עד דלא ידע: שיכרון ושיכרון מפוכח בחג הפורים

מאת ישראל קורן

מתוך: אדם עולם - גיליון 10: פברואר-מרץ 2010

חגי ישראל מתאפיינים במחשבה מודעת למשמעות החג, והשימוש ביין הוא תמיד במידה. בחג הפורים, מאידך, חייב אדם להשתכר עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. מהי המשמעות הרוחנית של השתייה בפורים, משמעות שהופכת אותו לחג המשלים של יום הכיפורים? ומהם "השיכרון המפוכך" ו"הארת פורים"?

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז/ב
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
תרגום: אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע [להבחין] בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים בצוותא. השתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחיה אותו. לאחר שנה אמר לו [רבה לרבי זירא]: נלך, אדוני, ונערוך סעודת פורים בצוותא. אמר לו [= רבי זירא לרבה]: לא בכל שעה [= זמן] מתרחש נס.

חג פורים מתאפיין בצבעוניות מיוחדת. הוא נחגג בחודש אדר בששון, בשמחה ובמשתה כזכר להצלתם של היהודים מידי אחשורוש מלך פרס ומדי ומידי סגנו, המן הרשע מזרע העמלקי (אסתר ח, יז; ט, יט). חכמים הקנו לחג הפורים מעמד מופלג, בהשוותם אותו למעמדו של יום הכיפורים (קיים גם דמיון מילולי בין פורים לכיפורים), ובציינם שכל המועדים בטלים לעתיד לבוא חוץ מחג הפורים.
מצוות שתיית יין היא מאפיין חשוב של החג. החכם הבבלי רבא (המאה הרביעית לספירה) קבע, שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, והצהרה זו מצביעה על מנהג יוצא דופן בעולם היהודי ובטקסיות היהודית. ליין יש אמנם תפקיד מרכזי בריטואל היהודי, אך השימוש בו הוא תמיד במידה; שימוש מרוסן לצורך קידושו של יום טוב. שתיית יין היא אמצעי לעילוי הנפש במידה, ובוודאי שאין לשתות ממנו לשוכרה. חגי ישראל ומועדיו הם בכללם חגים המתאפיינים בשמחה מרוסנת, שאינה הופכת להוללות. עליהם להיות מלווים בכוונה מתאימה מצד האדם, כלומר במחשבה מודעת למשמעות החג ולהודיה לאלוהים בשמחה.
מחשבה מודעת, ריסון ושמירה על יכולת קומוניקטיבית עם הסביבה הם גם מאפייניה של הנבואה המקראית בהשוואה לצורות התנבאות אחרות בעולם הקדום. במאמרו "אקדמות לשאלת האקסטזה הנבואית" הבדיל חוקר המקרא בנימין אופנהיימר בין הנבואה המקראית הקלאסית (נבואת הספר) ובין צורות התנבאות אחרות בעולם הקדום. את הנבואה המקראית הוא אפיין מבחינה נפשית-רוחנית כאקסטזה  של האישיות האינטגרטיבית, המשמרת את ה"אני" המודע של האדם, ואף מגבשת אותו הן מבחינה פנימית והן סביב נושא ספציפי בעולם החיצוני. כלומר, היא אינה פוגעת באיזון הפנימי של האישיות ובהשתלבותה במערכת העולם החיצוני, והיא אף מלווה בתחושה של העצמה פנימית וביצירתיות מוגברת. זאת בניגוד לאקסטזה נבואית המונית ושיגעונית ואקסטזה מעולפת, המביאות לדבריו לידי אובדן מודעות זמני ולפירוק אישיות זמני אצל הנביא או אצל הכהן. האקסטזה ההמונית-השיגעונית מצאה את ביטויה הקלאסי בפולחן אל היין דיוניסוס, בהביאה את משתתפיה לידי חוויה של חירות ושל חדווה.
הכללתו של מרכיב מעין דיוניסי בשמחת חג הפורים היא המצביעה על חריגותו של החג בהשוואה לחגים אחרים ולרוחה הכללית של המורשת היהודית. מרכיב זה בא לידי ביטוי בהצהרתו המצוטטת של החכם הבבלי רבא, שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן בסיפור העוקב רב-המשמעות: רבה ור' זירא ערכו סעודה בחג הפורים. בהיותם שיכורים קם רבה ושחט את חברו ר' זירא. עם בוקר, כשפגה השפעת היין, הבחין רבה בתוצאות מעשהו, והצליח להחיות את ר' זירא בסיוע אלוהי. בשנה שלאחר מכן ביקש רבה לערוך שוב סעודת חג עם רבי זירא, אולם רבי זירא סירב להצעתו, כיוון שלדבריו ניסים אינם מתרחשים תמיד, ולכן אין לסמוך על הנס.
ברור שאירוע מבדח ורציני זה מהווה חריג שיש להימנע ממנו, אולם דווקא חריגותו מצביעה על משמעותו. מה הביא את רבה להרוג את חברו רבי זירא? אפשר רק לתאר דינמיקה המתרחשת בין חכמים-חברים לומדי תורה. לימוד כזה מלווה מעצם טבעו גם בוויכוחים ובמחלוקות. במחלוקת יש לא אחת צד מנצח וצד מפסיד. מכל מקום, יש למחלוקת היבטים אישיים ונפשיים, וויכוח עיוני עשוי לגלוש בנקל לפסים אישיים. רושם עלבונה של נפש פלונית נותר בה לאורך זמן. אידאל הלימוד הרוחני לשם שמים מדחיק עלבון זה אל שולי התודעה ומתחתיה. הדחקה כזו קשורה גם לרצון להתכחש לפגיעה. בה בעת, היא יוצרת לחץ נפשי ומתח פנימי, העשויים להתפרץ החוצה. שכן, הדחקה או הכחשה אינן סובלימציה או קתרזיס.
בעוד שביום הכיפורים מתבקש מן האדם שיפעל מתוך ריסון, כלומר שיכבוש את יצרו וימחל על כבודו, כשהוא מבקש סליחה מאחרים על שפגע בהם ונכון לסלוח לאלו שפגעו בו, הרי שבפורים ישנה הסרת רסן מסוימת ושחרור נפשי על רקע השמחה, הסעודה והמשתה. אפשר להניח שהתפרצותו של רבה על ר' זירא היא ביטוי להסרת רסן ולשחרורו של כעס מודחק. כשרבה התפכח משיכרונו, הוא היה יכול להיווכח על פי תוצאת מעשהו מה היה יחסו האמיתי כלפי חברו. הוא יכול היה לדעת, ששלטונו ביצרו היה בעצם שלטון מדומה. כתוצאה משיכרונו הגיע רבה להכרה עצמית מפוכחת יותר. דווקא השיכרון הוא שהוביל למפוכחות יתרה. בכך ניצב כאמור חג פורים בקצהו האחר של יום הכיפורים. ביום הכיפורים מכיר האדם את עצמו בעומדו מפוכח ועירום בפני אלוהים, בפני אדם ובפני עצמו. בפורים, לעומת זאת, עומד האדם נוכח המציאות בשיכרון המביא לשחרור נפשי וכתוצאה מכך להתפכחות ולמודעות. בהקשר הנידון, בשני החגים המטרה דומה, אך הדרך למימושה שונה.

השיכרון המפוכח
כפי שציין אליעזר שביד בספרו "ספר מחזור הזמנים", החובה להשתכר עד למצב שבו אין מבחינים עוד בין ארור המן לברוך מרדכי מחייב בו-בזמן שמירה על מודעות במהלך שתיית היין. זהו, לדבריו, מצב נפשי פרדוקסלי, שבו מצד אחד אסור לאדם לחרוג מגבולות ה"עד דלא ידע", כלומר עליו להישאר מודע לעצמו ולמצבו בזמן השתייה כדי שלא יחרוג מגבולות ה"עד"; ומצד שני אי-היכולת להבחין עוד בין טוב לרע קשורה באובדן מודעות לגבי הבחן מאוד אלמנטרי בחיי האדם. כיצד עשוי לזכור אדם שכבר אינו מבחין בין טוב לרע שאסור לו להמשיך לשתות יין?
אציין ששילוב פרדוקסלי כזה בין אובדן מודעות במישור אחד ושמירה על מודעות במישור אחר הוא מאפיין אחד של התופעה המיסטית. ישנו מצב מיסטי הקרוי שכרות מפוכחת (sober intoxication), שבו חש האדם התעלות רוחנית וציפה הדומות למצב של שכרות, ועם זאת הוא נותר פיכח. תיאור דומה עולה גם אצל רודולף שטיינר, ולפיו ההתנסות הרוחנית מאופיינת על ידי שני מצבים: "שיקוי השיכחון" ו"שיקוי הזיכרון". סבורני שיש להתייחס כאן למונח שיקוי במובן ריאלי, ולא כביטוי מושאל. שיקוי השיכחון הוא מצב שבו האמיתות של הזיכרון הנמוך נמחקות, ומפנות מקום לאמיתות המתגלות במעין הווה נצחי באמצעות זיכרון גבוה יותר; ואילו במצב שיקוי הזיכרון מופיעות כל האמיתות יחד. ברור שבמצב כזה אף לא אמת אחת מתקיימת באופן שבו אנו מתנסים ביום-יום באמיתות ייחודיות. השיקוי המיסטי והשיכרון המיסטי הם לפיכך שכחה במובן אחד וזיכרון במובן אחר; אובדן מודעות במישור אחד והופעתה של מודעות אחרת וגבוהה יותר במישור אחר.

הארת פורים
אם לשוב להתבסמות בחג הפורים, הפירוש להעדר ההבחנה בין ארור המן לברוך מרדכי מופיע בדרשתו לחג הפורים של הצדיק החסיד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740) בספרו "קדושת לוי". בדרשה נקרא האדם להתחזק באמונתו ולחולל בכוחות עצמו הכרה שבה לא מתקיים עוד הבחן בין מרדכי ובין המן, בין טוב לרע; וזאת מכיוון שהכול בעצם הוא טוב: "מזה יחשוב שבאם יבוא לאדם איזה רעה יחשוב לו שהכול הוא לטובה, שצריך האדם לחשוב שכל המאורעות בא מן הבורא ברוך הוא, ואם כן בודאי הוא טובה, כי הוא המלך הטוב ובודאי לא יבא שום רעה ממנו. וזה הוא הארת פורים שמכל הרעות של המן בא טובות...". אמונה-הכרה כזו, שהכול עשוי לטובה, קשורה להארת פורים, כלומר לאור הזורע משמעות אחרת על הקיום האנושי. הארת פורים מבססת את האמונה שבעצם הרע הוא גם כן טוב, ושלכן קיים רק טוב. קרוב לוודאי שלבעל הדרשה הייתה ידועה החפיפה המספרית שבין ארור המן (502) לברוך מרדכי (502).
תפיסה כזאת – שבה בטל הרע כיוון שהוא נתפס כטוב – דומה אף היא לשיכרון מפוכח. עבור אדם החווה בעוצמה את הקוטביות של טוב ורע, השקפה כזו כמוה כהיות אדם שיכור ולא מיין, אולם עבור איש רוח כדוגמת רבי לוי יצחק זוהי כנראה ריאליה מפוכחת מאוד.