם האנתרופוסופית וגזענות פורסם בהולנד בשנת 1998. מחקר זה[5] בוצע בידי חוקרים מקצועיים (לא אנתרופוסופים) במימון הממשלה ההולנדית במטרה לקבוע אם יש ממש בהאשמות שהאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף נגועים באלמנטים גזעניים. מממצאי המחקר עולה כי ב-89000 עמודים של כתבים של שטיינר יש 12 אזכורים, שאם יוצאו מהקשרם, עשויים להיראות בעיתיים. כלומר, מסקנת המחקר היא חד משמעית: "אין מה לדבר על גזענות בכתבי שטיינר". נימוקי החוקרים בקביעתם הם אלה שכבר הוזכרו כאן:

שטיינר הדגיש שוב ושוב את ההתפתחות הרוחנית של האדם והאנושות, וראה את ההשפעות של פקטורים גופניים (ז. א. גם השייכות לגזע מסוים) כפחות ופחות מהותיים עם התקדמות ההתפתחות. מסיבה זו קיים ניגוד מהותי בין גזענות ביולוגית ותמונת האדם האנתרופוסופית. תכונות ביולוגיות של האדם, כולל הבדלים ביולוגיים בין העמים והגזעים, אינם מהותיים לתמונת האדם האנתרופוסופית [6].

ההאשמה ששטיינר היה גזען ושהאנתרופוסופיה מכילה יסודות גזעניים ומפלים היא, כאמור, מגוחכת. כל רוח האנתרופוסופיה מנוגדת לראייה מפלה או גזענית, על כך מעידים גם כתבי שטיינר עצמו – שמתבססים תמיד על רוחו העצמאית והאינדיבידואלית של האדם באשר הוא, גם תחומי החיים המעשיים שהאנתרופוסופיה פועלת בהם, וגם הפרופיל של מתנגדיה.

מי היו המתנגדים של שטיינר?
על משקל האמרה העממית "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" אפשר להגיד גם: "אמור לי מי הם מתנגדיך ואומר לך מי אתה". מראשית פעילותו היו לשטיינר מתנגדים רבים, והם קמו בדרכים שונות נגדו עצמו, נגד רעיונותיו ונגד יישומי דרכו האנתרופוסופית במרחב האירופי (בחינוך, רפואה, חקלאות, אומנויות שונות ועוד). בין השאר נעשו שני ניסיונות התנקשות בחייו ומרכז התנועה האנתרופוסופית בבזל (בניין הגיתאנום שעל בנייתו עמלו יותר מעשור עשרות מתנדבים מכל ארצות אירופה) נשרף.

זרם אחד של מתנגדים יצא מהתנועות הגזעניות-לאומיות בגרמניה ובאוסטריה לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ולאחריה. שטיינר משך אליו את האש בהתנגדותו הנחרצת (במאמרים, נאומים והרצאות) לקו הלאומני, גזעני ואנטישמי שהלך והתחזק במרכז אירופה. הוא זיהה את התנועה הנאצית מראשיתה ואחרי ניסיון הפוטש במינכן ב-1923 (שבעקבותיו ריצה היטלר תקופה בבית סוהר ואז כתב את ספרו Mein Kampf ובתרגום לעברית "מלחמתי" או "מאבקי") אמר לעמית שלו: "אם התנועה הזו תעלה לשלטון לא תוכל כף רגלי לדרוך יותר על אדמה גרמנית"[7].

התנועה הנאצית התנגדה לפעילותו של שטיינר ולפעילות התנועה האנתרופוסופית מהתחלה. בל נשכח ששתי התנועות פעלו באותו מרחב וזמן והכירו האחת את רעותה. ב-1919, עוד לפני הקמתה הרשמית של המפלגה הנאצית, כונה שטיינר בעיתון של דיטריך אקרט (אחד מעמיתיו הראשונים של היטלר ויש אומרים המורה הרוחני שלו) "קוסם יהודי"[8]. אחרי שהוקמה המפלגה הנאציונל סוציאליסטית הרבה שופרה הראשי V?lklicher Beobachter ("הצופה העממי") לאזכר את שטיינר כ"יהודי בכל מובן וקשור לתנועה הציונית", "בעל דם לא טהור", "יהודי גליציאני"[9] ועוד. לתנועתו היטלר בעצמו התייחס באותו עיתון וכתב: "האנתרופוסופיה היא מתודה יהודית להרס המבנה הטבעי של העמים"[10]. ב-1922 הפסיק שטיינר מסע הרצאות גדול בגרמניה בעקבות ניסיון התנקשות בחייו בעת הרצאה במלון ארבע העונות במינכן. חסידי אריך פון לודנדורף (גנרל גרמני גיבור מלחמת העולם הראשונה והאישיות החשובה הראשונה ששיתפה פעולה עם היטלר) פרצו לאולם בשעת ההרצאה, והוא ניצל רק כי לידידיו היה מידע מוקדם על ההתקפה המתוכננת.
ב-1933, מיד עם עליית הנאצים לשלטון, החלו דיונים במשטרת הביטחון ובמשרד לענייני גזע בשאלה אם האנתרופוסופיה ובתי ספר ולדורף "מקובלים גזעית", וב-1935 נקבע בדוח, שהוכן בהזמנת המשרד לביטחון פנים, בידי פרופסור ידוע לדתות:

אני רואה את השקפת העולם האנתרופוסופית, שהנה בכל הקשר שהוא בינלאומית ופציפיסטית, כחסרת כל קשר להשקפת העולם הנאצית. השקפת העולם הנאצית בונה את יסודותיה על דם, גזע ועם וכן על הרעיון של המדינה הטוטאלית. בדיוק רעיונות אלו של הרייך השלישי נדחים על ידי האנתרופוסופיה [11]

ואכן מיד אחר פרסום הדוח הוצאה האנתרופוסופיה אל מחוץ לחוק בגרמניה הנאצית. בין הסיבות המפורטות בצו ההוצאה אל מחוץ לחוק הופיעה ההאשמה שיש בה אלמנטים יהודיים! במסמך אחר, של משטרת הביטחון בעצמה, נקבע:

האנתרופוסופיה משחררת את הכבלים לעם ולגזע... בכך היא ממשיכה את הקו של ההשכלה, של האידיאליזם הגרמני והרוח הליברלית... מסיבות אלו האנתרופוסופיה היא אנטי-גזענית, אנטי-לאומית, בינלאומית, פציפיסטית ובמיוחד ניכרות בה השפעות יהודיות... [12]

גורל דומה ציפה גם לבתי ספר ולדורף - עד 1937 נסגרו כולם. הסיבה שצוינה בתכתובות הנאציות היתה: "בתי הספר שנבנו על הפדגוגיה של שטיינר והיסודות האנתרופוסופיים עושים שימוש במתודות הוראה שמכוונות לאינדיבידואלי ולאדם הפרטי עצמו, ואין להם כל קשר עם עקרונות החינוך הנאצי"[13].

שטיינר והאנטישמיות
האנטישמיות היתה ועודנה צורה מיוחדת של גזענות, שרואה ביהודים את תמצית הרשע, הכיעור והשחיתות האנושית. מה היא מסוגלת לעולל אנו זוכרים בזוועה מיוחדת מתולדות המאה הקודמת, אף ששנאת היהודים היתה קיימת גם בעת העתיקה ובימי הביניים. אולם, בעוד האנטישמיות המוקדמת היתה דתית בעיקרה ודי היה בדרך כלל בהמרת דת כדי למלט את הפרט מסכנתה, במאה התשע-עשרה וראשית העשרים היא שינתה את אופיה. היהודי נתפס מצד אחד כעשיר השולט ומנצל את העולם ומצד שני כמעין טפיל נחות גזעית, המזהם את האנושות בדמו המלוכלך. שטיינר חי ופעל במקביל לפיתוח התורות האנטישמיות הללו במרכז אירופה, חווה אותם ואת השפעתם והביע התנגדות עזה לאנטישמיות בכל תקופת פעילותו הציבורית.

בראשית המאה העשרים פרסם שטיינר סדרת כתבות נגד האנטישמיות[14] בעיתון ידיעות מהאגודה להתנגדות לאנטישמיות, שערך ידידו המשורר דיכטר יקובובסקי, ובין היתר טען שם שהתעמולה האנטישמית מייצגת "נפילה והדרדרות" של התרבות והפוליטיקה, שהיא מרעילה את השיח הפוליטי ומסוכנת לא רק ליהודים אלא לכל בני התרבות. בכתב עת אחר ב-1901 כתב שטיינר: "האנטישמיות אינה נושאת מחשבות עמוקות במיוחד, אפילו לא אמרות או סיסמאות מלאות שאר רוח... אנו שומעים שוב ושוב את אותו קו שטחי... את אותם יצרים ורגשות עמומים"[15]. באותו מאמר הוא תקף גם את התעמולה לפיה היהודים מסתגרים בתוך עצמם ומתנכרים לסביבתם: "מי שעיניו בראשו יכול לראות שאין הדבר נכון לומר שהקשר בין היהודים לבין עצמם חזק יותר מהקשר שלהם לתרבות המודרנית. ואם זה רק נראה כך בשנים האחרונות גרמה לכך האנטישמיות עצמה"[16].

שטיינר לחם בכל כוחו באנטישמיות בזמנו, משום שהוא האמין ברוחו העצמאית והחופשית של כל אדם, בלי הבדל דת, גזע או מין, ולכן ראה באנטישמיות "עלבון לרעיון שהאנושות (האדם) עומדת מעל לכל צורה (גזע, עם) בה היא באה לידי ביטוי"[17]. המאמר שממנו מובאים הדברים שלעיל נגמר בקריאה: "בקשר לאנטישמיות, שהיא מחלה תרבותית, המצב הנו כזה, שלכל אדם שלוקח חלק בשיח הציבורי, לא צריך להיות ספק כל שהוא בשיפוט ובהתייחסות אליה"[18].

שטיינר והיהודים
היחס של שטיינר ליהודים לא היה תיאורתי בלבד. בשנים 1890-1884 הוא חי אצל משפחה יהודית בווינה, חינך את ילדיה (במיוחד אחד מהם שסבל מבעיות התפתחותיות) והיה כבן בית. היו לו חברים יהודים רבים, בווינה, בווימאר וגם בברלין (שם היה חבר בקבוצת האומנים Die Kommenden שגם הסופר היהודי סטפן צוויג השתייך אליה, ואף הוזכר בספרו האוטוביוגרפי של צוויג העולם של אתמול [19] בקצרה אך בהתפעלות). גם שמואל הוגו ברגמן (לימים פרופסור לפילוסופיה, מהאבות המייסדים של האוניברסיטה העברית ואחד הרקטורים שלה) נמנה עם חבריו של שטיינר. יחסו של ברגמן לאנתרופוסופיה היה אמנם אמביוולנטי אך את האב הרוחני שלה הוקיר עד כדי כך שהקדיש לו פרק בספרו אנשים ודרכים. שם ציין ברגמן את חשיבותו של שטיינר כפילוסוף שהצליח לנסח אידיאליזם אובייקטיבי, שלקח את רעיון ההתפתחות אל מעבר לביולוגיה עד לתחום חיי המוסר של האדם החופשי.
בחברה האנתרופוסופית עצמה היו יהודים רבים, חלקם מראשי דובריה ופעיליה, כמו קרל אונגר, הרמן פון ברבלה, ארנסון (רובם היגרו לארה"ב או לבריטניה עם עליית הנאצים לשלטון), ודבר זה לא נעלם מעיני האנטישמים, כפי שמעיד הקטע הבא מאת דיטריך אקרט, מ-1919:

וכאן אני מגיע לנקודה, היהדות אצל השטיינריזם... לא חסרו קולות שרואים בשטיינר פשוט יהודי לכל דבר, מראהו וכל צורת פעולתו והוראתו מצביעים על כך... גם העובדה שבתנועתו דווקא היהודים הם החברים הנאמנים, האינטימיים והחשובים ביותר... הייתי מכנה אותה פשוט תנועת היהודים [20]

פרשת דרייפוס

דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי שהואשם ב-1894 בבגידה במולדת, הורשע ונשלח כעבור שנה למושבת עונשין. ב-1899 הוא ערער וב-1906, במשפט חוזר, זוכה מכל אשמה, דרגותיו הוחזרו לו והוא שב לשרת בצבא. פרשת דרייפוס היכתה גלים בתרבות ובפוליטיקה האירופית באותה תקופה. רבים ראו ועדיין רואים בה סימפטום מובהק לעליית האנטישמיות המודרנית, בייחוד מפני שהתרחשה בצרפת דווקא, שהעניקה שוויון זכויות ליהודים כבר ב1791-, לפני כל מדינה אירופית אחרת, מיד אחרי המהפכה ובשם עקרונותיה. באותה תקופה סיקר הרצל את הפרשה בעבור עיתון וינאי בפריס (Neue Freie Presse) והגיע לכדי משבר אישי חמור. יש חוקרים שסבורים שפרשת דרייפוס דחפה אותו לנסח את הרעיון הציוני.
שטיינר התייחס ארוכות אל פרשת דרייפוס ותקף בחריפות את מניעיה האנטישמיים[21] של ההאשמה. הוא ראה בה מזימה פוליטית של ממשלת צרפת, שיכלה לצאת אל הפועל רק מפני שדרייפוס עצמו היה יהודי, וש"השיפוט הבהיר" וה"חוש לאמת" במקרה זה לא באו לידי ביטוי בגלל ההשפעה הרעה של "האינסטינקטים הירודים של העם"[22].

שטיינר והציונות
את הציונות ניתן לראות על רקע העלייה של התנועות הלאומיות באירופה בחצי השני של המאה התשע-עשרה. מצד שני, תקופת התהוותה כתנועה לאומית התאפיינה גם בהיפוכה - הרוח הליברלית. מהמאה השבע-עשרה עברו על יהודי אירופה, כמו על שאר אוכלוסיית היבשת, תהליכים של חילון (תנועת ההשכלה). ברוב ארצות מערב ומרכז אירופה זכו היהודים במהלך המאה התשע-עשרה באמנציפציה (שוויון זכויות בפני החוק) ורבים מהם נטמעו תרבותית בעמים בהם ישבו. כליברל מובהק, חשב הרצל, שנים בודדות בלבד לפני שהגה את הרעיון הציוני, שהפתרון לשאלת היהודים הוא התבוללות תרבותית ורוחנית. תוכניתו היתה שכל היהודים ינהרו ביום אחד לכנסיות במקומות מושבם ויתנצרו בחגיגה גדולה וכך יקיץ הקץ על סבלותיהם[23] (בגיל מאוחר יותר הביע הסתייגות מהרעיון והתייחס אליו כאל חולשת נעורים).
בתקופה האמורה אנו עדים, אם כן, מצד אחד לעליית האנטישמיות המודרנית (מפלגות גזעניות, פרסומים אנטישמיים, פרעות) ומצד שני לציבור נאור גדול במערב אירופה שרואה ביהודים חלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהתרבות הכללית. היהודים מצדם, במלחמת העולם הראשונה, התגייסו במספרים גדולים, איש במקום מושבו, להילחם בצבא המדינה בה ישב. חשוב לזכור שהימים הם ימי טרום עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולפני השואה. ליהודי אירופה ולאנשי הרוח בה לא היתה הפרספקטיבה שיש לנו היום. רוב יהודי אירופה, במיוחד בארצות שההשכלה בהן היתה רחבה (אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, למשל) ראו בהרצל תמהוני, ובתנועה הציונית משהו חסר הקשר ומוזר, ולא מצאו סיבה לעזוב את תרבותם ולשנות את מציאות חייהם. כך, הרצל זכה במעט מאוד תמיכה משועי יהדות אירופה ונאלץ לפנות גם במישור הרעיוני וגם במישור הכלכלי לעם היהודי הרחב, במיוחד במזרח אירופה.
כאמור, רוב היהודים המשכילים ("יהדות האמנציפציה" במערב אירופה ומרכזה - אנשי רוח, תרבות, פוליטיקה ובעלי ממון) ראו בהשתלבות ובהתבוללות בחברה האירופית את הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים. הרעיון שהיהודים יחיו את האומה היהודית העתיקה, יחזרו לדבר עברית (הרצל עצמו דיבר גרמנית, צרפתית ומעט אנגלית ולא ידע כמעט עברית, וגם בקונגרסים הציוניים הראשונים דיברו כמובן מאליו גרמנית) וינהלו אי שם במזרח מדינה משלהם נראה להם לא מעשי, וחסר כל מניע ממשי. אבל לא רק אנשים פרטיים התנגדו לציונות, גם רוב הארגונים והוועדים היהודיים בארצות אירופה השונות התנגדו לה בחריפות: ועד שליחי הקהילות ואגודות אחים בבריטניה, כל ישראל חברים בצרפת, הוועד היהודי האמריקאי בארה"ב, רובם הגדול של הרבנים והגופים האורתודוקסיים (שבעיניהם היא היתה בבחינת "דחיקת הקץ" ומהפכה חילונית מודרנית במהותה), ארגון הבונד, שהיה חילוני ובעל אוריינטציה סוציאליסטית, וכמובן המפלגות והארגונים הקומוניסטיים (שראו את הישועה בהקמת קומוניזם בינלאומי וגם התנגדו עקרונית ללאומיות).

מתוך הפילוסופיה שמעמידה במרכז את חירותו והעצמתו של האינדיבידואל, שטיינר התנגד בעוצמה רבה לכל התנועות הלאומיות באשר הן. הוא ראה בהן נסיגה של האנושות ושריד להשקפת עולם לא מודרנית, שמתבססת בין היתר על כוחות עבר - יצרים, וקשר דם ותורשה. מתוך התנגדותו זו להשקפות לאומיות וגזעיות הוא התנגד גם לציונות. הוא העריך ביותר את העם היהודי - את מורשתו, תרבותו וערכיו הדתיים, וכן יהודים רבים שאתם היה בקשר, וראה את השתלבותם בחברה ובתרבות המודרנית אידיאל. אידיאל זה מופיע שוב ושוב במאמרים, הרצאות ושיחות שקיים בשלהי המאה התשע עשרה וראשית העשרים.

דוגמה מייצגת לעמדתו זו של שטיינר ביטא בהרצאה ב-1924: "כל מה שהיה נחלת היהודים, כעת בצורה מודעת, יכול להפוך ולהיות נחלת כל האנושות. לכן היהודים יכולים כעת להיטמע בקרב העמים, להשתלב בקרבם..."[24]. הוא האמין כי "היהודים זקוקים לאירופה ואירופה זקוקה ליהודים"[25].
שטיינר, אם כן, התנגד נחרצות לתנועה הציונית אולם לא מתוך התנגדות ליהודים אלא להפך, מתוך הערכה וכבוד למסורתם, תרבותם ומטענם הרוחני. מותר לחלוק על שטיינר בשאלה זאת או להסכים אתו, אולם ברור שאין בה כל נימה של התנגדות או דחייה של העם היהודי. זאת היתה דעה רווחת אז (כאמור לפני עליית הנאצים ולפני השואה) ברוב החוגים הליברלים בארצות מרכז אירופה, וכן בקרב רוב החוגים היהודים עצמם. ולסיכום, להלן עמדתו של שטיינר בסוגייה זאת, במלותיו:

לכן כבר מהתחלה ראיתי ברגשות מעורבים את הקמתה של התנועה הציונית על ידי היהודים. הקמה של מדינה יהודית... בכך חוטאים נגד כל מה שהוא כה חשוב בתקופתנו... דבר זה הוא כעת לגמרי לא שייך לרוח הזמן, שכן לפעול היום ברוח הזמן משמעו שכל אדם, ללא הבדל של גזע, עם או מעמד יכול למצוא את מקומו... מאד נחוץ בזמננו שיראו זאת בצורה ברורה, שלא הגזע, לא העם אלא האנושי-כללי יעמוד במרכז [26]

ובאירוניה כלפי אלה מהחרדים התוקפים אותו היום בקונטרסים ופמפלטים ניתן להוסיף כי לדעה זו של שטיינר היו שותפים בשעתו כל הזרמים החרדיים בעם היהודי.

גלעד גולדשמידט
יוני, 2008
הרדוף

[1] המאמר מתבסס בעיקר על הספר: Bader, Leist, Ravagli, Rassenidiale sind der Niedergang der Menschheit, Anthroposophie und der Antisemitismus Vorwurf, Freis Geistesleben, שמאיר בצורה בהירה וחד משמעית את השאלה הנידונה.
[2] רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, תלתן, 1999, בתרגום צבי מדר, עמ' 181, 183. (עם כמה שינויים קלים שעשיתי בתרגום).
[3] שם, 183.
[4] מתוך מחזור הרצאות שניתן בדורנך, שוויץ, 29 בספטמבר עד 29 באוקטובר, 1917: GA 177, S 205, 206.
[5] פורסם בגרמנית בשם: Anthroposophie und die Frage der Rassen, KonText, Info 3-Verlag, 1998.
 באנגלית ניתן למצוא תקציר באתר: http://www.waldorflibrary.org/
[6] שם עמ' 312, 313.
[7] Uwe Werner, Anthroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus, Oldenbourg, 1999,. p 8.
[8] Bader, Leist, Ravagli, Rassenidiale sind der Niedergang der Menschheit, Anthroposophie und der Antisemitismus Vorwurf, Freis Geistesleben, p 35.
[9] שם, עמ' 37.
[10] שם, עמ' 36.
[11] Uwe Werner, Anthroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus, Oldenbourg, 1999, p 67.
[12] Bader, Leist, Ravagli, Rassenidiale sind der Niedergang der Menschheit, Anthroposophie und der Antisemitismus Vorwurf, Freis Geistesleben, p 15.
[13] Uwe Werner, Antjroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus, Oldenbourg, 1999, p 76..
[14] Bader, Leist, Ravagli, Rassenidiale sind der Niedergang der Menschheit, Anthroposophie und der Antisemitismus Vorwurf, Freis Geistesleben, p 35, 36.
[15] שם עמ' 36.
[16] שם, עמ' 39.
[17] שם, עמ' 40.
[18] שם, עמ' 42.
[19] סטפן צוויג, העולם של אתמול, זמורה-ביתן.
[20] Bader, Leist, Ravagli, Rassenidiale sind der Niedergang der Menschheit, Anthroposophie und der Antisemitismus Vorwurf, Freis Geistesleben, p 44.
[21] ראה לדוגמא שלושה מאמרים ב"מגזין לספרות", GA 31.
[22] שם, עמ' 221.
[23] ראה לדוגמא: עמוס אילון, הרצל, עם עובד, 1977, עמ' 135
[24] מתוך ההרצאות של שטיינר לעובדי הגטהנום הגתאנום: Rudolf Steiner, GA353, S. 202
[25] Rudolf Steiner, GA 35, S 148.
[26] GA 353, S201, 202, 203.