מתוך החיים האנתרופוסיפיים, גיליון 7-9

לא קל לענות על שאלה מעין זו. מושגים הקשורים לאנתרופוסופיה, בכלל, מתחמקים מהגדרות. אך כאן קיימת בעיה נוספת: החינוך המרפא עצמו. האם הוא עיסוק מקצועי? אכן, זה עיסוק מקצועי בחינוך וטיפול בילדים ונוער "בעלי צרכים מיוחדים" – אך גם הרבה יותר מזה. האם הוא אמנות? במובן מסוים הוא שילוב של כמה וכמה אמנויות הנרתמות למטרה משותפת - רפואה, חינוך-מיוחד, אמנויות-טיפוליות, עיצוב הבית, הסביבה והזמן – אך גם בכך עדיין אין הוא מתמצה. האם הוא דרך-חיים? ובכן, יש אנשים שהוא מהווה עבורם דרך כזו. יש ביניהם שהוא גם כיוון להתפתחותם הפנימית. ועם זאת, לא כל מי שעוסק בחינוך מתחייב לכך שזו דרך חייו. האם הוא כוח בונה-קהילה?...

אולי דרך טובה יותר לענות על השאלה היא לבקר במקום בו החינוך-המרפא נוכח באופן ברור. למשל: באחת ה"קהילות המרפאות" החיוניות והמשגשגות יותר, כזו שכבר הגיעה למידה מסוימת של התבססות ויציבות ועם זאת עדיין לא הפכה לשמרנית. מה שחי במקום כזה, התהליכים הייחודיים והאיכויות האופייניות לו, הם "הפנים הגלויות", ההתגשמות של אותה ישות שנקראת "חינוך מרפא".

ואולי גם זה לא די,. שהרי אין קהילה מרפאת מושלמת. בכדי להבין באמת מה מנסה החינוך המרפא להביא לאנושות, צריך, בביקור כזה, לנסות גם לחוש, לראות ולשמוע מעבר לגלוי, את מה שמנסה להתגשם בעתיד – את הפוטנציאל הקיים במאמצים של האנשים – ולהוסיף זאת למה שקיים בנגלה.

בשורות הבאות אנסה לתאר, בהכרח באופן מקוטע ומוגבל, מספר איכויות, דימויים ותהליכים כאלה. לאחר מכן נפנה מה"חינוך המרפא" בכלל למה שקיים כיום בארץ; ולבסוף נתייחס לכמה מקשיי ההווה ואתגרי העתיד העומדים בפני המרכזים הישראליים.

לפני שנמשיך, יש להעיר הערה חשובה: ה"חינוך המרפא", המתייחס לילדים ובני נוער, קשור באופן הדוק במה שנקרא "ריפוי חברתי", המתייחס לדרך החיים ביחד עם בעלי-צרכים-מיוחדים, כולל מבוגרים. כיום קיימים בעולם יותר מרכזים וקהילות של ריפוי חברתי למבוגרים, מאשר כאלה של חינוך מרפא (קיימים גם כמה מרכזים המטפלים בכל הגילאים). עקב היכרותי ועבודתי בעיקר עם ילדים ונוער, אתייחס יותר לחינוך המרפא, אך יש לזכור שרוב הדברים שיובאו להלן מתאימים גם למבוגרים. מאידך, הערכים המרכזיים ב"ריפוי החברתי", ובפרט מה שקשור לחיי הקהילה המרפאת, רלבנטי גם למרכזים של חינוך מרפא. נראה לי ראוי, כי באחד הפרסומים הבאים, יינתן מקום לאנשים החיים ועובדים עם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, לתאר את תחומם בעצמם.

האינדיבידואלי והקהילתי

שתי התכוונויות מרכזיות מנחות את העבודה בקהילה או במרכז של חינוך מרפא: ההתכוונות לאינדיבידואל, זו שעל פיה כל אדם הוא בגדר עולם מלא והעיצוב המודע של המעגל השלם של חיי הקהילה. אם תרצו, "הנקודה האנושית והמעגל האנושי". שתי התכוונויות אלה שואבות את השראתן מהתרומות של רודולף שטיינר להתחלות הצנועות של אימפולס זה בגרמניה ובשוייץ, בתוך שבועות ספורים בשנת 1924. אולם מאז התפתחו בעקבות תרומות-יסוד אלה ידע ונסיון עשירים בשני הכיוונים.

אנו נפגוש את ההתכוונות האינדיבידואלית בעניין העמוק בו מתייחסים חברי הקהילה למיוחדות האישית של כל חניך ומטופל. למשל: לאפיונים האישיים ואף לפרטים הקטנים של מבנה גופו ותפקודיו; להרגליו ולמקצבים האישיים שלו לאורך היממה; למצבי רוחו ולאופן בו הוא מגיב מבחינה נפשית למצבים המשתנים; לכוחות האישיים שבהם הוא מתמודד בגורל חייו המיוחד; לאירועים שהוא פוגש בדרך חייו; ואף למה שהוא מעורר בסביבתו – אילו תגובות הוא "מזמין" ואילו כוחות הוא מעורר באנשים שסביבו. עניין עמוק כזה יכול להוביל, מצד אחד, לרצינות ושיטתיות רבה בהתבוננות וברצון להבין את ההקשרים של התופעות ומצד שני – לרגש עמוק של כבוד בפני ההתגלויות של הרוח האנושית בתוך תנאי חיים, תנאים גופניים, נפשיים וסביבתיים מגוונים ולעיתים קשים ביותר. רגש כבוד זה מנחה את הטיפול וההתערבויות בחיי המטופל. על בסיס הלך-הנפש היסודי שתואר, עושה החינוך המרפא שימוש במגוון רחב של שיטות ו"התמחויות" כדי לעורר כוחות רדומים, לטפח כוחות חלשים ולפנות מכשולים מדרכם של כוחות שנבלמו. הטיפול בפרט יכול לכלול שיטות חינוכיות מיוחדות, העוזרות לו ללמוד מה שניתן, תוך התחשבות בכושרי החשיבה ובליקויי הלמידה שלו; תרפיות שונות – הן מהסוג ה"פרא-רפואי" המכוונות יותר לגוף הפיסי ולתהליכי החיים, הן תרפיות אמנותיות מסוגים שונים והן ייעוץ או טיפול שיחתי (בעיקר למתבגרים ומבוגרים); שימוש במלאכות ועבודות שונות המותאמות לפרט; ופרטים שונים בחיי הבית ובמקצבי החיים. הרבה פעמים פונים אנשים העובדים בחינוך מרפא להתמחות בסוג מסוים של פעילות, אמנות או תרפיה, כדי להעשיר ולהעמיק את תרומתם האישית למטופלים.

מתוך ההתנסות בעוד ועוד גורלות-ייחודיים, מתחיל להצטייר בפני האדם העוסק בתחום זה, מעין דימוי-מוביל; אב-הטיפוס של האדם השלם. מובן שדימוי זה אינו ברור, אינו מוגמר והוא משתנה ללא-הרף. ואף על פי כן – הוא יותר כוח מניע רב עוצמה, המאפשר לאנשים לגלות בתוכם מטרה ראויה לחייהם, כוח התמדה נוכח כישלונות ואכזבות, אומץ לביקורת עצמית ואהבה לזולת ולעצמם.

את ההתכוונות הקהילתית נפגוש, הן במכלול והן בפרטים של יחסי החיים ועובדים יחד. הדימוי המוביל כאן הוא קהילת השרות. קהילה שקיימת למען, ונבנית סביב, שליחות – שליחות שיש לה גם היבט רוחני וגם היבט אנושי: בניית סביבה ראויה להתפתחותו של כל אדם ויהיו כוחותיו ומגבלותיו כאשר יהיו.

בכדי לממש אידיאל זה עד כמה שניתן, מנסה קהילה כזו לעצב באופן מודע את ההיבטים השונים של חייה. ראשית, עיצוב הסביבה המרפאת. המבנים ועיצוב השטח והנוי, קצב החיים, חלוקת העבודות והמטלות השונות, תהליכי קבלת החלטות והיבטים רבים נוספים, נבנים בעיקר על פי שיקולים של יצירת תנאי התפתחות וצמיחה לחברי המקום ופחות על פי אילוצים או שיקולי יעילות ותועלת מאשר מקובל במקומות אחרים. בתחום של חיי הרוח, נוצרות מסגרות ומתפתחים דפוסים מסוימים המאפשרים למזג את הידע של התחומים השונים לטובת המטופלים. למשל: קבוצות לימוד העובדות על נושאים מסוימים ברוח האנתרופוסופיה כדי להתקרב לדימוי משותף של החניך או התופעה ובכך לסייע לטיפול מקיף והרמוני ככל האפשר; או מפגשים המוקדשים להכרת-עומק של דמותו של חניך מסוים – מפגשים בהם משתתפים מטפליו הביתיים, מוריו, התרפיסטים, הרופא וכו', ומתוך נקודות הראות השונות מנסים ליצור תמונה שלמה ככל האפשר של האדם.

בתחום היחסים הבין-אישיים, נוקטים קהילות ומרכזים שונים, דרכים ושיטות מגוונות כדי לעזור לאנשים לחפש ולזכור – בתוך חיי היום-יום – את ה"ניצוץ האלוהי" הקיים בכל אדם, ובכדי להיות חברים-לדרך, למסע הרוחני של כל אחד מהם. למשל: קיימות קהילות המקיימות באופן שבועי, מפגש ערב בו נפגשים כל המבוגרים כבני-אנוש, בלי תלות בתפקיד, גיל, או יכולת תפקודית, סביב קטע מכתבי הקודש; במקומות אחרים מתקיימים טקסים בעלי גוון דתי-אוניברסלי (שאינו קשור לזרם דתי מסוים); באחרים – נערכים תהליכים להיכרות בין האנשים במישורים של הגורל האישי, חיפושי-הדרך וההתלבטויות; לעיתים נוצרות מסגרות של ליווי והתייעצות אישית (אחד-לאחד); כמעט בכל הקהילות והמרכזים מתפתחות דרכים מיוחדות לחגוג את החגים והימים המיוחדים; וישנן קהילות המקיימות את כל התהליכים שצוינו.

בתחום העשייה, העבודה והפרנסה, נפגוש בקהילות מרפאות את השאיפה לאחראיות-הדדית ולשיתוף בנשיאת המשימות הנדרשות לקיום השליחות המשותפת. דבר זה יכול להתבטא בתחום חלוקת העבודה והתפקידים, המכוונת על פי הכישורים והיכולות, באופן האופטימלי למשימה ובלי התייחסות ל"זכויות", כמו ותק, השכלה פורמלית או דרגה. זה יכול לבוא לביטוי בדאגה ההדדית לצרכים הכלכליים של כל חבר בקהילה – מגישה צנועה של עזרה-הדדית ועד שותפות מלאה ו"לכל חבר על פי צרכיו" – והפרדה בין התפקיד והתרומה לעבודה לבין התמורה הכלכלית.

ניתן לתמוה – מה לעקרונות ארגון-חברתי אלה ולתחום "החינוך המרפא"? אך אין זה מקרה שבעולם האנתרופוסופי התפתחו קהילות החיות ופועלות בכל שלושת התחומים שהוזכרו, כמעט באופן בלעדי סביב ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. אכן – עם הזמן פיתחו רבות מהן משימות נוספות: שמירה על הקרקע ועבודה חקלאית; הכשרות אמנותיות; פיתוח תרפיות חדשות וטיפוח הקיימות; הקמת גנים ובתי ספר ולדורף, מרכזים רפואיים, בתי מלאכה ועוד. אך הגרעין – הכוח המניע מאחורי כל זה היה: השאיפה ליצור סביבה בריאה ככל האפשר לכל אדם ובפרט לאדם בעל הצרכים המיוחדים.

נראה כי אדם זה קורא לנו, לכלל האנושות בתקופה הפוסט-מודרנית, לבחון מחדש את הדרך בה אנו חיים אלה עם אלה, בו בזמן שבאופן ישיר יותר הוא "קורא" לנו לבחון מחדש את עמדתנו לגבי השונות והייחוד של כל יחיד. טיפוסים מסוימים של בעלי צרכים מיוחדים, באופנים המיוחדים בהם הם חווים את העולם, מעמידים בפנינו מעין "ראי מגדיל", המשקף לנו באופן קיצוני איכויות שונות של חיי האנושות. למשל: ילדים בעלי קשיים חמורים ביצירת קשר עם הזולת משקפים לנו את התוצאות העגומות של ההתרחקות בין בני אדם, את ההבאה-עד-הגבול של הגישה ה"שימושית" לבני אדם אחרים, שכולנו נוטים אליה ברב או במעט. בו-בזמן, הם "מציעים" לנו אלטרנטיבות מאתגרות (אם גם באופן חד-צדדי ולא-מסתגל) למה שאנו מקבלים כמובן מאליו, או מזכירים לנו איכויות ש"ויתרנו" עליהן, אולי, בטרם עת. ילדים שיש להם קושי לחשוב באופן מופשט זקוקים לכך שלכל פעולה או עבודה צריכה להיות תוצאה קונקרטית בכדי שתהיה לה משמעות. כמו כן הם צריכים להשתתף בתהליך היצירה השלם, בכדי שיוכלו להבינו. הם עשויים להזכיר לנו – בפרט כאשר חיים איתם באופן יומיומי – את הערך החיוני שיכול לצמוח גם לנו מאופן ישיר של חוויה, מהשתתפות בתהליכים שלמים וממגע בלתי אמצעי עם החומר, העבודה הפיסית והטבע. באופן זה צומחת מתוך ההתכוונות המפורטת, לכל היבטי חייו של האדם בעל הצרכים המיוחדים, הבנה עמוקה יותר למה שיכול להוות תנאי חיים בריאים לגופו, נפשו ורוחו של האדם בכלל. ובתוך תהליך זה, הצורך להיות ער ורגיש לצרכים החברתיים והתרבותיים שלו, מצמיח יזמות במעגלי היצירה הקהילתיים, העונה גם על צורכי "אנשי הצוות" ומאפשר ביטוי ליצירתיות שלהם. במרכזי חינוך מרפא מתממשת השאיפה להפוך את האמנויות, את הקשר עם תהליכי הטבע ועם הגילויים הרוחניים בתוך חיי היומיום לנחלת כל אדם – ולא להותירם כעניין ל"מקצוענים" או בעלי כשרונות מיוחדים בלבד.

משום כך, החשיבות והאתגר שבהקמתן ובקיומן של קהילות מרפאות חורגים הרבה מעבר להטבת תנאיהם של ה"חוסים". מדובר פה בעבודה מתמשכת ומודעת לשמירת יכולתה של האנושות לקיים חיים אנושיים בצוותא, מתוך אחראיות-הדדית, מחויבות ויצירה-עצמית. על חשיבותה של שליחות זו, נוכח כל המתרחש בחיים החברתיים בימינו, אין צורך להרחיב את הדיבור. 

המאפיין את תהליך ההתחנכות העצמית המיוחד לחינוך המרפא הוא צמיחתו מתוך ההקשרים המגוונים של חיי היום-יום. "החיים החברתיים כמקום של התקדשות" כפי שכינה זאת הרי סלמאן, בספר בשם זה. התוכן להתבוננויות נובע הרבה פעמים מהגילויים האנושיים שאנו פוגשים, אם במטופלינו, אם בחברינו ועמיתינו לעבודה ואם בעצמנו.

לטעמי, חווית-יסוד במפגשים אלה, הפוגשת כל אדם העוסק בתחום זה, היא הכישלון. והיכולת להתייחס לכישלון כ"אבן מדרך" ולא כ"אבן נגף", להפוך אותו למחנך בדרך התחנכותי, היא מרכיב יסודי בדרך הפנימית. התייחסות כזו מפתחת אומץ להכרה באמת ולידיעה עצמית מפוכחת. את חווית הכישלון וחוסר השלמות שאנו פוגשים שוב ושוב במישור האישי, עשויה לרפא החוויה של ההשלמה ההדדית בין השותפים לבית, לצוות, לכיתת הלימוד או לסדנת העבודה. "הצרכים המיוחדים" הם בעצם ביטוי לחד-צדדיות קיצונית במישורי חיים שונים (למשל, נטייה מתמדת לתנועה וחוסר יכולת לשקט, או נטייה לסטאטיות ו"עצלות" ללא ביטוי לכוחות הפעולה והתנועה), והמפגש עם קיצונויות אלה במטופלים מעוררת בנו מודעות לחד-צדדיות (גם אם פחות קיצונית) מסוגים שונים הקיימת גם בנו. אזי, בתוך הקבוצה, אנו יכולים לחוות כיצד החסר שלנו מתמלא או "מקבל פיצוי" ע"י מי שיש לו איכויות משלימות. חוויות כגון הכישלון, חוסר השלמות וההשלמה ההדדית ואחרות, עוזרות לנו להתקרב לחוויה של מפגש הגורל, כלומר, להכרה בכך שפגישתנו כמחנכים עם חניך מסוים, או עם אדם אחר העובד או חי אתנו, אינה עניין "מקרי"; יש בה פוטנציאל לצמיחה והתפתחות רוחנית, לכל אחד מהמשתתפים במפגש. כך אנו הופכים ל"שותפי גורל".

מובן שאנשים העובדים ב"חינוך מרפא" יכולים לעבוד למען התפתחותם הפנימית בכל דרך אחרת, הפתוחה בפני כל אדם. כאן צוינו באופן "מדגמי" רק מספר חוויות הטיפוסיות יותר לתחום זה.

מאז ראשיתו, עם ייסוד בית אורי בצפון ובית אליהו בדרום לפני למעלה משלושים שנה, עבר החינוך המרפא בארץ התרחשויות ומשברים רבים. בשנים האחרונות הוא אף נקרא להתאים עצמו לאתגרים ואוכלוסיות חדשות. "צרכים מיוחדים" חדשים "מתגלים" או נעשים דחופים יותר מבעבר וגם קשרים משתנים עם רשויות משפיעים על התפתחות המרכזים.

ככלל, התחום מתפתח באיטיות יחסית; בראש ובראשונה עקב מיעוט האנשים המוכנים להצטרף לשליחות זו לאורך שנים. עם זאת, יש גידול והתגוונות דווקא בשנים האחרונות, מה שנותן תקווה לעתיד.

בית אורי הותיק ממשיך לטפל בכמה עשרות ילדים ובני נוער, בעלי ליקויים תפקודיים קשים. חלקם הגדול סובלים מקשיים התפתחותיים, המשפיעים על כל שטחי חייהם, כולל רכישת שפה, מושגי יסוד, תפקוד מוטורי ויכולת תעסוקתית. במקום פועל בית ספר לחינוך מרפא, וניתנות מספר תרפיות, בנוסף לבתים בהם חיים החניכים וחיי התרבות והחברה. לרוב הנערים יש אפשרות להמשיך ולחיות במקום עם בגרותם. באופן זה, הולך חלקם של המבוגרים במקום וגדל, בהשוואה לילדים ולנוער.

מאז סגירתו של בית אליהו בבאר שבע, לפני כחמש שנים, לא התחדשה עבודת החינוך המרפא בדרום הארץ. תופעה זו בולטת במיוחד לאור ההתבססות וההתפתחות המרשימות המתרחשות בכפר רפאל הסמוך, הדוגמא הבולטת ביותר לקהילה מרפאת למבוגרים בישראל. כעת, כשישנן כבר התחלות של חינוך ולדורף בבאר שבע, מותר לקוות שגם לחינוך המרפא תהיה עדנה באזור – אם דרך כיתות מיוחדות בביה"ס המיועד ואם במסגרת חיים שלמה, כבעבר.

גן-אור בקרית-אתא, גם הוא מהמוסדות שיש להם עבר ארוך ומפואר, מאז שנות השבעים. זהו מוסד יומי, המעניק חינוך, טיפול ופעילות לילדים ונוער עד שעות אחה"צ המאוחרות. בשנים האחרונות החלה גם עבודה עם מבוגרים צעירים, בעלי מידה מסוימת של עצמאות. בדרך-כלל, גן-אור מטפל באוכלוסיה הדורשת טיפול אינטנסיבי ביותר, כולל ילדים חסרי ישע לחלוטין, התלויים בזולת בכל פרט.

בהרדוף הוקמה, לפני כתשע שנים, הקהילה המרפאת לילדים ונוער טוביה. קשיי הילדים נובעים מרקע משפחתי וסביבתי קשים: הזנחה, דלות, חסכים רגשיים ותרבותיים עמוקים, יחסים מעורערים ולא פעם אף ניצול והתעללות, מאפיינים את סביבות המוצא.

כתוצאה מכך, סובלים חניכי המקום ממגוון רחב של קשיים: חברתיים, התנהגותיים, לימודיים ומוסריים. קשיים התפתחותיים, לעומת זאת מהווים קשיים משניים ולעיתים אף אינם מופיעים. שאיפת המקום היא לגוון יותר את סוגי הליקויים, ולשלב חניכים שבעיותיהם נעוצות יותר בתחומים התפקודי, השכלי או התקשורתי, כאיזון לאפיוני האוכלוסיה העכשווית.

קהילה נוספת הפועלת בהרדוף מזה שבע שנים ומקיימת קשרים שוטפים עם טוביה, היא בית אלישע. זו קהילה המיועדת בראש ובראשונה למבוגרים. עם זאת, יש לאחרונה קליטה של מספר מתבגרים, על בסיס יוני (אקסטרני), - כהכנה והכשרה להשתלבות אפשרית במסגרת המבוגרים. סביר שאפשרות זו תתרחב בעתיד הקרוב.

שתי הקהילות בהרדוף צומחות במהירות, וקולטות אוכלוסיה מגוונת יחסית.

כיתות מיוחדות בתוך בתי ספר ולדורף הן מסגרת נוספת של חינוך מרפא. למעשה, זהו תחום ביניים המשלב יסודות של חינוך ולדורף "כללי" ושל חינוך מרפא – באפשרויות היישום שלו בכיתה. כיום קיים רצף של כיתות כאלה רק בביה"ס בהרדוף וגם הן סובלות מחוסר יציבות, עקב חוסר "פרגון" מצד רשויות חינוכיות מסויימות (שלרוב מעדיפות שהכל יזרום ב"זרם מרכזי" אחד). עם זאת, גם כאן ניכר לאורך השנים תהליך התבססות, התמקצעות וגילוי אפשרויות. האם ייפתחו כיתות מיוחדות נוספות, בבתי הספר בטבעון, תל אביב וירושלים? לעתיד פתרונים. כיום נאבקת באומץ על התפתחותה והתרחבותה מסגרת של כיתה מיוחדת, "דביר", בירושלים, שאינה כלולה כרגע במסגרת של בית ספר. באותה עיר קיים גן לילדים צעירים יותר בעלי צרכים מיוחדים – גן "אופק".

לא כל המקומות שצוינו מגשימים באופן מלא או קרוב לכך את מה שתואר לעיל כמאפיינים של חינוך מרפא. אילוצים שונים, חלקם חיצוניים (תקנות בירוקרטיות, תקציבים וכו') מקשים על יישום של מאפיין זה או אחר. עם זאת, ברור שיכולתה של האנתרופוסופיה וחיפוש רוחני בכלל, להחיות את העבודה היומיומית, את יחסי האנוש ואת המסגרות הארגוניות, תלויה בראש ובראשונה באנשים עצמם. מידת הקשר של כל אחד עם מקורות רוחניים, המחויבות לפעול בהשראתם (שיכולה ללבוש הרבה ביטויים חיצוניים שונים) ועוצמת הרצון להזרים את מה שמתקבל ממקורות אלה לתוך החיים (ולא להשאירם כמשהו המזין רק את היחיד ב"שעות הפנאי" שלו, אם ישנן כאלה...), הם הקובעים.

צורך נוסף המתחדד עם השנים הינו הגעה לרמה "מקצועית" או "אמנותית" גבוהה יותר. החינוך המרפא בארץ, בהשוואה למצב במרכזים בחו"ל סובל – ולא בצדק, מתדמית של תחום שכל הדרוש בו הוא רצון חזק או כוחות של חמלה וסימפטיה. ולא היא.

מתוך הכרה בצורך זה, נעשים בשנים האחרונות ניסיונות ראשוניים להקמת הכשרה לחינוך מרפא בישראל שתוכל להעניק לתלמידיה גם את הקשר עם המקורות הרוחניים האמורים. גם התנסות מעשית עם מטופלים ועם צוות, וגם את הכלים המקצועיים-הספציפיים הנחוצים לעבודה בתחום זה, כמו אבחון ליקויים ושימוש בשיטות דידקטיות, טיפוליות ואמנותיות, באופן מותאם לצרכים מיוחדים. הקשיים מרובים, אך תקווה מפעמת בנו, שיוזמה זו תוכל להתבסס, ובכך להעניק לחינוך המרפא בישראל דור של ממשיכים, שיוכלו לפתח את המרכזים הקיימים ולפתח נוספים, כפי שמבקשת רוח הזמן.

הכשרה אחת מתקיימת בכפר רפאל ומבוססת על התנסות מעשית בכפר – עם מבוגרים. הכשרה שניה מתקיימת בהרדוף, ומאפשרת התנסות מעשית בטוביה, בבית אלישע או בכיתות המיוחדות של בי"ס ולדורף. שתי ההכשרות עדיין אינן נותנות הכשרה שלמה, אך מתקרבות לכך בהדרגה. קיימות כבר קבוצות הממשיכות לשנה שניה (נוסף על שנת יסוד באנתרופוסופיה כללית) וכבר יש פניות לפתיחת שנתון נוסף, במקביל. כמו כן נשקלת אפשרות לקיום סדנאות מרוכזות של מספר ימים, כמה פעמים בשנה, בכדי להקל על השתתפותם של אנשים הגרים רחוק יותר.

כיוון נוסף של הכשרה והתמקצעות שיכול לחזק את החינוך המרפא בישראל, הוא "התמחות" בסוגים מיוחדים של תרפיות או פעילויות חינוכיות וטיפוליות ע"י אנשים הצומחים מתוך המרכזים, או הקושרים עצמם איתם בקשרים שיש בהם מחויבות ויציבות. כיום כבר יש מספר תרפיסטים, רכזי סדנאות מלאכה ומורים הרואים עצמם מחויבים לחינוך המרפא. עם זאת, ברוב המקרים הקהילות והמרכזים נשענים במידה רבה על מדריכי חוגים, תרפיסטים, אנשי אחזקה או בעלי מלאכה שהחינוך המרפא הוא עיסוק חלקי מאוד לגביהם, או שאין בהירות לגבי המשכיות עבודתם לאורך זמן. בהתאם, הם גם משתתפים באופן חלקי מאד במרקם החיים של המרכז לחינוך מרפא. שינוי בתחום זה, על פי הדוגמא של מרכזים מוצלחים בחו"ל, יכול לשנות באופן יסודי, הן את עושר החיים בקהילה המרפאת, והן את מה שזרם זה יכול להעניק לעובד להתפתחותו האישית. 

היה זה ניסיון להעביר משהו מעולם עשיר ותוסס, גם אם עשיר בקשיים ותובעני. החינוך המרפא בישראל חייב להתחדש, ולקיים דיאלוג עם ההתפתחות בשטח הדאגה לילד ה"חריג", או זה שהתפתחותו נפגעה, בחברה הרחבה. רק בדרך זו נוכל מצד אחד ללמוד ממה שיכולים להוסיף לנו הניסיון והמחקר של אנשים העובדים בגישות אחרות, ומצד שני – לתרום להם ממה שניתן להשיגו רק דרך ה"שאיבה" המתמדת ממקורות רוחניים. "שאיבה" זו, יש לזכור, אינה מתמצית ב"רכישה" של נתוני-ידע מסוימים (יהיו אזוטריים כאשר יהיו) או ב"הקניה" של טכניקות טיפוליות. יותר נכון לומר, שהיא מאפשרת לאדם לשנות את עצמו ובעזרת שינוי זה להיות מסוגל יותר לסייע ביצירת תהליכי מרפא – דרך המפגש האנושי ודרך הטכניקות והאמצעים המגוונים לאין-קץ שעליו למצוא בעולם שמסביב.