נס כד-השמן והדלקת המנורה החדשה

מאת אורי כהן

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון דצמ' 2008 - ינו' 2009
גרסת PDF

כשאנו מתבוננים במהלך עונות-השנה, אפשר לתאר אותו משתי מנקודות-מבט השונות זו מזו. האחת - נקודת-המבט של עולם-הטבע והשתנותו במהלך-השנה, והאחרת - נקודת-המבט של נפש-האדם. עולם-הטבע ונפש-האדם פועמים יחדיו כנשימת אדם-עולם ומשלימים זה את זה בפעילותם. כך אפשר לעקוב אחר תנועת-המטוטלת של ישות-האור הנסוגה מהטבע החיצוני של האדם, כאור המתגלה לחושים, ומַפציעה בטבע הפנימי של האדם, כאור-החשיבה.
בקיץ, עולם-הטבע נשטף באורהּ של השמש; נפש-האדם יוצאת החוצה ומתמסרת לאור-החושים המקיף אותה. במובן הזה אפשר לומר כי התודעה שלנו היקפית יותר בקיץ. זה גם הזמן שבו אנו מרפים מהמאמץ שליווה את השנה החולפת, לקראת השנה החדשה. בבתי-הספר ובאוניברסיטאות הדבר מתבטא בחופשת-הקיץ. ניסיונות ליצור תהליכי-חשיבה בזמן-הקיץ יכולים להתגלות לא פעם כקשים. עם בוא הסתיו, אור-השמש מתחיל אט-אט לסגת מעולם-החושים, הימים מתקצרים ונפש-האדם מתכנסת פנימה. לראייה החיצונית נסוג אור-השמש ונחלש, אך אור-השמש המאיר את עולם-החושים אינו נעלם; הוא מתחיל להפציע במקום חדש, ומה שהתגלה בשיאו בימי-הקיץ בחוץ מתהפך אל הפנים ומגלה עצמו בנפש. מה שנסוג ונחלש בטבע החיצוני בורא את עצמו מחדש בטבע הפנימי, ככוח נפשי באדם. רודולף שטיינר כותב בספרו לוח השנה לנפש, העוקב בוורסים מדיטטיביים שבוּעיים אחר השתנוּת-הנפש בזיקה לעולם-הטבע, את המילים המצביעות על ההיפוך שבין פְּנים לְחוץ. כך לדוגמה אפשר לראות בשבועות 30, 33:

שבוע 30
פֵּרותיה הבשלים של החשיבה
משגשגים באור-השמש של נפשי,
והרגש כולו מתמיר עצמו לביטחון של תודעה עצמית.
מלא שמחה אני יכול לחוש
את התעוררות-הרוח של הסתיו.
החורף יעורר בי
את הקיץ של הנפש.

שבוע 33
רק כך חש אני את העולם,
אשר מחוץ לחיי נפשי
היה נהפך לחיים קפואים וריקים בלבד,
ונטול כוח מגלה את עצמו,
ובתוך עצמו רק מוות מוצא,
בנפש-האדם בורא הוא את עצמו מחדש.

(תרגם: יפתח בן אהרון)

התנועה הסתווית

האור של השמש ועולם-החושים הגוֹוע בסתיו מפציע באדם כאור-החשיבה. במובן הזה אפשר לומר כי ביחס לקיץ, בתנועה דרך הסתיו אל החורף תודעת אדם הולכת ונעשית לתודעת-מרכז. התודעה העצמית מתגברת ואור-החשיבה מתחיל לחדור את האדמה החשוכה. אור-החשיבה פועל בצורה מתמירה דרך מעשינו לתוך עולם-החומר החשוך וגם לתוך טבע-הרצון החשוך של האדם. שטיינר מצביע על התמונה שבה מיכאל מכניע את הדרקון כעל אימגינציה של הסתיו. מיכאל מכניע את הדרקון בחרב-האמת (אור-החשיבה). (אימגינציה זו מופיעה לעיתים גם כסנט ג'ורג' המכניע את הדרקון). לתמונת-הדרקון טבע כפול: פעם אחת הדרקון מופיע מחוצה לי כעולם-החומר החשוך, כאדמה שלתוכה פועל האדם. ובפעם השנייה הוא מופיע בתוכי כטבע-הדרקון באדם; אותו העולם החשוך שבטבע-הרצון של האדם, הנושא את המקומות הלא-מעובדים ומבקש להיות מותמר באמצעות אור-החשיבה. תנועת-הסתיו היא ההתכנסות פנימה ובו-בזמן "הקפיצה" לתוך לוע-הדרקון, החדירה של האור לתוך החושך והתמרת-הדרקון מבפנים. בתמונה אפשר לעקוב באופן אמנותי אחר התנועה של החנית, כיצד היא נעה מהעולם האחורי למעלה (עולם ההכרוֹת) וקדימה למטה, אל לוע-הדרקון, לתוך עולם-החומר. תנועה זו הולכת ומתעצמת ככל שהימים הולכים ומתקצרים, עד לזמן החשוך ביותר על האדמה. אז ניתנת לאדם האפשרות להוליד בתוכו את השמש החיצונית, המחממת והמאירה, של עולם-הטבע החושי ולמצוא אותה כבריאה חדשה בתוך עצמו.

האור בלב החשיכה

מעשה זה של הדלקת החנוכייה בלב-החשכה יש בו כדי להמחיש את נקודת-ההיפוך. בה מתגבר האור על החושך; זה אות המבשר כי הימים יחלו להתארך, אור-השמש שוב יזרח וכוחות-החיים יקומו לתחייה מתוך המוות של החורף. תמונה זו של לידת-האור והדלקת-החנוכייה היא בעלת-משמעות מיוחדת לילדים, המגיבים ברגש של יראת-כבוד, פליאה והשתאות למראה הדלקת-החנוכייה. כך בתוך חשכת-החורף נוהגים אנו להתכנס עם בני-משפחתנו "ולאחוז בידנו את השֶמֶש החיצונית," המופיעה בחג-החנוכה כנר הנקרא שַמָּש, שנמצא בלב-החנוכייה ובו משתמשים להדלקת החנוכייה. המילים שֶמֶש, שַמָּש והפועל להשתמש מצטלצלים כמובן באופן דומה. 
הדלקת אור-החנוכייה בלב-החשכה קשורה לאירוע היסטורי ולא רק לנשימת-האדמה ולנפש-האדם: מרד-החשמונאים, טיהור בית-המקדש בידי המכבים וחידוש הפולחן בו. השם חנוכה – על שום חנוכת בית-המקדש.
נס כד-השמן שהספיק לשמונה ימים אפשר למכבים לחנוך את בית-המקדש ולחדש את עבודת-הפולחן בו, עד שהפיקו שמן טהור חדש.
חלק מאותו הפולחן בבית-המקדש היה הדלקת-המנורה בעלת שבעת-הקנים: השַמָּש במרכזהּ, ושלושה קנים מכאן ושלושה מכאן. כדי להבין מה עומד מאחורי הדלקת-המנורה בעלת שבעת-הקנים בבית-המקדש, עלינו לנסות להבין את המחווה האמנותית של המנורה, כישות בעלת שבעה איברים שהשַמָּש במרכזהּ, שלושה קנים מצדו האחד ושלושה קנים מצדו האחר.

מסתורין ההתמרה

השיבוּע מצביע על היסוד התהליכי הנמצא בהשתנוּת, זה המתהווה ופורשׂ את עצמו מבעד לישות-הזמן, זה אשר נוכח תמיד ואמון על היסוד של ההשתנוּת המתגלה במהלך-הזמן, האספקט המחולל את השינוי בהוויה באופן מתמיר.
דוגמה יפה לכך אפשר לראות בתהליך-הבריאה, הנפרשׂ כרצף בזמן. תהליך זה מתרחש על-פני שבעת ימי-הבריאה ומהווה היום את הריתמוס היוצר של האדם, הנפרשׂ על-פני שבעת ימי-השבוע. את היום השביעי, יום המנוחה, יש לראות כחלק אורגני מן התהליך. בממלכת-הצומח המתנשאת מעבר לממלכה הפיסית-מינרלית, מתגלה בפעם הראשונה פעילות חדשה, תהליכי-חיים. לכן הצמח הוא הנציג של  מה שמגלה עצמו ביסוד התהליכי החי של הזמן. הצמח בהווייתו עובר דרך מטמורפוזה של שבעה דגשים השונים זה מזה של ישותו: זרע, נבט, שורש, זקיפות-הגבעול והוצאת-העלים, ניצן, פרח ופרי המכיל את הזרע בתוכו כהבטחה לעוד מחזור-חיים דרך שבעת-השלבים. שבעה שלבים אלו, שדרכם הצמח עובר, קשורים לכמה דגשים של תהליכי-חיים הפועלים בישות הצמח¹.
עוד ישות הקשורה עמוקות עם התהליכי המשתנה היא ישות-האמנות. את האמנות במובן העמוק שלה אפשר להבין רק דרך הפעילות הבוראת-יוצרת בתוך התהליך החי המשתנה של ההוויה. כל יצירת אמנות קושרת את עצמה עם הפעילות של יסוד-ההשתנוּת המתמיר. כך אפשר להבין את היפה כהתגלות של יסוד זה בתוך האמנותי.
כך בפולחן הדלקת-המנורה בעלת שבעת-הקנים במקדש מוצבע לנו לעברו של מסתורין ההשתנוּת בהוויה. אותו היסוד המסתורי האחראי לתהליכי ההשתנוּת באדם ובטבע.
זה מסתורין נשימת-המוות וההתחיוּת, המתמיר שוב ושוב את עולם-הטבע מבעד לעונות-השנה ומעורר את החיים מתוך קיפאון-המוות של החורף; מסתורין זה הוא היסוד המתמיר בכל תהליכי-ההשתנוּת באשר הם. מסתורין ההתמרה סמוי מעין, אין לראותו או לתפסו בחושים. אך אפשר להבינו דרך השיבוע המופיע כארוג בישות-הזמן. את המובן העמוק של מסתורין-ההתמרה אין לתפוס רק כשינוי אלא כשינוי מתוך קפיצה, במובן שהוויה מותמרת הלאה אל צורתה הגבוהה יותר. זה  היסוד המתמיר בהוויה, המוביל, לדוגמה, את ישות-הזחל הארצית, דרך המוות בהוויית-הגולם, הלאה ללידה חדשה בצורתה הגבוהה יותר של ישות-הפרפר השמימית.
כך בפולחן בית-המקדש הוצב התהליכי המשתנה, המותמר דרך ממד-הזמן.
בנקודה הזאת אפשר להציב את השאלה מהי אותה הממשות הניצבת בלב פולחן-המקדש, הבאה לידי הופעה במנורת שבעת-הקנים; מהי הישות הזורמת דרך כל הזמנים ומחזיקה בסוד-ההתמרה של התהליכי המשתנה, היכול, דרך פעילות-ההתמרה, לעבור דרך האין של המוות אל הלידה החדשה. מהו הכוח הרוצה להיוולד בלב-האדם כשֶמש המאירה דרך חום-הלב?
אגדות-הילדים מגלות לנו דבר-מה ממסתורין-המוות והקימה לתחייה: כך שלגייה ששְמהּ מרמז לנו על העולם המצוי בקיפאון, בשנת-מוות, נמצאת בלא רוח-חיים בתוך ארון הזכוכית וקמה לתחייה באמצעות אהבתו של הנסיך. כשמבקש הנסיך משבעת-הגמדים את ארון-הזכוכית ובתוכו שלגייה המתה, אומר הוא כך: "תנו לי את הארון, אני אתן לכם בעבורו כל מה שתרצו."
אבל הגמדים ענו: "לא ניתן אותו בעבור כל הזהב שבעולם."
אז אמר: "אם כך תנו לי אותו במתנה, כי לא אוכל לחיות בלי לראות את שלגייה; אני אכבד וארומם אותה כדבר האהוב עליי ביותר..."²
כוח-האהבה הוא המצליח להשיב את שלגייה לחיים. הארון נמסר לנסיך בידי שבעת-הגמדים (המייצגים את מסתורין-השיבוע ומחזיקים בסוד תהליכי-החיים), מתוך רחמים ובלא תמורה, שכן גם כאן כוח-האהבה ניתן מבלי לבקש דבר לעצמו. מוטיב דומה מופיע באגדה "ורד-החוחים" ("היפהפייה הנרדמת"): בן-המלך נושק לוורד-החוחים ומסיר באמצעות כוח-האהבה את הכישוף, וּורד-החוחים מתעוררת אחרי מאה שנות-תרדמה.

בימים ההם בזמן הזה

נס כד-השמן אינו רק מאורע היסטורי, נס כד-השמן מוסיף להתרחש עד עצם היום הזה דרך כוח-ההתמרה של התהליכי המשתנה, המתמיר את האדם והעולם מבעד לזרמי-הזמן. ביכולתנו היום להתחיל להיות שותפים פעילים ולסייע לנס כד-השמן להתרחש.
בשנת 70 לספירה, 234 שנים אחרי שהמכבים כבשו את ירושלים וחידשו את פולחן-המקדש, הוחרב בית-המקדש השני בידי המצביא הרומי טיטוס פלביוס והמנורה נגנבה מההיכל. עם חורבן-הבית, לא היה אפשר עוד ללכת החוצה אל המקדש ולעבוד את האל. עבודת-הפולחן הושארה אל פנימיותו של האדם במובן שהוא עצמו נהפך למקדש ולִבו להיכל שבו יוכל האלוהי לשכון, והאדם מתחיל למצוא את האלוהי שבתוכו וגם בזולתו.
מנהג בחג-החנוכה, בלב החשכה הקוסמית, להדליק חנוכיות ולשים אותן בחלון, במקום שבו אחרים יכולים לראותן. מנהג יפה זה מצביע אולי על ממשות עמוקה יותר, הקושרת את הדלקת אור-החנוכייה לא רק כפעולה הנעשית בביתי שלי – כי אם גם בהקשר רחב יותר, בקשר לאדם האחר.  כך יכול אור להצית אור ולהבה להבה, מלב אוהב אל לב אוהב, עד שתשוב ותדלוק שוב המנורה בהיכל.
חג-אורים שמח!

אורי כהן בוגר בית הספר לאמנות החדשה בבאזל, כיום אמן ועוסק בהוראת ציור ואנתרופוסופיה.
uri.cohen.shir@gmail.com 

1. עוד בהקשר הזה אפשר למצוא בספרDer Kristallene Storm, Georg Goelzer, Verein der Gr?ne Vogel
2. מתוך מעשיות האחים גרים, האוסף המלא, תרגם שמעון לוי, ספרית הפועלים.