ראיון עם ד"ר יופ ואן דאם. 25.03.02

ערך וכתב: ד"ר אבישי גרשוני / התפרסם בחיים האנתרופוסופיים – גיליון 10

בשנת 1991 יצאנו, שלושה רופאים צעירים, לקורס מבוא לרפואה אנתרופוסופית, בלוקס קליניק – ארלסהיים, שוויץ. פגשנו שם אנשים צעירים כמונו שנתקבצו מכל רחבי תבל כדי ללמוד ופגשנו גם אנשים קצת פחות צעירים שבאו גם הם ממקומות שונים, כדי לחלק איתנו את ניסיונם וחכמתם. שם הכרנו לראשונה את יופ. יופ הוא רופא הולנדי שעבד שנים רבות כרופא כללי, כרופא של בתי ספר וכמורה של רופאים ותראפיסטים בהולנד ובארצות אחרות. הוא היה גם ראש החברה האנתרופוסופית בהולנד במשך מספר שנים, כתב כמה ספרים על רפואה אנתרופוסופית ועל הדרך הרוחנית האנתרופוסופית ועד לאחרונה עבד כרופא בקהילה של אנשים צעירים עם בעיות של התמכרות.
המשכנו לפגוש את יופ בכנסים רפואיים והקשר ביננו הלך והתחזק. ב - 1997 הוא הגיע לכאן בפעם הראשונה כדי לעבוד איתנו ועם המורים בבתי הספר השונים. יופ ואלן אשתו, שהיא אוריתמיסטית מרפאת רבת ניסיון, ביקרו אותנו מאז כל שנתיים. גם השנה יופ הגיע הנה לפי המתוכנן. כשחשבנו את מי לראיין לגיליון המיוחד של 'חיים אנתרופוסופיים בישראל' בנושא הרפואה האנתרופוסופית, לא יכולנו למצוא אדם מתאים יותר.

יופ, איך הגעת להיות רופא אנתרופוסוף? אולי תוכל לציין כמה מהאנשים שהשפיעו על הדרך שלך.
 פגשתי את האנתרופוסופיה לראשונה בערך בגיל 17, לקראת סוף התיכון. על מדף הספרים של אבי גיליתי ספר בשם 'הפילוסופיה של החירות'. התברר לי שאבי הכיר את האנתרופוסופיה היטב, אבל מעולם לא דיבר איתי עליה. מיד כשפתחתי את הספר, הוא עורר בי ענין בלתי רגיל. בגיל 18 התחלתי ללמוד רפואה בליידן, שהיא עיר אוניברסיטאית עתיקה. שם הכרתי תחילה את הנס פטר ואן מאנן, שלמד רפואה שנה מעלי והתברר לי שהוא אנתרופוסוף. תוך שלושה שבועות צמחה לה קבוצה של 25 אנשים צעירים, מתוכם 8 סטודנטים לרפואה, שכולם רצו ללמוד אנתרופוסופיה. היום ברור לי שכל האנשים האלו הגיעו לליידן כדי לפגוש זה את זה. בקבוצה הזאת היו כל אלה שאחר כך נשאו את האימפולס האנתרופוסופי בהולנד במשך דור שלם.
 המפגש החשוב ביותר בעבורי היה המפגש עם ציילמנס (ויליאם ציילמנס ואן אמיכהובן, 1893 – 1961, רופא שמונה על ידי רודולף שטיינר לעמוד בראש החברה האנתרופוסופית ההולנדית). הוא באמת היה אדם יוצא דופן, אוקולטיסט אמיתי. מעולם לא פגשתי אדם אציל כל כך, עם הבנה כה עמוקה של האדם. כשציילמנס היה מרצה, אנשים היו יוצאים מההרצאה בריאים יותר. הדיבור שלו פעל ככוח מרפא על הגוף האתרי של האנשים ששמעו אותו. היו לו הרבה מאד אידיאות, כמו למשל: 'כל אינדיבידואל בזמננו שואף להתפתח ולהיות האנושות כולה'. אפשר להבין את האמירה הזאת, אם חושבים על הדימוי של האדם כפי שהוא מופיע במדיטציה של אבן היסוד.
היו שם הרבה אנשים שהיו מאד משמעותיים בעבורי, אבל ציילמנס היה מעל כולם. אחר כך פגשתי גם את פרידריך לורנץ (רופא שהיה בין השאר ראש הסקציה הרפואית בגתהאנום בתחילת שנות השבעים). פגשתי אותו ב 1968, כשכבר היה אדם מבוגר מאד. הוא סיפר לי אז שמעולם לא טיפל במישהו באנטיביוטיקה. ממנו למדתי שאפשר לטפל באנשים גם בלי להשתמש בתרופות סינתטיות ובלי לפחד. אני כמובן השתמשתי מאז פעמים רבות באנטיביוטיקה, אבל אומץ הלב של לורנץ היה בשבילי תמיד דוגמא ומופת.
אחר כך פגשתי את וולטר קלוס (מדען וחוקר טבע, שכרוקח ב'וולדה' פיתח תרופות אנתרופוסופיות רבות). הוא היה אלכימאי אמיתי. היינו קבוצה של רופאים ורוקחים שפגשו אותו כשכבר היה מבוגר. שאלנו בעצתו לגבי פיתוח של תרופה חדשה ממשפחת ה'מתכות הצמחיות'. הוא היה האדם שלמד במשך שנים את ההנחיות של שטיינר מ 1923 לגבי משפחת התרופות האלו, ולאחר מלחמת העולם הII הצליח לייצר אותן. הדרך שבה מיוצרות התרופות האלה היא אלכימיה לשמה וקלוס היה זה שגילה איך עושים את זה. הודות למה שלמדתי ממנו, יכולתי גם אני בשנים הבאות לפתח כמה תרופות. דרך המפגש אתו פיתחתי קשר לסובסטנציות, למהויות המרפאות של הטבע.

מה יש לרפואה האנתרופוסופית לתת לאנושות היום?
התפקיד והאתגר של הרפואה האנתרופוסופית הוא להיות רפואה של מפגש, לאפשר למטופל לחוות מפגשים. מהו מפגש? כשאדם אחד אומר משהו והשני לוקח את דבריו, זה דומה למרוץ שליחים אבל לא למפגש. במפגש אמיתי משהו חייב להתעורר בך, משהו שהיה שם כבר קודם אך לא היה ער. המפגש מעורר באדם כוחות, מעורר אקטיביות.
מפגש יכול להיות בשלוש רמות. הרמה הראשונה היא הגופנית. הרופא נותן תרופה והמטופל צריך לעכל אותה, לגבור עליה. זוהי מעין שיחה של האדם עם העולם. כל סובסטנץ, כל תרופה, מעוררים באדם כוחות אחרים. כשאתה אוכל דבש, למשל, מתעוררים בך כוחות אחרים מאלו המתעוררים כשאוכלים בשר. התגובה של האדם תלויה בסובסטנץ. גם כשפוגשים אנשים, אתה מתאים את המילים ואת השפה שלך לאדם שאתה פוגש. אתה מדבר אתו בשפתו. כך גם עם הסובסטנץ – המטופל נדרש לדבר את השפה המיוחדת שלו. עם בלהדונה אתה צריך לדבר ב'בלהדונית'. כשרופא נותן את התרופה הנכונה, הוא מצליח להעיר את אותם הכוחות, שבגלל שהם היו שקועים בשינה, המחלה התחילה.
הרופא משוחח כאן באמצעות התרופות עם האורגניזם של המטופל. התרופות הכימיות, לעומת זאת, משתיקות את האורגניזם. יש כאן מפגש אמיתי בין האדם לבין הכוחות של העולם, מפגש שמצליח להעיר את כוחות הריפוי של האדם עצמו.
אפשר להיפגש גם במישור הנפשי. לשם כך יש לנו את התרפיות האומנותיות. אצל חולה אסטמה למשל צריך לעורר את הכוחות של ה'אדום', כוחות שהוא לא יודע לעכל אותם מבלי לכווץ את דרכי הנשימה שלו. בתרפיה אתה נותן לאדם לחוות צליל, או תנועה, או צבע, שלא באים לידי ביטוי בנפש שלו. כך, באמצעות המפגש עם האיכות האומנותית אפשר להביא תנועה לנפש, שחלק ממנה כלוא או משותק.
זאת, כאמור, פגישה במישור הנפשי. אבל הנפש עובדת גם על הגוף, כך שהתרפיה האומנותית שפועלת על הנפש אינה פסיכותראפיה, אלא היא משפיעה גם גופנית. גם בתרפיה האומנותית נשמר החופש של המטופל. הוא מחליט מה הוא יכול ורוצה לעשות, עד היכן הוא רוצה ללכת. הרי כל הצבעים והתנועות נמצאים באדם מלכתחילה, אבל לפעמים צריך עזרה כדי להעיר אותם.
הרמה השלישית של המפגש היא הרמה הרוחית, מפגש של אני עם אני. האדם יכול דרך המפגש למצוא משמעות חדשה לחייו, אידיאל חדש. כשהייתי סטודנט וערכתי עיתון של סטודנטים לרפואה בהולנד, פגשתי את ויקטור פרנקל וביקשתי ממנו לכתוב מאמר לעיתון. הוא אכן כתב לנו מאמר וקרא לו 'הרצון למשמעות'. במאמר הוא קרא לבית הספר שלו: 'האסכולה הוינאית השלישית'. האסכולה הראשונה היתה של פרויד והיא ראתה בדחף המיני – הליבידו, את המניע של חיי האדם. האסכולה השניה היתה של אדלר והיא שמה את השאיפה לכוח במרכז. ואילו פרנקל אמר שהאדם מונע על ידי הרצון למצוא משמעות. הוא מיקם את הרצון למשמעות באמצע. אנחנו יכולים לראות שהרצון למשמעות הוא באמת האמצע, בין השאיפה לכוח האהרימנית לבין התשוקה הלוציפרית.
זוהי גם המטרה של הרפואה האנתרופוסופית – לתת לאדם את האפשרות להתפתחות עצמית. ולהתפתחות תמיד צריך מפגשים, צריך אנשים אחרים. לכן, לדעתי, אחד התפקידים של הרפואה האנתרופוסופית הוא לעזור לאנשים ליצור קבוצות של תמיכה הדדית. פעם, למשל, הקמתי קבוצה של אנשים עם בעיות שינה. דרך המפגש בקבוצה, האנשים גילו שהם כולם עושים את אותה טעות. הם גילו שהם כולם עובדים משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה. הם לא יכלו לישון בלילה, כי הם לא עצרו במהלך כל היום. גילינו שעל מנת לזכות למנוחה בלילה, אתה צריך גם להרשות לעצמך הפסקה בזמן הריצה של היום. אחרי שישה מפגשים שבועיים, כל האנשים בקבוצה ישנו.
עוד דוגמא: קבוצה של אנשים עם יתר לחץ דם. שם התברר שכל האנשים נמצאו תחת לחץ של מישהו מעליהם. כשהם הצליחו לשחרר את עצמם מן הסיטואציה, גם לחץ הדם שלהם ירד. בדרך הזאת אנשים יכולים לרפא את עצמם ולא זקוקים לרופא.

איזה בעיות עומדות בפני הרפואה האנתרופוסופית?
בעולם בן זמננו אנשים רוצים שהכל יהיה ניתן למדידה ותחת שליטה, שאפשר יהיה למדוד ולבדוק את היעילות של כל טיפול או תרפיה, אם הם עובדים או לא. את זה אפשר לעשות במישור הגופני אבל לא ברמה של האני האנושי. הטיפול הרפואי היום מוכתב על ידי פרוטוקולים. כל טיפול צריך להתאים לסטנדרטים קבועים. לדלקת ריאות נותנים אנטיביוטיקה וזהו. כבר כמעט ואי אפשר לבחור בדרך טיפולית אחרת. סטנדרטיזציה ופרוטוקולים – זהו הכוח האהרימני. הרפואה עוברת דה-הומניזציה. הטיפול מפסיק להיות אינדיבידואלי. כך לא מתאפשר המפגש שדיברנו עליו.
הרפואה האנתרופוסופית אינה סטנדרטית, או לפחות אסור שתהיה כזאת. היא מחפשת לכל אדם את התרופה שלו.
בהולנד יש ארגון של אנשים המטופלים על ידי הרפואה האנתרופוסופית. אני הצעתי להם להיאבק על זכותו של המטופל ל'בחירה מודעת' (המושג המוכר כיום הוא 'הסכמה מודעת' – זכותו של המטופל לקבל הסבר על הטיפול המוצע לו ועל תופעות הלוואי האפשריות, ואז להסכים לטיפול או לא). 'בחירה מודעת' מאפשרת לרופא להציע למטופל את הטיפולים השונים. עליו להציע לו לבחור בין הטיפול הסטנדרטי שהוא הטיפול היעיל ביותר באופן סטטיסטי, לבין הטיפול שאליו אפשר להגיע אם הרופא באמת יפגוש את המטופל ויגלה מהי התרופה המיוחדת שלו לבעיה המסוימת. הכוונה היא, למשל, שהמטופל יגיע לתרפיסט ויחד הם יגלו מה התרגיל המתאים לו, או שאני והמטופל יחד נמצא מהי דרך החיים הנכונה שתביא לו בריאות. זוהי ה'בחירה המודעת' שצריך לתת אותה למטופל.
בראשון למרץ שנה זו, היו אמורות להכנס לתוקף בהולנד תקנות חדשות של משרד הבריאות, האוסרת שימוש בתרופות שאינן רשומות. תרופות אנתרופוסופיות שהשתמשו בהן שמונים שנה תהפוכנה לאסורות, רק מכיוון שלחברות שלנו אין מיליונים להשקיע ברישוי של כל דילול ודילול של צמח זה או אחר. כשהתקנה הזאת התפרסמה לראשונה, אספנו 80,000 חתימות על עצומה נגדה. פעלנו גם דרך הפרלמנט וכמעט כל המפלגות תמכו בבקשה שלנו. אבל כל זה לא שינה את העמדה של משרד הבריאות. כעת העניין הגיע לבית המשפט. המניע לתקנות החדשות האלה הוא הרצון של המערכת לחסוך בהוצאות. אבל בעצם, התקנות הן התקפה שמכוונת בעיקר נגד הרפואה האנתרופוסופית.

אתה עובד כרופא של 'ארטה' - קהילה לשיקום של אנשים עם התמכרות. מה ההישגים של הרפואה האנתרופוסופית בשטח הזה?
אני מטפל באנשים עם התמכרות כבר 13 שנים. 'ארטה' עצמה קיימת כבר 25 שנים. התוצאות שאנחנו מגיעים אליהן הן הטובות ביותר. לפי מיטב ידיעתי, אחוז האנשים שנשארים 'נקיים' בין המטופלים שלנו הוא הגבוה ביותר. 'ארטה' ממומנת על ידי ממשלת הולנד. כמה וכמה פעמים הם פנו וביקשו שנתרחב ונוכל לקלוט יותר אנשים, כי התוצאות שלנו היו כל כך טובות.
הסיבה להצלחה היא הכוחות הבונים קהילה, שפועלים אצלנו. ראשית, אנחנו עושים את כל המאמצים על מנת לתת באנשים אמון. כאשר אנשים מרגישים את האמון הם יכולים להיות ישרים זה כלפי זה, להפסיק להסתיר דברים. הדבר השני הוא האפשרות שיש לאנשים לחלוק את רגשותיהם. הם אומרים מתי הם מפחדים, מתי הם כועסים, מתי הם שמחים. רובם לא ידעו קודם איך לתקשר, איך לדבר עם אנשים. רובם עברו טראומות במהלך חייהם ונסגרו בפני העולם. כאן הם לומדים לדבר וגם להקשיב.
אחר כך הם יוצאים חזרה לעולם, חזרה לחברה שכל כך פגעה בהם. הם יודעים שהחברה לא השתנתה, אבל הם גם יודעים שהם עצמם השתנו, שהם התפתחו. לצד התהליך החברתי מתחולל גם תהליך של התפתחות אישית. למשל, על ידי עבודה ביוגראפית.
אנחנו משתמשים גם בתרופות שעוזרות לרפא את הנזק של הסמים, אבל החשיבות של הטיפול התרופתי היא משנית. העיקר הוא לחזור ולהיות אדם, דרך התהליך החברתי.
הטפול בתוך הקהילה נמשך כשנה. משם האנשים לא יוצאים ישירות לעולם הגדול, אלא למסגרות של מגורים משותפים למשך שנה שנתיים. שם הם יכולים להמשיך ולתמוך זה בזה.

האם תוכל להוסיף כמה מילים על הנזק שגורמים הסמים?
יש דעה רווחת שנזק מסמים הוא לכל החיים. אני סבור שזה מעט מוגזם. כמובן שאם לוקחים LSD במשך שנתיים, גורמים נזק גדול לקונסטיטוציה. אבל אצל רוב האנשים, אם הם לא משתמשים לאורך זמן, יש אפשרות לתיקון. אם כן משתמשים לאורך זמן אזי נותרים תמיד מעט חשופים, נותר פער בין הגופים, אבל זה לא תמיד כך.
קיימת כמובן ההתמכרות עצמה שיש להתגבר עליה. הצורך בהירואין חולף לאחר שבוע. עם חשיש, לעומת זאת, ההתמכרות או ההתרגלות נמשכת יותר. החשיש הוא חומר המסיס בשומן, ורק לאחר כחצי שנה הוא מתפנה מכל הרקמות בגוף. אנשים שלקחו חשיש לאורך זמן והפסיקו, עלולים לקבל 'פלאש בק' גם אחרי כמה חודשים, אם הם חולים בשפעת למשל.
הצורך בהתמכרות בכלל, דועך לקראת גיל חמישים. יש אנשים המכורים לגניבות, זה נותן להם ריגוש. ההתמכרות הזאת נגמרת בגיל חמישים. אפילו עם הירואין זה קורה. ההתמכרות היחידה שלא עוברת היא האלכוהוליזם. בעבר ב'ארטה' הרוב היו מתמכרים להירואין, ואילו היום יש לנו רוב של אלכוהוליסטים. האלכוהוליסטים הם הקשים ביותר לטיפול, הם המועדים ביותר לחזור וליפול.

הסמים הם מחלה מודרנית. מה מאפיין את המחלות של הזמן שלנו, AIDS למשל?
אפשר להסתכל על AIDS כמחלה של הזמן שלנו, כשמבינים את מה המחלה תוקפת. מה שמותקף הוא האני. מערכת החיסון היא הביטוי של פעולת האני בתוך הגוף האתרי. האני מבדיל את עצמו מהעולם על ידי מערכת החיסון. הAIDS, כמו מחלות אחרות, מתקיף את מערכת החיסון כביטוי של האני.
יש היום הרבה מחלות שמצביעות על בעיה עם האני. למשל אוטיזם. למשל התמכרות לסמים, שם האני נדחף הצידה והסמים לוקחים את מקומו. כך גם באנורקסיה, שאף היא תוצאה של התרחקות של האני. זה מה שמאפיין מחלות של זמננו. כולן מתקיפות, בדרך זו או אחרת, את האני.
את התשובה לכל המחלות האלה צריך לחפש בספירה שנמצאת מעל לאני. ומה שהוא גבוה יותר מהאני של האדם, זוהי הקהילה. התשובה לאוטיזם היא קהילות מרפאות. כך גם עם מתמכרים. התשובה לחולי הAIDS היא התמיכה של הבאדי, וכן הלאה.

לקראת סיום נחזור לכאן ועכשיו. זה לא מובן מאליו לבוא לישראל בזמן כזה, מה הקשר שלך לישראל?
הקשר שלי הוא דרך האנשים שאני פגשתי. פגשתי אתכם בקורס בלוקס קליניק. בהמשך פגשתי שם גם את כל שאר הרופאים. בביקורים שלי כאן, פגשתי אנשים בבתי הספר בהרדוף ובירושלים. כל פעם שבאתי הנה פגשתי שוב את הרופאים ואת המורים והקשר התחזק. אני גם הזמנתי את ישעיהו בן אהרון להרצות אצלנו בהולנד, כאורח של החברה האנתרופוסופית ההולנדית, אחרי שקראתי ואהבתי את הספר שלו על שתים עשרה השנים של אמצע המאה העשרים.

בכל זאת, אנשים שהיו אמורים לבוא הנה מבטלים או דוחים את הביקור. אתה לא שינית את התכניות.
אני נהנה להיות כאן. אני לא פוחד, אבל אני גם לא מרגיש אמיץ בכך שאני פה. הרי אף אחד לא מסוגל לדעת מה יקרה לו, איפה או מתי. מה שאמור לקרות לאדם יקרה לו, ואני רציתי לבוא ולהמשיך את העבודה שלנו כאן. לו הייתי יודע שהמלחמה צפויה להתרחש באותו שבוע, לא הייתי בא, בגלל המשפחה. אבל במצב הנוכחי, באתי הנה בתמיכתה ובברכתה המלאה של אלן אשתי. היא לא יכלה להצטרף אלי הפעם מסיבות רפואיות, אבל גם היא הרי מאד קשורה לאנשים כאן.

חזור | לראש המסך