בצהרי היום

מתוך: אדם עולם - גיליון 18: חורף 2012

המציאות הכלכלית בישראל הפכה את הצהרונים לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, אולם חינוך ולדורף עדיין מחזיק בתמונה האידילית של הילד החוזר הביתה אחרי הלימודים אל אחד ההורים, לרוב האמא. כיצד מתקבל המסר הזה אצל ההורים, וכיצד מתאימים עצמם בתי הספר למציאות של היום?

מאת יולי שפירא
איורים אבי עופר

הזמן: אחר הצהריים של יום לימודים רגיל.
המקום: כיתת בית ספר, אי שם בישראל.
כעשרים ילדים ושתי מדריכות מאכלסים את הכיתה המלאה היחידה בבית הספר, שהתרוקן מרוב תלמידיו. הילדים יושבים סביב גושי שולחנות, שפירורי ארוחת הצהריים עוד מפוזרים עליהם. מדריכה אחת מנסה ללכוד את תשומת לבם של כמה מהילדים באמצעות הסברים על תולעי המשי שהביאה למקום. מדריכה שנייה מראה לילדים בשולחן אחר טכניקה של עבודה עם פלסטלינה על נייר. חלק מהילדים מקשיבים ופעילים, ואחרים מתנמנמים על השולחנות או בפינת מנוחה המיועדת לכך. כך זוחל לו הזמן עד השעה ארבע וחצי, אז יקבלו הילדים לחם עם ממרח, והוריהם יבואו הישר מהעבודה וייקחו אותם הביתה.

ארוחת צהריים חמה בבית
כשהיינו ילדים, סיימנו את בית הספר בשתים-עשרה או אחת בצהריים והלכנו הביתה, שם חיכתה לנו אמא עם ארוחת צהריים חמה. היום, כשאנו הורים לילדים, התמונה האידילית הזאת היא נחלתם של מעטים בלבד. יוקר המחיה בישראל, לצד שינויים חברתיים, הגורמים ליותר נשים לבחור לממש את עצמן בתחום הקריירה, מביאים לכך שבמשפחות רבות שני ההורים צריכים לעבוד לפרנסתם יום מלא. כתוצאה מכך, רבות מהמשפחות נזקקות לסידור כלשהו עבור הילדים, מסיום יום הלימודים ועד השעה ארבע לפחות. מהצורך הזה נולד יום הלימודים הארוך ונוסדו הצהרונים, שהיום הם חלק בלתי נפרד מכל בית ספר כמעט.
בחינוך ולדורף המצב מורכב אף יותר. מצד אחד, הצורך של ההורים בצהרונים קיים וביתר שאת, היות ומדובר בחינוך פרטי, שעולה להורים מאות ואף אלפי שקלים בחודש. מצד שני, לנגד עיניהם של אותם הורים ממש עומדת התמונה האידילית של ארוחת צהריים חמה בבית. תמונה זו גם מטופחת על ידי בית הספר עצמו. מתאר זאת ניר מצרי, מחנך בבית הספר "זומר" ברמת גן: "בעולם אידיאלי היינו רוצים לראות את הילד חוזר מבית הספר הביתה, שם נמצא אחד ההורים או שניהם, מקבל ארוחה חמה ומזינה, משחק עם אחיו ועם החתול, מכין שיעורי בית, מצייר, בונה מגדל מקוביות עץ על השטיח, ממציא סיפור על גמדים ופיות. ברור שהמציאות לרוב מכתיבה תנאים אחרים". עם מערכת ציפיות כזאת מחד, ומציאות כלכלית קשה מאידך, מוצאים עצמם ההורים כלואים בין הפטיש לסדן, מלאי רגשות אשם. בתי ספר ולדורף בארץ מבינים את המצוקה שבה נמצאים ההורים, אך קיימת ביניהם שונוּת לגבי הפתרון שהם מציעים למצוקה זו.
נ', אם לבת בכיתה ג' ולבן בגיל הגן, עושה מאמצים גדולים כדי לשלוח את ילדיה לחינוך ולדורף, אך מרגישה שבית הספר, אשר אינו מציע צהרון, אינו מחזיר מאמץ שווה: "גם אני מסכימה עם הרעיון האידילי של ילד שחוזר הביתה בצהריים אל אמא, שמחכה לו עם ארוחה חמה ומבלה איתו ונוכחת שעות ארוכות. אבל אני חושבת שהתמונה הזאת הולכת ומתמעטת במציאות של היום. היא יכולה להתקיים רק בכמה תנאים: אם האם לא עובדת, או שהיא עובדת במשרה חלקית, או שהיא עובדת כאשת חינוך, ואז חוזרת הביתה בשעות הצהריים.
"כשאם אינה עובדת או עובדת במשרה חלקית, היא עושה בחירה שאני מאוד מכבדת – ובוודאי שיש לה מחיר בכלכלת המשפחה, וזה בדרך כלל כרוך בוויתור על רמת חיים מסוימת. אבל אפילו הבחירה הזאת, של לרדת ברמת החיים, לא כל משפחה יכולה לעשות. יש כאלה שהמשרה שלהן דורשת מינימום שעות מחוץ לבית, יש משפחות שבהן המשכורת של האם אינה 'משכורת שנייה' אלא משכורת עיקרית, כמו במשפחות חד-הוריות למשל. אצל משפחות רבות אין מספיק 'שומן עודף' במשכורת, שמאפשר להן לוותר על המשכורת השנייה או על חלקה. היום זו כבר לא בושה לומר שחלקנו לא מצליחים להתקיים בכבוד. יש משפחות שלא מצליחות להתקיים ממשכורת של שני מפרנסים ויש משפחות שהן חד-הוריות, ואינן יכולות להסתפק במשרה חלקית. אני חושבת שבתי הספר צריכים לתת מענה לזה".
מדבריה של נ' עולה, כי אי הפעלת צהרון היא התנערות של בית הספר מאחריות. "מאכזב לדעת שהאפשרות של צהרונים קיימת, התשתית נמצאת, וגם המחיר יכול להיות זניח, אבל חלק מבתי הספר לא מוכנים להפעיל אותה. יש בתי ספר שפעלו בתוכם צהרונים, אבל אלה נסגרו והועברו לידיים פרטיות – ואז כמובן המחיר עלה. זאת הפרטה לכל דבר ועניין – שירות שבית הספר היה יכול לסבסד, או לארגן במחיר סמלי, וכרגע עולה להורים אלף שקל ומעלה לחודש. זה הרי יותר משכר הלימוד עצמו!"

טשטוש הזהות הבית ספרית
האם בית הספר צריך תמיד להתיישר עם צורכי ההורים? אלון ירושלמי, מחנך ותיק בבית הספר "שקד" בקריית טבעון, שבו אין צהרון, אומר כי בעבר היה ניסיון להפעיל צהרון, אבל הוא לא צלח. "אחרי שעות הלימודים בית ספר הוא מקום גדול, מפוזר, חסר גבולות. הילדים הסתובבו ברחבי בית הספר, לא נוצרה יכולת ליצור שקט, והפעילויות לא הצליחו להתרומם. כמעט בלתי אפשרי לייצר אווירה מתאימה לצהרון לילדים קטנים בתוך בית הספר".
מהי אווירה מתאימה לצהרון?
"צהרון לכיתות א'-ב' צריך להיות קטן ואינטימי, לא יותר מ-6-5 ילדים; מקום אסוף ורגוע, שבו הם יכולים לנוח, לשחק, לאכול ארוחה חמה ולקבל יחס אישי; מקום שבו הילדים יוכלו להירגע ולקבל תמיכה. בשקד, שסובל מבעיה מאוד קשה של מקום, אין חדר מיוחד לצהרון, וכשניסינו באחת הכיתות זה לא הלך. הרגשנו שילדים צריכים לבוא מבית הספר לבית חם, לאכול ארוחה חמה, לנוח".
חיזוק לדבריו של ירושלמי ניתן למצוא אצל דני שטיינר, יועץ חינוכי ומנחה הורים ומורים. לדבריו, כאשר הצהרון נמצא בבית הספר, עשוי להיות אצל הילד טשטוש של הזהות הבית ספרית. אם למשל בצהרון מותר לשכב, לנוח ולנמנם, הילד עשוי לחשוב שגם בבית הספר מותר. צריך שיהיה שינוי באווירה בין בית הספר ובין הצהרון, אבל אם השינוי מתרחש באותו מבנה, זה עשוי כאמור לבלבל את הילדים. יחד עם זאת, מוסיף שטיינר, "השפעת הצהרונים על ילדים שנמצאים בהם קבוע מגיל צעיר אינה רק שלילית. עבור הילדים זוהי הזדמנות לפתח עצמאות, ובדרך כלל גם לפתח סוג של חסינות. הצורך במעברים מהירים ופיתוח יכולת הסתגלות עולה בקנה אחד עם הזמנים המהירים שבהם אנו חיים".
אחת מה"נהנות" מהחלטת בית ספר "שקד" שלא להפעיל צהרון היא אירית גוריון, המפעילה צהרון בקריית טבעון. הצהרון שלה פועל חמישה ימים בשבוע, בין השעות 12:45 – 17:00. סדר היום של אירית כולל איסוף ילדים קטנים יותר מגני הילדים והמתנה במרכז טבעון לילדי בית הספר, שמגיעים ביחד עם ההסעה. בצהרון שלה שמונה או תשעה ילדים, חלקם ממערכת ולדורף וחלקם מחוצה לה.

כיצד נראה יום בצהרון?
"הצהרון נפתח בארוחת צהריים ביתית שאני מבשלת. התפריט קבוע, בכל יום משהו אחר. אחרי האוכל, מי שיש לו שיעורי בית מכין אותם, ומי שאין לו משחק, מצייר, עושה עבודות יד וכו'. בבקרים אני עובדת עם בעלי חיים, אז בדרך כלל יש גם בעלי חיים בצהרון, והם מהווים מוקד עניין. לפעמים אנו יוצאים לשחק בגן משחקים. אין מחשב ואין טלביזיה".
האם יש לך אג'נדה חינוכית בצהרון, או שזה מקום להעביר בו את הזמן?
"הצהרון הוא מקום להעביר את הזמן בצורה נעימה. אני לא נלחמת עם הילדים. חשוב לי שהם יכבדו אחד את השני. השתוללות נקודתית זה בסדר, אבל התפרעות של ממש לא עוברת, ואני מהווה סמכות עבורם. אני משתדלת לקבל כל ילד, גם ילדים שקשה להם או לי קשה איתם. לשמחתי נוצרו בצהרון חברויות יפות בין ילדי ולדורף לבין ילדים שאינם מוולדורף, ובסך הכול יש אווירה טובה ונעימה".

יוגה וקרקס בבית הספר
בעוד שבקריית טבעון מצליחה המערכת לגרום להורים לעבוד פחות ולהיות עם ילדיהם יותר, ניכר כי במרכז הארץ ניסיון כזה הוא אבוד מראש. בבית הספר "אורים" אשר בכפר הירוק היה יום לימודים ארוך עד שנת הלימודים תשס"ט, ובשנת תש"ע עברו לפעילויות מאורגנות בין 13:40, מועד סיום הלימודים הרשמי, ועד 15:10. איריס זוהר אלמוז, אם לשתי בנות בבית הספר, מספרת שההורים מחליטים אם הילדים נשארים לפעילויות ההמשך לאחר יום הלימודים, ובית הספר אינו גובה עליהן תשלום נוסף. המחויבות היחידה היא שהילד יגיע אליהן במשך כל השנה.

מה עושים הילדים בפעילות?
"בכל יום יש פעילות שונה, למשל יוגה, התעמלות, תגבור אנגלית, קרקס ועוד. האווירה היא של המשך יום הלימודים, הילדים עובדים בשקט ומאוד נעים להם. להערכתי כשני שליש מילדי בית הספר נשארים לפעילויות האלה".

מדוע נתקבלה ההחלטה לעבור מיום לימודים ארוך לפעילויות?
"הורים ומורים רבים הרגישו שיום לימודים ארוך מעמיס על הילדים יותר מדי ואינו נכון עבורם. נעשה ניסיון למצוא פתרון שישקף הן את הצורך של הילדים בפחות עומס ויותר מנוחה והן את צורכי ההורים העובדים. קבלת ההחלטה לוותה בתהליך מתמשך, שארך לפחות כל שנת הלימודים שקדמה לה, ואולי יותר. היו הרבה שאלות סביב זה, אך הן קיבלו מענה".

מה קורה עם ארוחת צהריים?
"בעבר הרחוק היה קייטרינג, וכבר די הרבה שנים שהילדים מביאים אוכל מהבית. בהתחלה זה היה סיפור להביא מהבית, אבל עם הזמן התרגלנו והתארגנו. לאחרונה יש שוב התחלה של קייטרינג, הפעם על ידי מישהי שמבשלת אוכל אורגני בריא, ואפשר להזמין ממנה אם רוצים".
לדברי ר', אב לבת 9 ולבן 7 המתגורר בתל אביב, צהרון הוא לא רק בייבי סיטר, אלא הזדמנות לתת לילדים ערך מוסף. "נכון שאנחנו ההורים זקוקים לסידור עבור הילדים ולמישהו שיהיה איתם בזמן שאנחנו מתפרנסים. ובכל זאת אני מעדיף שהילדים שלי, שנמצאים בגיל שהם זקוקים להשגחה, יהיו בצהרון ולא בבית מול הטלוויזיה. צהרון גדול ומאורגן היטב יכול להחליף את החוגים הפרטיים. יכולה להיות בו פעילות מוזיקלית, יצירה, בעלי חיים, תיאטרון בובות, כדורגל ועוד. זאת הזדמנות להיחשף למבוגרים נוספים מלבד המורות והמורים שלהם. ונראה לי שהם נהנים".

לא עדיף שינוחו בצהריים?
"הם ממילא לא נחים. מקסימום נמרחים מול הטלוויזיה".

לרענן את הפרוטוקול
מהי תפיסת העולם המוסווית שעומדת מאחורי אי הפעלת צהרון? פ', אמא בבית ספר ולדורף שאינו מפעיל צהרון, אומרת כי "במפגש עם המערכת אני מרגישה, שהציפייה היא שאני כאישה אוותר על עצמי למען האימהות, בעוד שמבן זוגי אין ציפייה כזו. נראה כי מצפים ממני להיות בבית, אבל מה לעשות, אני עובדת ולא תמיד נמצאת בבית. בעלי ואני מקפידים שתמיד אחד מאיתנו יימצא בבית בשעה 16:00, וכבר זה הוא הישג מבחינתנו. זה מאוד מקומם אותי בתור אישה, ומחזיר אותי אחורה. אני אמא הרבה יותר רגועה כשאני מבטאת את עצמי גם מחוץ לבית. יש לי צורך ורצון לעבוד, ואני לא צריכה להתנצל על זה".
גם נ' מציעה לבתי הספר להתאים את עצמם לרוח הזמן. "אם המציאות היא כזו שההורים מתקשים לפרנס, ובכל זאת עושים את הבחירה להקדים את צורכי הילדים לכול, ולשלוח אותם לחינוך פרטי ולשלם שכר לימוד גבוה – בתי הספר והגנים צריכים לרענן את הפרוטוקול שלהם. הרי גם על זה מדברת האנתרופוסופיה – התבוננות במציאות ופעילות בתוכה, ולא מחוצה לה.
"הפתרון פשוט באופן יחסי: דרושה התגייסות מצד המערכת ונכונות מצד האדמיניסטרציה והקולגיום בכל מוסד ומוסד. אני בטוחה שברגע שתעלה האפשרות, יימצאו עוד ועוד ילדים שישתמשו בשירות הזה, ולו באופן חלקי. בוודאי בכיתות הנמוכות".
גם אלון ירושלמי מבין את מצוקת ההורים ומזדהה איתה, אך לדעתו ראוי שקהילת ההורים תתארגן ותחשוב על פתרונות ותמיכה בעניין. "הכי 'נוח' היה פשוט לפנות כיתה עבור צהרון, אך זהו הפתרון הקל, ואינו הפתרון הנכון עבור הילדים הרכים. חשוב להדגיש שבית הספר אינו מפנה עורף למצוקת ההורים, אלא מציף את הבעייתיות שנוצרת לילדים במידה והצהרון נמצא בתחום בית הספר. אין לנו פתרונות קסם, ואני משוכנע שקהילת 'שקד', אשר רכשה לה שם ביכולתה לשנות סדרי עולם בהרבה תחומים, תמצא את הדרך לעזור לאותם הורים הזקוקים לעזרה בשעות הצהריים".
אז מה יותר חשוב: הצורך של ההורים בפרנסה ובסידור מתאים לילד, או הצורך של בית הספר שהמשפחות יתנהלו בצורה המתאימה לדרכו החינוכית? נדמה שהיום, במצב הכלכלי של רוב המשפחות בישראל ומשפחות ולדורף בתוכן, השאלה הנשאלת אינה "צהרון כן או לא", אלא באיזה אופן ישרת הצהרון בצורה הטובה ביותר את הילדים, ההורים ובית הספר.