להתיר את קשר השתיקה
מאת: דגנית גונן
מתוך: אדם עולם - גיליון 9: נובמבר-דצמבר 2009תוכנית "אם לאם בקהילה" שולחת אימהות-מתנדבות לביתן של אימהות טריות, בשנה שלאחר הלידה. הן לא באות כדי לתת עצות הנקה או לקפל כביסה. להיפך, הן באות להקשיב וללוות את האם המתהווה. דפנה נוימן, מייסדת התוכנית, מסבירה איך זה עובד, ולמה בכלל צריך את זה
אם צעירה מחליפה חיתול לתינוק, שעה ששני אחיו הבוגרים מקפצים סביבה. חיה, מתנדבת של תוכנית "אם לאם בקהילה" שבאה לביקור בביתה, מכינה לשתיהן כוס תה. "מה שלומך?" חיה שואלת, והאם מתחילה לספר: על הבעל, על הבית, על הילדים. "אבל מה שלומך את?" חיה שואלת, "שלומי? אין לי מושג..." היא עונה.
הסיטואציה הזאת, הלקוחה מתוך רשמיה של מתנדבת התוכנית, אינה נדירה. נשים רבות טובעות בים העיסוקים והטרדות – חיצוניים ופנימיים – בשנה הראשונה שלאחר הלידה, עד כי נדמה לעתים שהן מוותרות על עצמן לטובת המציאות, מאבדות את עצמן בתוכה.
דומה שאימהות, בעידן שלנו, היא מצב שחובק בתוכו דילמה מובנית מראש. מצד אחד, קיים הרצון האמיתי להתמסר לילד, ומנגד מתעורר הצורך הפנימי להתגשם בעולם כאדם בוגר, בעל כישורים ויכולות. בשנים האחרונות ניתנת לגיטימציה לדבר על הקושי, להודות שלא הכל מושלם, ועדיין, נשים רבות מותירות את הצרכים שלהן ללא מענה.
בדיוק על הצורך הזה באה לענות "אם לאם בקהילה", תוכנית שנוסדה בשדמות, האגף לקהילה במכללת אורנים, ומופעלת כבר חמש שנים בידי מעגל רחב של אימהות-מתנדבות ברחבי הארץ, המלוות אימהות בשנה הראשונה להולדת התינוק. "אם לאם בקהילה" מיועדת לאימהות אחרי לידה באשר הן, ללא קשר למעמדן הכלכלי-חברתי, למוצאן או לדתן, הזקוקות לתמיכה וליווי. התוכנית מבוססת על תמיכה במשפחה בביתה ומותאמת למשפחות רגילות ומתפקדות.
את התוכנית הגתה, יזמה ומפעילה דפנה נוימן, המתגוררת בקיבוץ הסוללים שבעמק יזרעאל. נוימן, 46, אלמנתו של הד"ר אביה נוימן, רופא אנתרופוסוף וממייסדי מרפאת "אלומה" לרפואה אנתרופוסופית בטבעון, היא מנחת קבוצות, מדריכה להכנה ללידה, מורה לטכניקת אלכסנדר ובעצמה אם לשלושה בוגרים. גילוי נאות: היא גם חברה.
"רק כשנעשיתי אמא", היא מספרת, "גיליתי שהפנטזיה שהיתה לי על אימהות שונה מהמציאות. דמיינתי את עצמי דוחפת עגלה, אחר כך עוד אחת ועוד אחת. חשבתי שזה יהיה פשוט. כשהבנתי שזה הרבה יותר מסובך, רציתי לשתף בחוויה הזאת נשים אחרות. אמנם ליוויתי זוגות לקראת לידה, אבל הרגשתי שהמקום שנשים באמת צריכות בו עזרה הוא דווקא אחרי הלידה".
כשהוקמה מרפאת אלומה, החלה נוימן להנחות קבוצות לאימהות ותינוקות, "וגיליתי צורך אדיר", היא מספרת. בהמשך הקימה בביתה מסגרת של "בית פתוח", וכינסה בו אימהות טריות. "אבל להפתעתי, גולת הכותרת של המפגשים היתה כשאביה, בעלי, היה מגיע להעביר מפגש: נשים התעניינו בעיקר בנושאים כמו חיסונים, חום אצל תינוקות, התפתחות, תזונה וכו'".
מה היה כל כך מפתיע בזה?
"הגילוי שאימהות מוכנות לבוא רק אם זה קשור לילד שלהן, אבל לא אם זה קשור אליהן ישירות. הן באות כדי להיות 'אימהות יותר טובות'. הן עסוקות בשאלות כמו איך אני רוצה לגדל את הילד שלי, איזה סגנון הורות אני רוצה, הוא יישן אתי או לא, אני איניק אותו או לא, האם אמול אותו, אשאר אתו בבית, האם אתן לו חיסונים – שאלות שבדורות הקודמים כמעט לא העסיקו אימהות. הפליא אותי שהן מצאו בתוכן הצדקה ללמוד על מהות החיסונים שניתנים בטיפת חלב הרבה יותר מהצדקה לעיסוק במשמעות של 'להיות אמא', מבחינתן".
ומה באמת ההבדל?
"ההבדל טמון בכך שהעיסוק בצורת האימהות שלי, והאופן שבו אתפקד כאם, מתרכז בתינוק, ואילו העיסוק ב'להיות אמא' מתרכז בי, האם. הרי כשאנחנו יולדות, נולדים בתוכנו בעצם שני תינוקות – התינוק הפיסי הביולוגי שצועק 'חלב!', והתינוק האינדיבידואלי, המקצועי, הייעוד שלי, שגם הוא צועק: 'אם לא תטפלי בי אני אמות, תמצאי את עצמך בלי כלום. מי את בכלל? מה, רק תגדלי ילדים?!' בחוויה שלי זה קשה, כי אני נדרשת לענות על השאלה 'מי אני קודם'. כשאני נותנת קדימות לאחד התינוקות הללו אני מרגישה קושי גדול".
נוימן מוסיפה, כי הקולות האלו מאוד חזקים היום. "אני תמיד מרגישה אצל נשים אי-נחת. הן נקרעות בין רגשי אשם שנובעים מהרצון להיות אמא טובה, לבין הצורך הפשוט להיות טובות לעצמן. הצורך שלהן להיות בעולם בוער".
המודל הראשוני הופעל תחילה ב"בית הפתוח" שקיימה נוימן במועצה האזורית משגב שבגליל. ההחלטה לבסס אותו כשירות חינם, המופעל בידי מתנדבות, נבע, לדבריה, מההבנה שראוי כי כל אחת תוכל ליהנות מהשירות, ללא קשר למצבה הכלכלי. "בתחילה אמרו לי במועצה, "האימהות כאן מתקדמות, הן לא צריכות דבר כזה. אבל זה רק חידד אצלי את התחושה שיש כאן קשר של שתיקה. כאילו נשים הופכות לאימהות כבדרך אגב. כך נולד הצורך לומר, בקול, שהתקופה שלאחר הלידה היא קשה וצריך לתמוך באימהות בשלב הזה של חייהן. מדובר באחריות חברתית".
כשהתברר שהתוכנית במשגב מצליחה מעבר למשוער, נולד הרצון להרחיבה לקהילות נוספות, וכך נבנה המודל של "אם לאם בקהילה", בשיתוף עם נעה ברקת, יועצת ביוגרפית מהרדוף. בשדמות, האגף לקהילה במכללת אורנים, אימצו את התוכנית בחום. פרופ' יאיר קארו, מנהל המכללה, נתן את ברכת הדרך, וקורס הרכזות הראשון נפתח בשנת 2004.
תוכנית "אם לאם בקהילה" מגייסת מתנדבות, כולן אימהות בעצמן, העוברות הכשרה של 13 מפגשים. אחרי ההכשרה, מצוותות המתנדבות לאימהות לאחר לידה, כשהרכזת האזורית – בוגרת קורס הרכזות – ממשיכה ללוות אותן ולהיפגש עמן לתמיכה ולהדרכה אחת לשבועיים. כל רכזת אחראית על אזור גיאוגרפי אחד, ומפקחת על כל פעילות המתנדבות באזור. קורס הרכזות מיועד לנשים שלא זו בלבד שהן מבקשות לתרום לקהילה, יש להן גם היכולת להוביל לשינוי במעמדן של נשים בחברה, והן בעלות כישורי יזמות. לנשים כאלה, אומרת נוימן, יש הכוח להגיע גם אל המועצות המקומיות והעיריות, ולעשות נפשות לחשיבותו של הנושא.
לעצור לרגע, פשוט להיות
לדברי נוימן, המתנדבות של "אם לאם בקהילה" נחלקות לשני טיפוסים. "או שהן זוכרות חוויה של קושי גדול ורוצות דווקא לעשות תיקון באמצעות מישהי אחרת. או להיפך, נשים שזכו לתמיכה רחבה לאחר הלידה, ודווקא משום כך הן רוצות להעביר את זה הלאה. כך או כך, אצל כולן – הנושא הזה בנפשן".
מה עושה המתנדבת שמגיעה הביתה?
באופן רגיל, כשאנשים פוגשים יולדת הם רוצים לעזור לה, להדריך אותה, לתת לה עצות לפי מיטב ניסיונם. אצלנו, אנחנו עובדות להיפך – קודם כל עוצרות. אנחנו מנסות לעבור ממצב שלdoing ל-being. לפני הכל, המתנדבת מתעניינת ביולדת, שלרוב יש לה רצון גדול לספר. למעשה, כך היא מולידה את עצמה כאם, ובכל לידה זה קורה מחדש. על ידי הדיבור היולדת מעסה את החוויה שלה, והוא הופך לחוויה מעוצבת. בתהליך ההכשרה עוברות המתנדבות עיבוד לחוויות שלהן עצמן, כדי שיהיו באמת פנויות לאישה שעומדת מולן, ולא מוצפות מהחוויות שלהן עצמן. המתנדבת פוגשת את האם כחברה, היא מגיעה לביקור של שעתיים, פעם בשבוע".
מקובל לחשוב שהחברה הקרובה דווקא מרעיפה תשומת לב ועניין על יולדת טרייה. אבל נוימן ממהרת לתקן את הטעות: "הרבה פעמים, ההתעניינות שלנו נשארת במישור של 'האם היא אמא מספיק טובה'. האם היא מיניקה מספיק, האם היא מצליחה לשמור על ריתמוס טוב – סדר יום נכון לתינוק, האם הילדים הגדולים מטופלים. וגם, האם הבית נקי ונעים, האם כבר ירדה במשקל, האם היא כבר נחמדה לבעל, האם יש אוכל בבית. ואז היא בוכה..."
נניח שמתנדבת נכנסת לבית ופוגשת התנהגות הורית שגויה לפי הבנתה. מה היא אמורה לעשות?
"במסגרת 'הבית הפתוח' לאימהות ותינוקות שקיימתי, דיברתי פעם בגנות החשיפה לטלוויזיה. קמה אמא אחת ואמרה: 'מה שאת רוצה להגיד, דפנה, זה שאני אמא לא טובה?' כמובן שנתקעה לי עצם בגרון. הבנתי שלא הגעתי אליה. העברתי אליה מסר חד-משמעי שלילי. מה עשיתי בזה? הבנתי אז, שהמקום שלי כמנחה, והמקום שלי כאמא מתנדבת, הוא לעורר שאלה, חשיבה והתבוננות אמיתית על הדברים, ולא לשפוטי. השיעור שלי מהאמא ההיא, ומהרבה אחרות, היה לשחרר את תבנית 'האמא הטובה' ולאפשר לה לפתוח שאלות אמיתיות מצדה.
מי צריכה את זה במיוחד?
"האמת היא שכולן צריכות תמיכה כזאת, אבל בעיקר ניכר קושי בשנים האחרונות אצל אימהות חד-הוריות או זוגות שעברו טיפולי פוריות ארוכים. חד הוריות עוברות לעתים מסע ארוך בדרך להורות, ואז הן מתמודדות עם הכל לבד – גם עם הקושי, וגם עם הרגעים השמחים. זוגות שעברו טיפולי פוריות והמתינו שנים לילד פוגשים את הפער בין ההשתוקקות לילד לבין הקשיים להיות הורה. למעשה, זה קושי שכולם מתמודדים איתו, אבל שם זה מועצם".
הבדידות שבחיי הקהילה
בקהילות קטנות וסגורות, מתקיימת לרוב פעילות מסודרת של תמיכה ביולדת: יש מי שמכין ארוחות, יש מי שמסייע בהשגחה על הילדים הנוספים במשפחה. "אבל הרבה פעמים", אומרת נוימן, מדובר בעזרה פיסית בלבד. דווקא בתוך כל העזרה הקהילתית הזאת, נשים יכולות למצוא את עצמן עוד יותר לבד. אישה שמגלה קושי בהתמודדות עם גידול תינוק ועם טיפול באחיו הגדולים מרגישה – דווקא בקהילות האינטימיות, והאוכלוסייה האנתרופוסופית בכלל אלו – צורך להסתיר את מצבה מן העין הציבורית הביקורתית.ביקורתית?
"כן, בהחלט. כי בקהילות האלה יש קודים מאוד ברורים של אימהות, ואם מישהי מתקשה לתפקד על פיהם, היא זוכה בביקורת, גלויה או סמויה. פגשתי, למשל, אם אחת בקהילה שבה מאוד מקובל שנשים מיניקות לפחות עד גיל שנה. לאם הזאת היו קשיים בהנקה, ועם הזמן היא גילתה על עצמה שהיא לא ממש רוצה להיניק. בשיחה איתה היא סיפרה שממש נמנעה לצאת מהבית ולפגוש את האימהות האחרות, "כי תיכף התחילו לשאול אותי למה אני לא מיניקה, מה בדיוק הבעיה, ניסו לייעץ וכן הלאה. הרגשתי לחץ". אם אחרת, מקהילה בעלת אג'נדה חברתית חזקה, לא הצליחה להתאושש מעייפות מצטברת. היא נמנעה מלהגיע לאזורי המשחק של הילדים בשעות אחר הצהריים, רק כדי לא להיחשף בחולשתה מול האימהות האחרות".
נוימן אומרת כי כל אישה שחורגת באופן מהותי מהנורמות החברתיות הנהוגות בקהילה שלה סובלת ממצוקה: אם שבחרה להיות עקרת בית בקהילה קרייריסטית; אם שבוחרת להסתפק בלידת שני ילדים בקהילה שבה לרוב המשפחות ארבעה ילדים; או אם שבוחרת להעסיק מטפלת לתינוק בן חצי שנה בקהילה שבה מרבית הילדים נמצאים בבית עד לגיל שנתיים. "לא כולן מותאמות למודל האימהות הקהילתי", אומרת נוימן, "וצריך לדעת מה לעשות גם כשהמודל לא עובד. בעיקר, לדבר על זה. לחשוף את הסוד".
עשו את זה קודם, לפני
"לא פשוט להיות בצד שלי, להודות שאני צריכה עזרה, שקשה לי", כתבה אם שנעזרה במתנדבת, בחוברת שפורסמה לרגל כנס "אם לאם בקהילה" ב-2008. "אבל הידיעה שככה נראית האימהות בתחילת הדרך, בנסיבות של התקופה שבה אנו חיים, שמישהי כבר חוותה את זה לפנייך, זה מבקע קצת את הבדידות ומאוד מעודד".
תוכנית "אם לאם בקהילה" מופעלת, כאמור, בידי מתנדבות, מבוססת על ההון האנושי של כל קהילה וקהילה. ועדיין, נדרש תקציב קטן של העירייה או המועצה המקומית, כדי להפעילה. נוימן מספרת כי על פי רוב מתקבל הפורמט בהתלהבות על ידי מקבלי ההחלטות, אך נדיר שנמצא התקציב. "זה משקף את סולם הערכים החברתי. אימהות נחשבת למשהו מובן מאליו, לא צריך להתעסק באמת ביכולת של נשים ללדת ולגדל ילדים".
היא רואה בכך דלדול של משאבי האימהות, ממש כמו הדלדול של משאבי הטבע. "נדרשו לנו שנים להבין שאנחנו מדלדלים את האדמה, המים והיקום. שאנחנו משתמשים בזלזול במשאבים יקרים מאוד. היום, אנחנו עושקים את הכוחות האימהיים כשאנחנו מתייחסים אליהם כאל מובן מאליו. זה כבר לא ברור מאליו, החיים השתנו. אם העושק הזה יימשך, נפגע באבולוציה".
מה השתנה? למה האימהות פחות פשוטה מבעבר?
"ילדות היום אינן מתחנכות להיות אימהות מילדותן. הן אינן רואות ריבוי של תינוקות סביבן, ואינן רואות באימהות את ייעודן. בעבר, לידה היתה עניין משפחתי רחב, ועיסוק מלא למספר נשים העוטפות את היולדת בחום ובתמיכה. אבל המשפחה הרחבה, לרוב, כבר לא נמצאת שם בשביל האם. העולם השתנה".
לדבריה, הצורך לחזק את מוסד המשפחה והאימהות אינו מותרות. אין די להצטער על ההזנחה שנוצרה, יש לקרוא להתעוררותם של מוסדות הציבור. השירות שמעניקה "אם לאם" עדיין נתפס לא חיוני, במיוחד משום שהוא מכוון לאוכלוסייה נורמטיבית. אלא שהסיטואציה, לדבריה, כבר מזמן אינה נורמטיבית, והמחסור הוא נחלתם של רבים.
ומה הלאה?
"לאחרונה נפתח המחזור הרביעי של הכשרת רכזות. האתגר הוא להגיע עם התוכנית לכמה שיותר מועצות ועיריות. במוקדם או במאוחר תיווצר ההבנה שעיסוק בסוגיית אימהות והורות הוא הכרחי וצורך קיומי, ממש כפי שברור היום שעיסוק בסוגיות אקולוגיה ומיחזור הוא חלק בלתי נפרד מעבודת הרשות. זו השליחות שלנו, התמיכה בהולדת הזהות ההורית עם כל מה שכרוך בכך.
"צריך לזכור כי בישראל מאוד מעודדים ילודה. כספים רבים מושקעים בטיפולי פוריות, בהצלת פגים, בכל מה שקשור להבאת ילדים לעולם. כדאי שנשקיע משאבים גם בדרך לגדל ילדים וללדת אימהות".