השילוב בין הרפואה המקובלת והרפואה האנתרופוסופית בטיפול במחלת הסרטן

ד"ר גיל בר סלע

מעט היסטוריה

מחלת הסרטן היא מחלה של הזמן המודרני. נתונים סטטיסטים מצביעים על כך שאדם אחד מכל שלושה יחלה בסרטן במהלך חייו ואדם אחד מכל חמישה עד שישה ימות ממנה. למרות מקומה המרכזי בהווה, מחלת הסרטן מלווה את ההיסטוריה האנושית עוד מראשית ימיה. עדויות לגרורות סרטן בעצמות נמצאו במומיות מקברי הפרעונים. תיאורים של ניתוחים לכריתת נגעים סרטניים מופיעים בסיפרות הרפואית של התקופה הרומית. אך עד תחילת העת החדשה ובמיוחד עד המאה ה-19, ההתייחסות למחלת הסרטן היתה שולית, העולם הרפואי היה עסוק בעיקר בהתמודדות עם המחלות הזיהומיות. יש לזכור שאת האנטיביוטיקה גילו רק בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים.
רודולוף וירכהוף (1902-1821), רופא גרמני שכונה בתקופתו 'האפיפיור של הרפואה', היה האדם שדעותיו קבעו, אולי יותר מכל אדם אחר, את כיוון המחקר הרפואי במאה ה-20. הוא היה הראשון שקבע שכל התאים בגוף מקורם מתאים אחרים ושהתפשטות המחלות בגוף היא תוצאה של פגיעה במבנה ובתיפקוד של תאי הגוף. בעזרת המיקרוסקופ הוא הצליח לקשור בין שינויים במבנה התאים לבין הופעה של מחלות שונות.
עד המאה העשרים האפשרות היחידה לטיפול בסרטן היתה כריתה כירורגית של הגידול. ואמנם, ניתוחים כאלו התבצעו בהתאם ליכולות ולמיגבלות הטכניות של אותה תקופה (ראשית המאה). בנוסף לכך, גם איכות ההרדמה במהלך הניתוח והטיפול בסיבוכים שלאחריו היו מאד ראשוניים ביחס לזמננו. בראשית המאה העשרים החלו גם בטיפול קרינתי לסרטן השד ולסרטן בלוטות הלימפה, זאת הודות לגילוי קרינת הרנטגן (על ידי רנטגן בעצמו ואחרים) והרדיואקטיביות על ידי מארי קירי. הטיפול באמצעות הקרנות נזנח בשנות העשרים לאחר חשיפת הנזקים שהסבה הקרינה גם לחולים וגם לרופאים המטפלים. רק לאחר שהושג שיפור ניכר במכשירי הקרינה בשנות השלושים והארבעים, חזרו להשתמש בטיפולי קרינה למחלות סרטניות.
בעיקבות השימוש שנעשה בגז החרדל כנשק כימי בשתי מלחמות העולם, נתגלתה גם הכימותראפיה. נזקי השימוש בגז, שהתבטאו בהרס של רקמות הגוף, הביאו לגילוי של הפוטנציאל הטיפולי הגלום בחומרים הדומים לגז. השימוש בכימותראפיה החל בשנות החמישים ונמשך ואף התרחב עם פיתוחן של תרופות חדשות. כיום אנו נמצאים בפיתחו של עידן חדש בטיפול בסרטן. שורה של תרופות ביולוגיות המכוונות כנגד חלבונים ספציפיים בתאי הגידול, ושהינן פחות מזיקות לשאר הרקמות והתאים בגוף, נמצאות בשלבים שונים של ניסוי וחלקן הוכנס כבר לשימוש.

הגורמים למחלת הסרטן
הרפואה רואה בהתפתחות מחלת הסרטן, תהליך הנובע ממספר רב של גורמים אשר מביאים בדרכים שונות להשתנות של תאי הגוף. הגוף לא מצליח להתמודד עם השינוי שמתחיל בתאים ובאופן הדרגתי מתפשט ומשתלט על תהליכים שונים באורגניזם. מחלת הסרטן היא בעיקרה מחלה של העולם המערבי, המפותח והמתועש. זאת למרות שגם בארצות פחות מפותחות אנשים לוקים בסרטן, כאשר שם המחלה היא פעמים רבות תוצאה של מחלות נגיפיות שלא התפרצו כמחלות חום, אלא היו בעלות מהלך כרוני יותר וגרמו לשינוי הגנטי של התאים שהוביל להתפתחות הסרטן.
 הסביבה היא הגורם המשפיע ביותר על התפתחות הסרטן. לעיתים ניתן לזהות גורם ישיר למחלה, לדוגמא העישון אצל אנשים החולים בסרטן הריאה. אך ברוב המקרים הסיבה הישירה אינה ידועה או שהיא תלויה בהצטברות של גורמים. התפתחות של סרטן השד, למשל, מושפעת מרמת ההורמונים להם נחשפה האישה במהלך חייה. רמת ההורמונים תלויה בגיל תחילת וסיום המחזור, מספר ההריונות, גיל הלידה הראשונה, משך ההנקה ואף בתזונה.
סרטן השד הוא הגידול השכיח ביותר אצל נשים. סטטיסטית, אשה אחת מתשע תחלה בסרטן השד במהלך החיים. אצל גברים סרטן הערמונית הוא השכיח והוא יופיע אצל אחד מעשרה. הגיל הממוצע של הופעת סרטן הערמונית אצל גברים גבוה ב-15 שנים מהגיל הממוצע של הופעת סרטן השד אצל נשים. שתי המחלות הללו מושפעות מרמות ההורמונים, אסטרוגן אצל האישה וטסטוסטרון אצל הגבר. בדורות האחרונים, גיל תחילת המחזור החודשי הולך ויורד. אם לפני מאה שנה היה הגיל 14-13 בממוצע, הרי שכעת גיל תחילת המחזור הממוצע הוא 11. מנקודת ראות אנתרופוסופית, הופעת המחזור הינה ביטוי להתחלת הפעולה של הגוף האסטרלי בגוף הפיזי. הכוחות האסטרליים הפועלים דרך הגוף משתחררים והופכים לנגישים לפעילות הנפש המתעוררת. השחרור המתקבל חיוני כמובן להבשלת הנפש, אך שוחק את הגוף האתרי. מן העבר השני של מעגל החיים, לקראת גיל המעבר, הנפש שואפת להשתחרר עוד יותר מהגוף. הפסקת המחזור מבטאת חופש נוסף המושג על ידי הגופים הגבוהים ויכול להיות מופנה לכיוון של הבשלה רוחנית. נטילה של תכשירים הורמונליים לתקופה ממושכת לאחר גיל המעבר, משמרת את הקשר בין הגוף האסטרלי לגוף הפיזי והאתרי , כלומר מגדילה את מספר השנים שבהן הגוף האתרי חשוף לתהליכי השחיקה של הגוף האסטרלי ומעלה את הסיכון לחלות בסרטן השד.
הסביבה התרבותית בה אנו חיים מקרינה ישירות על הנפש. הילדים שואפים להתבגר מהר יותר והמבוגרים שואפים לשמור על עלומיהם. המעגל התרבותי משנה את רמות ההורמונים בגוף דרך השפעותיו על התזונה, על השינה ועל גירויי החושים. זאת מלבד ההשפעה הישירה דרך מספר הלידות הפוחת, גיל הלידה הראשונה העולה ושאר גורמים המגבירים את חשיפת האשה לאסטרוגנים ומעלים את הסיכון לחלות בסרטן השד. כך ניתן לראות שטיב הקשר בין הגופים השונים באדם, מושפע מהסביבה ומקבל אופי פיזי המתבטא בגורמי סיכון למחלות הסרטן השונות. בגבר הגוף האסטרלי אחוז חזק יותר בגוף החיים ובגוף הפיזי ולכן שינויי ההורמונים פחות קיצוניים, אך התהליכים מתרחשים, בקצב איטי יותר, וחלק מהתוצאה, הנו העליה בהופעת סרטן הערמונית.
השפעה ישירה של תזונה, הנובעת מעודף של מזונות ירודים ומחוסר של מזון בעל איכות, מהווה גורם משמעותי בהתפתחות של סרטן במערכת העיכול. העישון הוא הגורם הישיר השכיח ביותר להתפתחות סרטן הריאה, בעיקר עקב שאיפה של חלקיקים מסרטנים בעשן הסיגריות, אך בצורה עקיפה הוא תורם גם להופעת הרבה גידולים אחרים, כמו סרטן הלבלב, סרטן שלפוחית השתן ועוד (הקשר בין עישון לסרטן תואר באחד הגיליונות הקודמים).
התפתחות התודעה ולצידה חשיפה גבוהה, משחר ילדותנו, לקצב גירויים מסחרר, הופכת אותנו יותר ויותר לישות של חושים. התודעה גורמת לנו להיות רגישים יותר בתפיסות החושים, אך מאידך אופי הגירויים מקשה על עיכולם. התזונה מכילה הרבה חומרים כימיים, מזון שעוקר ממרכיביו החיוניים ולעיתים מכיל מתכות וחומרי הדברה בכמויות משמעותיות. חוש הראיה מוזן בעוצמת גירוי גבוהה, ממקורות של טלוויזיה ומחשב, השמיעה מוזנת מכלי נגינה חשמליים וכן הלאה. האדם מפנה מאמץ ניכר לקליטת הגירויים ולעיבודם. לצורך זה הוא נאלץ לשחרר את אחיזת הגוף האסטרלי וגוף האני בגוף האתרי והפיזי, על מנת שיוכל להפוך את קליטות החושים לחוויות נפש. תהליך זה של רפיון הקשר בין האסטרלי לאתרי מוביל לשינויים שעלולים להתבטא בסופו של דבר בהופעת מחלת הסרטן.
בגוף קיים איזון ביולוגי בין הכוחות המעצבים, אשר מעניקים לאיברים צורה ותיפקוד, לבין כוחות הגדילה השואפים להתפשטות חסרת גבול. התא הוא היחידה הביולוגית הבסיסית של כל דבר חי בעולם. אם נגדל תאים במעבדה הם יגדלו ללא גבולות או צורה ברורים, אלא בהתאם למרחב וכמות המזון העומדים לרשותם. באורגניזם האנושי, לעומת זאת, שפועלים בו כוחות מעצבים, התבנית האנושית מרסנת את שאיפות התא ורותמת את פעילותו ליצירת איברי גוף האדם. הציות של כל תא ליצירת הרקמה אליה הוא שייך, הולכת וגדלה ככל שבעל החיים מפותח יותר. באדם, כוחות הצורה מונחים על ידי גוף האני ומתווכים על ידי הגוף האסטרלי. פעילות האני חודרת את האורגניזם עד הרקמה והתא הבודד, אבל אם היא נחלשת מסיבה כל שהיא, הרי שכוחות הגדילה הפועלים גם הם ברקמה ובתא הבודד יכולים להרים ראש ולהתגבר על הכוחות המעצבים.
המחקר המדעי מתמקד בשנים האחרונות בנושא השינויים שעוברים על התא לקבלת תא סרטני. נתגלו שינויים הגורמים לעודף בחומרים המאיצים גדילה בלתי מבוקרת, או לחסר בחלבוני בקרה שמפקחים על גדילה תקינה של התא. השינויים, הם ביטוי ברמה התאית לאבדן יכולת השליטה של הכוחות המעצבים באדם על כוחות הטבע החופשיים המצויים בתא. זהו הליקוי הראשון בשרשרת הליקויים המתרחשים במהלך שינוי סרטני. הכשל הבא הוא איבוד היכולת של מערכת החיסון לזהות תאים אלו כתאים זרים, שאינם מצייתים לכוחות המעצבים, ולהרסם. מערכת החיסון מהווה את מנגנון הבקרה של הגוף לגבי ההבדלה בין אני לעולם (כפי שמתואר במאמר נוסף בגיליון הזה). החלשות של מערכת החיסון יכולה לנבוע מקושי בזיהוי או מקושי בתגובה. שניהם קשורים למידת הפעילות של כוחות האני במערכת הדם.
שתי נטיות תורמות לעלייה הניכרת בשכיחות מחלת הסרטן. האחת היא השיחרור היחסי של ישותו הנפשית רוחית של האדם מגופו. מה שמאפשר לאדם התפתחות בספירה הנפשית רוחית, אך מחליש את האחיזה שלו בכוחות הטבע הפועלים בגוף. נטיה שניה היא שחיקת כוחות החיים באדם, על ידי השפעות חיצוניות דוגמת מזון באיכות ירודה, הרגלים כמו עישון וכדומה, ועל ידי גורמים פנימיים, דוגמת רמות הורמונים גבוהות לזמן ממושך.
מצב זה משמעותי בהרבה, באנשים עם נטייה גנטית לחלות בסרטן. נטייה תורשתית לחלות בסרטן ידועה מזה זמן רב, אך עד לפני 10 שנים קשרו אותה רק למחלות ותסמונות תורשתיות נדירות יחסית. הטכנולוגיות המודרניות המאפשרות לזהות שינויים גנטיים, הביאה לגילוי שינויים כאלה הקשורים להופעת סרטן שד ושחלה. השינויים הגנטיים האלו אחראים רק ל 5% עד 10% ממקרי סרטן השד, אך הגילוי הוביל לשינוי מחשבתי ביחס להערכת הסיכון להתפתחות סרטן בנשים בריאות. אישה הנושאת גן שעבר שינוי, לא בהכרח תחלה בסרטן, אך הסיכון שלה לפתח סרטן בשד או בשחלות במהלך חייה גבוה בעשרות אחוזים מזה של נשים ללא שינוי גנטי. בחירה של האני הרוחי להתגשם בגוף הנושא נטייה מולדת למחלה, תמיד מעלה שאלות של גורל הקשורות לאדם עצמו ולאנשים הקרובים אליו. שינויים גנטיים המלמדים על אפשרות של מחלה בעתיד, אשר מתגלים באדם בריא, מביאים עימם חוויה עזה של התמודדות אישית עם גורל עתידי, שהיא כל כולה שייכת לחיים בתחילת המאה העשרים ואחת. שאלות אלו עוד ילכו ויתגברו בהקשר של התפתחות מחלות בכלל ומחלת הסרטן בפרט, יחד עם התפתחות המחקר הגנטי והגילויים שהוא מביא לתודעה האנושית.

הטיפול במחלת הסרטן
הרפואה בעולם המערבי מאפשרת ריפוי למחצית מהחולים בסרטן. בדרך כלל הריפוי מושג כאשר המחלה מתגלה מוקדם ומאפשרת כריתה בניתוח (25% מגידולי הסרטן). הטיפול הקרינתי הוא טיפול מכוון לאיבר או אזור מסוים בגוף, הניתן באמצעות קרן של אלקטרונים או פוטונים הגורמת להרס של תאים דרך פגיעה בחומר הגנטי שלהם. טיפול באמצעות קרינה מאפשר ריפוי אצל 12% מהחולים, כאלו עם מחלה ממוקמת אשר מסיבה כל שהיא אי אפשר לנתחם. טיפול המשלב קרינה וניתוח מאפשר ריפוי לכ-7% נוספים. הטיפול הכימותראפי עושה שימוש בתרופות הפוגעות ביכולת התא להתרבות. הטיפול ניתן בדרך כלל דרך הווריד ומגיע לכל רקמות הגוף. רק כ-6% ממחלות הסרטן ניתנות לריפוי באמצעות כימותראפיה. רוב הטיפולים הכימותראפיים לא נועדו להשיג ריפוי אלא להאריך חיים ולהקל על סימפטומים הקשורים למחלה. לפעמים הם ניתנים כהשלמה לניתוח ואז מטרתם להרוס תאי סרטן שאולי ברחו מהגידול המקורי. טיפול כימותראפי כזה מעלה את סיכויי הריפוי בעקבות הניתוח אצל אחוזים בודדים מהחולים, אך כמובן לא ניתן לחזות לפני הטיפול, למי הטיפול אכן יעזור ולמי הוא ניתן לחינם. כל הטיפולים שתוארו אינם פוגעים רק בתאי הגידול אלא גם ברקמות הבריאות. הפגיעה ברקמות הבריאות מתבטאת בתופעות הלוואי השונות.
 אין ספק שהטיפולים האונקולוגיים פוגעים ישירות בגוף החיים באדם. אפשר לראות זאת בפגיעה הנגרמת לתאים המתחלקים מהר, דוגמת תאי הדם או מערכת העיכול, אבל גם בתשישות ובעייפות המלווים את הטיפול ונמשכים גם תקופה ארוכה לאחריו. התשישות נובעת מחוסר היכולת של הגופים הגבוהים לחדור בצורה מלאה את גוף החיים והגוף הפיזי. גוף האני לא מצליח לאחוז בגוף החיים שהתדלדל ונשחק, אם כתוצאה ממצב מחלה מתקדם או כתוצאה של הטיפולים עצמם. כלל ידוע במתן כימותראפיה הוא שלא נותנים טיפול כאשר החולה נמצא יותר ממחצית שעות היום במיטה או כורסא. במצב זה הנזק שיגרם מהטיפול יהיה רב על התועלת. כלומר, ההצלחה של טיפול כימותראפי תלויה במידת הנוכחות של האני בגוף הפיזי. ללא נוכחות זו, גם טיפולים המכוונים להשגת השפעה על הגוף הפיזי בלבד לא יצליחו.
 מנקודת ראות אנתרופוסופית, הטיפול במחלת הסרטן פועל בשני כיוונים. האחד הוא חיזוק כוחות החיים, על ידי ניסיון לשקם את הגוף האתרי. השני הוא תמיכה בגוף האני, כך שיוכל להשיג אחיזה טובה יותר בגוף הפיזי. כמובן ששני הכיוונים תלויים זה בזה ויש להתייחס לשניהם בו זמנית.
הטיפול באמצעות תרופה המופקת מהדיבקון הלבן (Viscum album), הוא אחד מיסודות הטיפול בסרטן ברפואה האנתרופוסופית. צמח זה מוזכר כצמח מרפא הן במיתולוגיה הסקנדינבית והן ברפואה הרומית, אבל לא כטיפול לסרטן. קיימות מספר חברות המפיקות את התרופה, וכל אחת עושה זאת בדרך מעט שונה ( התכשירים נושאים את השמות Iscador, Helixor, Abnoba ).
רודולוף שטיינר מתייחס על צמח הדיבקון החל מ-1904 , עדיין לא כתרופה אפשרית לסרטן, אלא מדבר על היותו קשור לתקופת ירח קדמון. בערב ראש השנה של 1917, מציין שטיינר את האפשרות של טיפול באמצעות מיצוי הצמח בחולי סרטן. ד"ר איטה ווגמן מתחילה להפיק את התרופה ולתתה לחולים, תוך לימוד האפשריות הגלומות בה, כך שבאפריל 1920 יכול רודולף שטיינר להציג את התרופה כטיפול אפשרי בהרצאה לרופאים. כזכור בתקופה זו עדיין לא היה קיים טיפול כימותראפי וגם הטיפול הקרינתי לא היה יעיל.
כאן נוכל רק להזכיר כמה נקודות מתוך המידע העצום שנאסף על צמח הדיבקון הלבן במהלך המאה העשרים. החל משנות ה-80 נבדק מיצוי הצמח והשפעותיו בעשרות מחקרי מעבדה, שנעשו על תרביות תאי סרטן ועל בעלי חיים (לא ניתן כיום להשתמש בתרופה על בני אדם בלי שבטיחותה נבדקה קודם על חיות). מיצוי הצמח מראה הן פעילות אנטי סרטנית ישירה והן הגברת פעילות של מרכיבים שונים במערכת החיסון. העבודה המחקרית בבני אדם בריאים וחולים אינה מלאה וניתנת לפירושים שונים. בחוגים רפואיים קיימת ביקורת על האיכות המדעית של מחקרים אלו. מחקרים שפורסמו לאחרונה הראו חוסר פעילות ויתכן אף השפעה שלילית בחולים עם סרטן עור (מלנומה). במחקרים אחרים הושגה השפעה חיובית על משך החיים ואיכות החיים בחולים עם גידולים סרטניים במעי הגס, בריאה או בשד שלקחו את הטיפול בנוסף לטיפול המקובל. (סקירה מפורטת יותר ניתן למצוא באינטרנט באתרים המתייחסים למחקר ולטיפול בסרטן).
מנקודת ראות אנתרופוסופית, הטיפול במיצוי הדיבקון מכוון לאפשר לגוף האני לאחוז מחדש בגוף הפיזי. ניתן לראות את הביטוי לכך בהחזרת הריתמוס של חום הגוף (בין בוקר לערב) הנפגם בחולי סרטן, וגם במדדים שונים המתייחסים לפעילות מערכת החיסון. האם תמיכה זו מספיקה להביא להעלמות הגידול? התשובה לכך היא בדרך כלל שלילית, אם כי אצל חולים בודדים ניתן לפעמים לראות נסיגה של גידול כתוצאה של הטיפול בדיבקון בלבד. פעמים רבות יותר אפשר להשיג התייצבות של המחלה לתקופת זמן ארוכה יחסית, מה שמעניק לחולה איכות חיים טובה יותר וזמן חיים ארוך יותר. השפעה זו מושגת דרך פעילות גוף האני ולא דרך השפעה ישירה על הגידול כמקובל בטיפול הכימותראפי או הקרינתי. הטיפול בדיבקון אינו פוגם ביעילות הטיפולים האונקולוגיים ולעיתים אף משפר את תוצאותיהם (כפי שנמצא במחקרים). הטיפול גם תומך ביכולתו של החולה להתמודד עם תופעות הלוואי לטיפולים המקובלים.
 נוסף על הטיפול בדיבקון, הרפואה האנתרופוסופית משתמשת בתרופות נוספות שנועדו לסייע למצבו הנפשי של החולה, לפגיעת המחלה באיברים פנימיים, לכאב, ולתופעות הלוואי של הטיפול האונקולוגי. טיפול זה משתנה מאדם לאדם ומשולב עם התרופות המקובלות, הניתנות בדרך כלל במצבים אלו. בניגוד לרפואה האנתרופוסופית אין ברפואה הרגילה טיפול התומך בתיפקוד האיברים (לב, כבד, ריאות וכולי) בעת מחלה. התרופות האנתרופוסופיות מכוונות לעזור לתיפקוד האיבר הנתון במצב של עקה (stress), ולא להלחם במחלה מסוימת כפי שנעשה ברפואה המערבית. חולים בסרטן סובלים לא אחת מירידה ברמת התודעה כתוצאה מנטילת תרופות נוגדות חרדה ודיכאון או תרופות לשיכוך כאב, מצב זה מקשה על חיי היום-יום ועל התפתחות פנימית אצל מי שחפץ בכך. צימצום המינונים של תרופות אלו בעזרת שילוב הטיפול האנתרופוסופי, מקל על החולה ומשפר את מצבו.
לתזונה תפקיד חשוב בכל שלבי המחלה, אך היא משתנה בהתאם למצבו של החולה. בניגוד לשיטות תזונה מסוימות הרואות בתזונה טיפול ייחודי למחלה עצמה, הרפואה האנתרופוסופית רואה בתזונה בעיקר מכשיר לתמיכה בגוף החיים. גישה זו מחייבת תזונה מאוזנת, המבוססת על מזון אורגני, ומיעוט מוצרים מהחי ומוצרים מעובדים. לתזונה תפקיד חשוב של תמיכה באדם החולה בזמן המחלה אבל גם תפקיד מניעתי לטווח הארוך.
בשנים האחרונות, החלו מרכזים גדולים לטיפול בסרטן בארה"ב, להשתמש בתראפיות באמנות כחלק מן הטיפול בחולה. התראפיות - דרמה, ציור, תנועה - נעשות בקבוצות ומטרתן לתת תמיכה נפשית לחולים במהלך הטיפול במחלה. הרפואה האנתרופוסופית מרחיבה את הטיפול באמנות, ורואה בו אמצעי ישיר להשפיע על מצב המחלה. לכן ברוב המקרים התראפיה באמנות היא אישית ומתייחסת למצבו המסוים של החולה.
התראפיה באמנות נותנת, בתיווכה של הנפש, אימפולס מסוים לגוף. פעילות הנפש על הגוף מאפשרת תהליך ריפוי אקטיבי, שבו הנפש נושאת את האני אל תוך הגוף הזקוק לריפוי. התרגילים השונים בתראפיות דוגמת אוריתמיה, ציור או מוזיקה, יכולים לעזור לשחרור האדם מהלך הנפש המלווה את המחלה, כמו חרדה או דיכאון. בנוסף, התראפיות מסייעות לחלק מתופעות הלוואי של הטיפולים האונקולוגיים וככל הנראה גם בתהליך הריפוי לטווח הארוך.
הופעה של מחלת סרטן מהווה נקודת משבר או נקודת מפנה עבור האדם החולה ובחלק מהמקרים גם עבור בני משפחתו. גילוי המחלה וההתמודדות איתה מובילים לשינוי בסדרי העדיפויות בחיים, להחלטות חדשות או לחילופין לאפאתיות וחוסר תיפקוד. השיחה היא אמצעי הנחוץ לכל אדם חולה. באמצעות השיחה מעלה האדם לתודעה את משמעות המחלה, את אופן התמודדותו עימה ואת קשייו. אחת הדרכים ליצור בהירות תודעתית, היא באמצעות עבודה ביוגרפית. העבודה הביוגרפית חושפת בהדרגתיות את נתיב ההתפתחות הסמוי העובר לאורך חיי האדם ומאפשרת לו לזהות את השלב הבא בחייו. עבור חלק מהאנשים החולים יכולה לתת העבודה הביוגרפית מענה למצוקה הקיומית בה הם נמצאים, אבל היא דורשת אקטיביות רוחית שלא מתאימה לכל חולה. בהרבה מהמקרים זקוק האדם החולה לקבוצת תמיכה, שמאפשרת לו לעבד את התהליכים הנפשיים המלווים את המחלה.
ריפוי מרבית החולים בסרטן היא המטרה אליה שואף העולם הרפואי, אך עדיין רחוק מהשגתה. תהליכי המחלה הם מורכבים וגם הטיפולים הביולוגיים החדשים לא מתקרבים לריפוי המחלה אצל רוב החולים. הטיפול העיקרי היה ונשאר הניתוח (כריתת הגידול) אם וכאשר ניתן לבצע אותו.
הטיפול האנתרופוסופי במחלת הסרטן, אינו עומד כיום בפני עצמו ואצל מרבית החולים אינו מהווה אלטרנטיבה לטיפול המקובל. הרפואה האנתרופוסופית עדיין לא בדקה את עצמה בצורה מחקרית כחלופה לטיפול המקובל, אבל ההבנה הרחבה יותר של המחלה המושגת על ידי הראיה האנתרופוסופית, יכולה לתמוך בטיפול האונקולוגי ולתת אפשרויות טיפול איכותיות נוספות לאדם החולה. ההחלטה לגבי טיפול אונקולוגי מסוים, קרינתי או כימותראפי, צריכה להילקח מתוך הבנת הרווח וההפסד של הטיפול וכמובן בהתייחס להשקפת העולם האישית של האדם החולה. במצבים בהם התועלת הצפויה מהטיפול המקובל היא מזערית, אזי יכול הטיפול האנתרופוסופי להוות את המשענת הטיפולית היחידה, משענת המאפשרת לאדם החולה לשמור ככל האפשר על איכות חייו, ותומכת בחופש הנפשי והרוחי שלו.

חזור | לראש המסך